יומן מסע: מהכותל להר הבית

כך נמשכתי להר הבית והתקרבתי לה' || בזכות צרחות הערבים

יהודים בהר הבית (לתמונה אין קשר לכתבה)

אנחנו מביאים סיפור חוויתי של אשה שהתעוררה לעלות להר הבית מעצמה. היא השכילה ברוב חכמתה להפוך את החוויה המשפילה מול האספסוף הערבי לחוויה עוצמתית ומכוננת.

↓ סיפורה של עולה חדשה - נצר לניצולי שואה

ביום השואה האחרון, זכיתי לבקר ביד ושם, הלכתי והרגשתי ניצולה, כנכדה לשני ניצולי שואה, הייתי פלא מהלך לרגע. לאחר שבמוזאון חוויתי את השפלה, הרמיסה וההשמדה - יצאתי אל נוף ירושלמי אדיר ועוצר נשימה. חשתי צורך עז להודות, שהזרים אותי לכיוון הכותל.

הקשר האבוד עם הכותל

הכותל שמאז ומעולם היה עבורי נקודה של מפגש עם האלוקי הגדול והאלוקי שבי. הגעתי, התקרבתי ונשקתי כתמיד. המגע הזה עם האבנים המקודשות מיד נוסח בי התרגשות. והנה אני מקרבת את שפתי, ודבר לא קורה בי. נושקת שוב, ותחושה מוזרה של אבן קרה פוגשת אותי בתגובה.

הרחקתי את פני, מה זאת? מה קרה? חזרתי שוב וניסיתי לחוש את הקרבה והאהבה לה הורגלתי- ולהפך. קיר. קיר שמפריע לי, במה? עוצר אותי. ממה? ממה שמעבר לו. קיר שחוסם לי את המעבר אל ההר. אל הבית. כך המה בתוכי קול. קול חדש בלתי מוכר בעליל.

הדרך העולה ההרה

אני בת שלושים ושבע, מאודי לא עליתי להר, ושום דחיפה מבפנים לא נשמעה בי כל השנים, ואני מאוהבות ירושלים המושבעות. או שהזמן השתנה או שאני השתנתי. משהו אחר קיים כאן. בו ברגע החלטתי כי אני עולה אל ההר.

בררתי את ההלכות, מתי איפה ואיך. וכבר ביום א' שלאחר מכן התייצבתי בכניסה לשער המוגרבים. אני בחולצה לבנה חדשה, מתרגשת מן המעמד, ועוד ראש חודש...ועוד ראש חודש אייר, חודש העצמאות ושחרור ירושלים.. נשאלתי אם יש ברשותי נשק, עניתי שלא. אחרי חיטוט קטן בתיק אני מקבלת מבט זועף מהשומר שמניף בידו ברכון, כאומר 'למה את אומרת שלא?' חייכתי, 'זה נשק'? - כן גברת ואל תיתממי לי. וואו, זה המקום היחידי שבו באמת יודעים כנראה מהו הנשק האמיתי.. 

היה לי הרבה זמן להתרגש בשמש עד שנתנו לנו עלות.. לי ולעוד כמה גברים ונשים חבושי כיפות וכיסויי ראש, לנו יש משמר מיוחד, מסתבר. קיבלתי הסבר על כך שאסור לברך, להתפלל, להשתחוות וכו'. אישה חביבה הסבירה לי שאני יכולה לברך שהחיינו, (היה לי גם בגד חדש..) באמת - שהחייני והגיעני לזמן ולמקום הזה, ולתחושת הצורך הזו ולשייכות הזו...

שאלתי איך בדיוק אוכל לברך, הרי אי אפשר סתם כך, והיא אמרה שמוציאים פלאפון ו"מדברים" וכך מברכים, אומרים תהילים... חייכתי בצער, ואמרתי לבנות שם, ראש חודש היום שנזכה לומר הלל בשירה וריקודים. צחקנו מעט, והנה השומר אומר לנו לעלות... עוברים את הכותל ונכנסים אל תוך הרחבה.

