החכם באדם מוכיח את רבני המקדש || מיומנו של אסיר משוחרר
איך לומר זאת בעדינות: כשמי שישב שנתיים וחצי בכלא בעוון קבלת שוחד, הפרת אמונים ושיבוש הליכי משפט, כותב ספר תוכחה על 'חומרת האיסור' לעלות להר הבית, לא בטוח שזהו הליהוק המוצלח ביותר * שלמה בניזרי מתנגח בציונות הדתית וברבניה
↓ הר קודשי/ שלמה בניזרי
 |
| הר קודשי/ שלמה בניזרי ספר הסתה נגד עולי הר הבית |
186 עמודים של השתלחות מפרי עטו של השר והאסיר לשעבר שלמה בניזרי צריך לצלוח בטרם מגיעים לשורות הסיכום הקשות: "כל אלו המעודדים לעלות להר הבית הם בגדר חוטאים ומחטיאים במזיד שעונשם חמור. הם יודעים שכמעט כל גדולי ישראל במשך אלף השנים האחרונות עד גדולי דורנו – למעט בודדים שגם לגביהם יש ספק, לא עלו להר הבית. ואיני מדבר על רבנים שדעתם בעניין זה לא נחשבת כלל מול אריות התורה של העם היהודי לדורותיו. מעשיהם אינם נעשים בשוגג אלא מתוך אידיאולוגיה מוטעית ופסולה. מאז כיבוש ירושלים בשנת התשכ"ז (1967) הותרה הרצועה, ורבים, בעיקר מהציונות הדתית, מתירים לעצמם לעלות להר הבית בטענות הבל שאין בהן ממש".
"ניסיתי בכל כוחי לדון לכף זכות את העולים להר", מצטדק בניזרי בתחילת הספר, ומגיע למסקנה שקיימים שני סוגים של עולים להר: "אלו בעלי הרצון לעלות להר מתוך כמיהה להתקרב יותר לשכינה, עליהם כבר נאמר 'הדרך לגיהנום רצופה כוונות טובות'. הסוג השני אלו בעלי כוונות משיחיסטיות שרצונם להראות שליטתנו על הר הבית על-ידי קביעת עובדות. דרך זו לא תצלח", קובע בניזרי, "כי היא מלווה בעבירות חמורות על הדרך. הם מסכנים את נפשם מול ההמון הערבי המוסת. הם מסכנים את כוחות הביטחון המגינים עליהם וגם מכשילים אותם בכניסה למקומות האסורים. הם מסכנים את כלל ישראל בהתגרויות שלהם שמביאות לא אחת לפעולות טרור בירושלים. הם מסיתים את אומות העולם נגד עם ישראל ומדינת ישראל. במעשיהם הם חושבים שהם מקרבים את הגאולה, אך אני רוצה לומר להם שהם גורמים בדיוק ההפך", נוזף בניזרי.
"איזו מצוה יש לנו היום בעלייה להר הבית?", הוא ממשיך. "האם להתפלל? הרי על פי תקנות המקום שנאכפות על-ידי משטרת ישראל, התפילה אסורה על ההר וכל שכן הקרבת קרבנות, ואפילו מלמול של תפילה או פסוק מתהלים אסורים באמירה, והעובר על כך צפוי למאסר".
המחבר יוצא אפילו נגד אלו הטורחים לטבול כהלכה טרם עלייתם הרה, ובפרט נגד הנשים הטובלות לשם כך. להבנתו ההלכתית טבילת נשים מותרת לכל היותר לצורך עניינים חשובים באמת כגון לשם תשובה בערב יום כיפור ('כי כוונתן לשם שמיים, לתוספת טהרה לתפילה בימים הנוראים'), ולא למטרות מיותרות כדוגמת עליה ההרה.
במסגרת הספרותית הזו בניזרי תוקף בחריפות את הרב אליעזר מלמד, שטען לאחרונה שהרב צבי יהודה קוק אשר אסר עליה להר היה משנה את דעתו בימינו לנוכח אובדן הריבונות הישראלית במקום הקדוש: "בקוראי את דבריו אלו של הרב מלמד התפלץ לבי מצער על עיוות וסילוף דברי הרב צבי יהודה קוק, שלא עלה על דעתו לומר דברים כאלו מעוותים". חבר הכנסת לשעבר מטעם ש"ס הוסיף ותהה על הרב מלמד: "האם היום שוטרינו לא נמצאים שם? בוודאי שהם נמצאים. אולי המינון נמוך יותר, אך השליטה ברורה.