שומר לפנינו, שומר מאחורינו.. אותה אשה מסבירה לנו על המקום, וכמה נערים מתחילים לצעוק ולהפריע... היא ממשיכה, משהו מסביר לי שבהמשך יש כמה נשים זקנות שמקבלות כסף על מנת לצעוק ולהפחיד, על מנת שלא תרצי לחזור. קיבלתי. אני הייתי ב'היי' שבויה כולי במקום, ובזכות..

להתפלל ולהשתחוות בזכות הערבים...

צעקות הנשים והנערים החלו להיות מציקות, לאט לאט החלו עוד ועוד אנשים להגיע והשוטר שלפנינו הזעיק בקשר עוד שוטרים. והם הגיעו והקיפו אותנו, עשרה במספר. אני מביטה לצדדים עייני נפעמות מהמראות החדשים, מהמקום שאחר כתלינו. דמיוני משייט אל האלפים העומדים צפופים...

'תיצמדו זה לזו ביקש השוטר תלכו בגוש אחד'... ההמון מסביבנו הלך והתעצם. היו שם בערך 300 איש. צעקות של 'בדם ואש ניפדה את פלסטין', בערבית כמובן... השוטרים היו לחוצים. –'כבר ברכת?' שאלה אותי בצעקה זו שלידי – 'עדיין לא' עניתי בקול.

חיפשתי בתיק את הפלאפון על מנת שאוכל ללחוש לתוכו את הברכה... ואז צחקתי לעצמי שגם אם אברך בקול ואפילו אצעק אף אחד מסביב לא ישמע, הרעש היה אדיר... אז פשוט ברכתי עם עיניים דומעות מהתרגשות, כשאני מביטה אל אזור הקודש "ברוך אתה ה' ... שהחיינו וקיימנו והגענו לזמן הזה"

וואו, ברכה בקול גדול ובשמחה עצומה. ואז מישהי לידי התחילה לשיר וסימנה לי שאצטרף, בקושי שמעתי, התקרבתי ממש והמשכתי איתה בחיוך: "בצאת ישראל ממצריים בית יעקב מעם לועז"... לפתע קלטתי שכל מה שמתרחש מסביב נוצר עבורנו, באיזו עוד דרך יכול היה ה' למלא את אשר ביקשנו זה עתה, מבלי לפגוע בסטטוס קוו? 

כל הרקע הזה, נוצר כדי שאני אוכל לברך בקול, ולומר הלל בשמחה. וואו, התרגשתי עד מאוד. והמשכנו, הודו לה' כי טוב- כי לעולם חסדו.. הכל במנגינה והטעמים המוכרים. ברוך הבא בשם ה' ברכנוכם מבית ה'. כמעט שרקדנו שם מאושר, מזמרות לנו בקול, בתוך מה שהיה נראה כמו ההפגנות שרואים בעזה...

לפתע אני שומעת משהי אומרת 'כאן ממול, זהו הפתח לקודש הקודשים'. מיד השתחוותי, בלי לחשוב בכלל, אינסטינקט- אף אחד אפילו לא התייחס אלי, השוטרים היו עסוקים בלהדוף את ההמון, אבן קטנה נחתה על כף ידי. הודעתי לשוטר שמולי והוא הודיע בקשר.

רגע, עברה מחשבה בליבי, אם כאן הפתח - שער הרחמים אמור להיות ממש בסביבה. שאלתי את זו שהסבירה מקודם והיא הצביעה אל עבר המקום. שער הרחמים היה ממש לידי, הפעם מבפנים. וואו, הייתי חייבת 'סלפי'...

 המשכנו אחרי ההלל לומר כמה פרקי תהילים 'שמחתי באומרים לי בית ה' נלך, עומדות היו רגלינו בשערייך ירושלים..' ולסיום תפילה למיגור כל שונאי ישראל, ושבפעם הבאה נגיע ונרקוד ונשתחווה בשמחה עצומה ברב עם (שלנו..) ובהדרת מלך אמיתית. אני יצאתי נפעמת ומאושרת. מודה לה' על הזכות, הכל כך לא ברורה הזו היום... ומחכה לפעם הבאה.