"אה! סליחה, שכחתי", לועג בניזרי, "אין דגל [בהר. א"ס]. אז בשביל הדגל הרב צבי יהודה היה מתיר לעלות?! שימו לב, אצל חלק מהדתיים הלאומיים הדגל והלאומיות חשובים יותר מכרת, ממורא מקדש שהוא איסור דאורייתא. מהיום הראשון לא היה דגל על הר הבית משום ששר הביטחון דיין הורה להורידו. כמו כן הזילזול בשוטרים וכדומה היה מאז ומתמיד ואין חדש תחת השמש. כמה מוזרים אותם המקלים נגד רבותיהם, שברוב יראתם חששו לאיסורי דאורייתא וכרת. והם מקלים מטעמים של לאומיות וכל מיני טענות של הבל, שכל מטרתם להגדיל את הכבוד הלאומי אך על דרך להקטין את היראה.
"בעליה להר יש משום סכנת נפשות לעולים מצד ההמון הפרוע והמוסת וזאת ללא כל צורך", מסכם בניזרי, ועל הדרך סותר את דבריו הקודמים שלפיהם משטרת ישראל שולטת בהר שליטה ברורה. המחבר מאשים את העולים להר שהם "פוגעים בשמה של מדינת ישראל ויכולים לגרום לנזקים ולבעיות בינלאומיות וכן לתופעות של אנטישמיות בעולם כנגד יהודים. צא וראה מה בינם לבין אברהם אבינו. אברהם אבינו עלה להר המוריה, הר הבית, והקריב את בנו כדי לבנות את בית ישראל, והם מקריבים היום את עם ישראל בשביל הר הבית".
בהמשך יוצא הכותב נגד כלל רבני הציונות הדתית המתירים עליה להר, ולאחר הבאת עמדתם מעיר: "פשוט לא יאומן. הרבנים הללו נתפסים לדברים בעייתיים ומקדשים עליהם מלחמה, במקום ללחום על הדברים האמיתיים שהם להרבות תורה וקדושה בעם ישראל. הם מוכנים להיכנס לספק כרת, ובלבד שיוכיחו שאנחנו הבעלים של הר הבית. כאילו שבלעדיהם יש ספק כלשהו לגבי בעלותנו על ההר. וכי הקדוש ברוך הוא צריך את עזרתם? וכי אלמלא עלייתם להר, בית המקדש לא ייבנה חס ושלום בעתיד? בית המקדש עתיד לירד בנוי מהשמיים ללא עזרת אדם".
"ניסיתי בכל כוחי לדון לכף זכות את העולים להר", מצטדק בניזרי בתחילת הספר, ומגיע למסקנה שקיימים שני סוגים של עולים להר: "אלו בעלי הרצון לעלות להר מתוך כמיהה להתקרב יותר לשכינה, עליהם כבר נאמר 'הדרך לגיהנום רצופה כוונות טובות'. הסוג השני אלו בעלי כוונות משיחיסטיות שרצונם להראות שליטתנו על הר הבית על-ידי קביעת עובדות. דרך זו לא תצלח", קובע בניזרי, "כי היא מלווה בעבירות חמורות על הדרך. הם מסכנים את נפשם מול ההמון הערבי המוסת. הם מסכנים את כוחות הביטחון המגינים עליהם וגם מכשילים אותם בכניסה למקומות האסורים. הם מסכנים את כלל ישראל בהתגרויות שלהם שמביאות לא אחת לפעולות טרור בירושלים. הם מסיתים את אומות העולם נגד עם ישראל ומדינת ישראל. במעשיהם הם חושבים שהם מקרבים את הגאולה, אך אני רוצה לומר להם שהם גורמים בדיוק ההפך", נוזף בניזרי.
"איזו מצוה יש לנו היום בעלייה להר הבית?", הוא ממשיך. "האם להתפלל? הרי על פי תקנות המקום שנאכפות על-ידי משטרת ישראל, התפילה אסורה על ההר וכל שכן הקרבת קרבנות, ואפילו מלמול של תפילה או פסוק מתהלים אסורים באמירה, והעובר על כך צפוי למאסר".
המחבר יוצא אפילו נגד אלו הטורחים לטבול כהלכה טרם עלייתם הרה, ובפרט נגד הנשים הטובלות לשם כך. להבנתו ההלכתית טבילת נשים מותרת לכל היותר לצורך עניינים חשובים באמת כגון לשם תשובה בערב יום כיפור ('כי כוונתן לשם שמיים, לתוספת טהרה לתפילה בימים הנוראים'), ולא למטרות מיותרות כדוגמת עליה ההרה.
במסגרת הספרותית הזו בניזרי תוקף בחריפות את הרב אליעזר מלמד, שטען לאחרונה שהרב צבי יהודה קוק אשר אסר עליה להר היה משנה את דעתו בימינו לנוכח אובדן הריבונות הישראלית במקום הקדוש: "בקוראי את דבריו אלו של הרב מלמד התפלץ לבי מצער על עיוות וסילוף דברי הרב צבי יהודה קוק, שלא עלה על דעתו לומר דברים כאלו מעוותים". חבר הכנסת לשעבר מטעם ש"ס הוסיף ותהה על הרב מלמד: "האם היום שוטרינו לא נמצאים שם? בוודאי שהם נמצאים. אולי המינון נמוך יותר, אך השליטה ברורה.
"אה! סליחה, שכחתי", לועג בניזרי, "אין דגל [בהר. א"ס]. אז בשביל הדגל הרב צבי יהודה היה מתיר לעלות?! שימו לב, אצל חלק מהדתיים הלאומיים הדגל והלאומיות חשובים יותר מכרת, ממורא מקדש שהוא איסור דאורייתא. מהיום הראשון לא היה דגל על הר הבית משום ששר הביטחון דיין הורה להורידו. כמו כן הזילזול בשוטרים וכדומה היה מאז ומתמיד ואין חדש תחת השמש. כמה מוזרים אותם המקלים נגד רבותיהם, שברוב יראתם חששו לאיסורי דאורייתא וכרת. והם מקלים מטעמים של לאומיות וכל מיני טענות של הבל, שכל מטרתם להגדיל את הכבוד הלאומי אך על דרך להקטין את היראה.
"בעליה להר יש משום סכנת נפשות לעולים מצד ההמון הפרוע והמוסת וזאת ללא כל צורך", מסכם בניזרי, ועל הדרך סותר את דבריו הקודמים שלפיהם משטרת ישראל שולטת בהר שליטה ברורה. המחבר מאשים את העולים להר שהם "פוגעים בשמה של מדינת ישראל ויכולים לגרום לנזקים ולבעיות בינלאומיות וכן לתופעות של אנטישמיות בעולם כנגד יהודים. צא וראה מה בינם לבין אברהם אבינו. אברהם אבינו עלה להר המוריה, הר הבית, והקריב את בנו כדי לבנות את בית ישראל, והם מקריבים היום את עם ישראל בשביל הר הבית".
בהמשך יוצא הכותב נגד כלל רבני הציונות הדתית המתירים עליה להר, ולאחר הבאת עמדתם מעיר: "פשוט לא יאומן. הרבנים הללו נתפסים לדברים בעייתיים ומקדשים עליהם מלחמה, במקום ללחום על הדברים האמיתיים שהם להרבות תורה וקדושה בעם ישראל. הם מוכנים להיכנס לספק כרת, ובלבד שיוכיחו שאנחנו הבעלים של הר הבית. כאילו שבלעדיהם יש ספק כלשהו לגבי בעלותנו על ההר. וכי הקדוש ברוך הוא צריך את עזרתם? וכי אלמלא עלייתם להר, בית המקדש לא ייבנה חס ושלום בעתיד? בית המקדש עתיד לירד בנוי מהשמיים ללא עזרת אדם".
עימות בתחפושת
ובכל זאת, הבה לא נעשה לעצמנו חיים קלים. בניזרי לא מדבר רק בשם עצמו אלא חושף על הדרך את העובדה שזו בעצם העמדה החרדית הבלעדית. ויש להודות, הוא מדברר אותה בצורה די מוצלחת. האמת ניתנת להיאמר שבניזרי עשה בספר עבודה מושקעת, כולל ציטוטים שבחלקם לא פחות ממדהימים. כך, למשל, מצטט בניזרי בספר את הרב אליעזר מנחם שך ז"ל ש"אמר שאת הר הבית צריך להחזיר לערבים כי [העולים אליו. א"ס] עוברים הרבה עבירות כריתות". על פי בניזרי, גם הרב חיים קנייבסקי אימץ את עמדת הרב שך והתבטא בנוסח "כן הדבר כמו שאמר מרן הרב שך, כי כולם נכנסים שם [להר הבית. א"ס] ועוברים חיובי כרת".
בעקבות המורשת החרדית, בניזרי מתאמץ ליצור ערפל סמיך, ענן כבד, סביב ההר וההיסטוריה שלו, במטרה לשדר מסר נחרץ: אין שום דרך לדעת היכן בהר עמד המקדש, וממילא אסור כלל לעלות אליו בשל ספק כרת, ובכלל – הס מדיבורים על גאולה בכוחות עצמנו. לדידו ולדעת ההשקפה הגלותית-אך-קלאסית שהוא מייצג, אין כלל מסורת שהשתמרה בעניין זיהוי מקום המקדש וכנגזרת הכרחית מכך, אין כוח בימינו המסוגל לגאול אותנו מהתסבוכת הזו מלבד גורם עליון.
זו, אגב, הטענה הכי קלה להתמודדות בדבריו. הרי לו נניח שבאמת אבדה המסורת בעניין מקום המקדש ופשוט אין לנו מושג היכן הוא עמד בהר, מי התיר לעשרות קווי אוטובוסים מספר 1 ו-3 המגיעים עמוסים לעייפה היישר מהשכונות החרדיות, לדהור מדי יום על מורדות הר המוריה בכביש העופל? ואולי בדיוק שם ניצב המקדש? ככלות הכל, אם אין לנו מסורת בעניין, מניין לנו ביטחון שמה שקרוי כיום בשם 'ירושלים' הוא אכן ירושלים האמיתית, ובכלל – מי אמר שאנו חיים בארץ ישראל? ואולי כאן זו דווקא מצרים? מי שממהר לערער על מסורות עלול להידרדר במהירות למחוזות מסוכנים שלא חלם עליהם.
גם החשש שהוא חוזר עליו שוב ושוב, שבעקבות העולים בטהרה להר יוטעו אחרים ויעלו בטומאה – הוא, במחילה, עורבא פרח. לו רק היה עולה פעם אחת ההרה היה מבין בעצמו שמדובר בקישקוש. מיליונים פוקדים את ההר מדי שנה, רובם המוחלט מוסלמים, מיעוטם תיירים נוצרים או יהודים חילונים גלויי ראש, ורק חלק זעיר מהם – כ-10,000 איש בערך, יהודים שומרי מצוות. מגוחך ומנותק לטעון שכל ההמונים הללו עולים רק מכיוון שהוטעו לעשות כן בעקבות עלייתם של חובשי כיפה במעלה המוגרבים.
ובעצם, בתחפושת, ולמרות המאמץ העצום של בניזרי להוכיח שרוב מוחלט של רבני חובשי הכיפות הסרוגות מאמץ את עמדתו, זהו המשכו של הוויכוח בן 130 השנים על מקומה של הציונות ועל תפקיד הגורם האנושי בתהליך שיבת ציון. כשבניזרי טוען שאין כל טעם בימינו לעלות ההרה מכיוון שהמשטרה בכל אופן אוסרת שם תפילה, ובכלל מפני שלטעמו זו סכנת נפשות, הוא איננו מיתמם אלא מייצג נאמנה את ההשקפה החרדית בשאלה הזו. בניזרי משקף יהדות של יחידים הרואה את תפקידה בהצלת הפרט מחששות הלכתיים במסלול המכשולים שהחיים מזמנים לפתחו. ואם כך – ברור לחלוטין למה אין לההין להעפיל ההרה. למה לנו להסתבך?
אבל היהדות היא הרבה יותר מזה, ובהחלט יש לה פן ציבורי – גם אם לא היה בשימוש באלפיים השנים האחרונות. היהדות היא גם אחריותה של המדינה היהודית לאופי ההתנהלות בהר הבית ולשאלה אם יסתובבו שם מניפי דגלי דאעש וג'בהת א-נוסרה או לחילופין בני אדם בעלי אופי חיובי ומקודש יותר. ומי שמאמין שמעשיהם של יחידים (שבתקופתם אפילו הוקעו בידי שומרי המצוות) כוננו כאן מחדש את מלכות ישראל השלישית, מי שמאמין ביכולת מעשי האדם לחולל כאן תהליכים ושאר נפלאות, מי שמאמין בהתיישבות ובשירות בצבא, מי שמאמין במעורבות בחיי המדינה בדרך אל הפיכתה לקדושה יותר, פשוט חייב לעלות אל ההר, בטהרה כמובן. שם בהכרח יתחולל השלב הבא בתהליך הממושך והמייסר הזה.
בעקבות המורשת החרדית, בניזרי מתאמץ ליצור ערפל סמיך, ענן כבד, סביב ההר וההיסטוריה שלו, במטרה לשדר מסר נחרץ: אין שום דרך לדעת היכן בהר עמד המקדש, וממילא אסור כלל לעלות אליו בשל ספק כרת, ובכלל – הס מדיבורים על גאולה בכוחות עצמנו. לדידו ולדעת ההשקפה הגלותית-אך-קלאסית שהוא מייצג, אין כלל מסורת שהשתמרה בעניין זיהוי מקום המקדש וכנגזרת הכרחית מכך, אין כוח בימינו המסוגל לגאול אותנו מהתסבוכת הזו מלבד גורם עליון.
זו, אגב, הטענה הכי קלה להתמודדות בדבריו. הרי לו נניח שבאמת אבדה המסורת בעניין מקום המקדש ופשוט אין לנו מושג היכן הוא עמד בהר, מי התיר לעשרות קווי אוטובוסים מספר 1 ו-3 המגיעים עמוסים לעייפה היישר מהשכונות החרדיות, לדהור מדי יום על מורדות הר המוריה בכביש העופל? ואולי בדיוק שם ניצב המקדש? ככלות הכל, אם אין לנו מסורת בעניין, מניין לנו ביטחון שמה שקרוי כיום בשם 'ירושלים' הוא אכן ירושלים האמיתית, ובכלל – מי אמר שאנו חיים בארץ ישראל? ואולי כאן זו דווקא מצרים? מי שממהר לערער על מסורות עלול להידרדר במהירות למחוזות מסוכנים שלא חלם עליהם.
גם החשש שהוא חוזר עליו שוב ושוב, שבעקבות העולים בטהרה להר יוטעו אחרים ויעלו בטומאה – הוא, במחילה, עורבא פרח. לו רק היה עולה פעם אחת ההרה היה מבין בעצמו שמדובר בקישקוש. מיליונים פוקדים את ההר מדי שנה, רובם המוחלט מוסלמים, מיעוטם תיירים נוצרים או יהודים חילונים גלויי ראש, ורק חלק זעיר מהם – כ-10,000 איש בערך, יהודים שומרי מצוות. מגוחך ומנותק לטעון שכל ההמונים הללו עולים רק מכיוון שהוטעו לעשות כן בעקבות עלייתם של חובשי כיפה במעלה המוגרבים.
ובעצם, בתחפושת, ולמרות המאמץ העצום של בניזרי להוכיח שרוב מוחלט של רבני חובשי הכיפות הסרוגות מאמץ את עמדתו, זהו המשכו של הוויכוח בן 130 השנים על מקומה של הציונות ועל תפקיד הגורם האנושי בתהליך שיבת ציון. כשבניזרי טוען שאין כל טעם בימינו לעלות ההרה מכיוון שהמשטרה בכל אופן אוסרת שם תפילה, ובכלל מפני שלטעמו זו סכנת נפשות, הוא איננו מיתמם אלא מייצג נאמנה את ההשקפה החרדית בשאלה הזו. בניזרי משקף יהדות של יחידים הרואה את תפקידה בהצלת הפרט מחששות הלכתיים במסלול המכשולים שהחיים מזמנים לפתחו. ואם כך – ברור לחלוטין למה אין לההין להעפיל ההרה. למה לנו להסתבך?
אבל היהדות היא הרבה יותר מזה, ובהחלט יש לה פן ציבורי – גם אם לא היה בשימוש באלפיים השנים האחרונות. היהדות היא גם אחריותה של המדינה היהודית לאופי ההתנהלות בהר הבית ולשאלה אם יסתובבו שם מניפי דגלי דאעש וג'בהת א-נוסרה או לחילופין בני אדם בעלי אופי חיובי ומקודש יותר. ומי שמאמין שמעשיהם של יחידים (שבתקופתם אפילו הוקעו בידי שומרי המצוות) כוננו כאן מחדש את מלכות ישראל השלישית, מי שמאמין ביכולת מעשי האדם לחולל כאן תהליכים ושאר נפלאות, מי שמאמין בהתיישבות ובשירות בצבא, מי שמאמין במעורבות בחיי המדינה בדרך אל הפיכתה לקדושה יותר, פשוט חייב לעלות אל ההר, בטהרה כמובן. שם בהכרח יתחולל השלב הבא בתהליך הממושך והמייסר הזה.
ת"ח שאין בו דעת נבלה טובה הימנו, קראתי את הכתבה ואני חושב לקנות את הספר
השבמחקאליך בניזרי, אקרא את הספר ואני מבטיח לך תשובה כזו שתקבור אותך מבושה
להשתמע
הטעם האמיתי לאיסור היה ונשאר סכנת נפשות וסכנת ההתגרות באומות,
השבמחק