שני תיאורים חיים מהעליה הבוקר להר הבית

המשטרה מבזה את עצמה לדעת || הופכת את הר הבית להר געש

הנהירה להר הבית נמשכת, כך גם ההצקות של הערבים • אנחנו מביאים כאן שני תיאורים מאחת העליות הבוקר להר הבית • מטבע הדברים, הדגשים בתיאורים קצת שונים. השארנו את הפרשנות לגולשים היקרים • שימו לב לנקודות משותפות: תיאורים על ההצקות של הערבים • על ההזדמנויות שהצקות אלו מזמנות (תפילה חופשית) • על ההתחשבות במחמירים להתרחק מהרמה המוגבהת • על המרמור הגובר בקרב שוטרי הר הבית

↓ עלייתי להר הבית/ תום ניסני - סטודנטים למען הר הבית

עלו בין 2 ל-3 קבוצות לפניי.

עליתי עם בחור נוצרי-ציוני שבא בפעם הראשונה - הוא יפרסם את חוויותיו לכמה אלפי אנשים.

הצטרפנו לקבוצה של עוד כ- 8 יהודים.

בלגן שלם מהתחלה. עשרות ילדים ונשים צועקות, השוטרים לא עושים דבר ומדי פעם נותנים לעצור אבל לא משתיקים אף אחד. במהלך הסיור נזרקו מספר אבנים ע"י ילדים, ילדים דחפו שוטרים וכו' בלי מענה.

מה שכן - התפללתי די חופשי ואפילו מול הפרצוף של השוטרים והוואקף ולא קרה שום דבר - אמרתי להם "אם אתה רוצה לעצור, תעצור", ובזה זה נגמר.

לאורך כל הסיור היו מריבות קטנות בין המשטרה - מג"ב - ווקף, כשאפילו מדי פעם הוואקף צעק על המראבטאת, ועל השוטרים (כרגיל) והשוטרים צעקו על מג"ב שמדי פעם ניסו להגיב או להרחיק את התוקפות.

היה מסלול מכשולים - באיזור שמול שערי ניקנור עשו "מחסום ויזואלי", של שטיחים וכאלה שהציבו מולנו - השוטרים לא עשו כלום ורק בסוף נאותו להוריד את זה.

בהמשך פוזרו המון פחים ירוקים בשטח שמול שער הרחמים - מג"ב נאלצו לפנות את זה מהשטח. ממש בדיחה.

הגענו לשתות מים בסוף הדרך (רק אני ביקשתי, וקיבלתי), שתיתי לרוויה ואז החלה מהומה כשערבים תקפו מג"בניק. כשהוא ניסה להגיב חזרה, השוטרים הדפו אותו אחורה ומהתסכול הוא צעק, הוריד את הציוד ויצא החוצה מההר בעצבים.

↓ עליתי הבוקר עם בני להר הבית/ הרב הלל בן שלמה

היום בבוקר אני ובני אברהם ידידיה השכמנו קום, טבלנו במקוה היישובי, ולאחר הדף היומי שאחרי ותיקין יצאנו לדרך לירושלים.

בני בן התשע וחצי לבש את חולצת "חוזרים להר" שעליה כתוב מאחור "נבנה המקדש".

בדרכנו חלפנו על פני הנשים הצדיקות המפגינות בלבן, והצטרפנו לקבוצה שעמדה להיכנס.

השוטר מוטי הודיע שעלינו להיזהר לא לקרוא קריאות גזעניות, והודיע כי עוצרים מי שקורא קריאות כאלו. שאלתי אותו אם אמנם עוצרים את הערבים שקוראים קריאות כאלו, והוא אמר שהוא רק צריך להגיד את חלקו.

אציין, כי למרות העוינות הערבית בהר, ניתן היה לחוש בשיפור משמעותי ביחס של השוטרים כלפינו. השוטר שקבל את פנינו בכניסה הודיע לנו כי אנו רשאים לעמוד ולהתעכב ככל שנרצה בכל מקום שנרצה (הודעה שבמהלך הסיבוב הוא בהחלט לא עמד בה; אם כי בהחלט השתדלנו בכמה מקומות לעמוד ולהתעכב).

עם כניסתנו ותחילת ההסברים, התחילו צעקות של ערבים וערביות - ובעיקר של ילדים. במהלך הסיבוב מספר פעמים עצרתי ואמרתי שאמשיך כשיהיה שקט. השוטר אמר לי ששקט לא יהיה כאן; אך דווקא הקצין שהיה שם (דומני ששמו היה רפאל), השתדל מספר פעמים להרחיק מאיתנו ערבים שהתקרבו אלינו.

כשהגענו אל מול שער המזרח כבר חיכתה לנו קבוצה גדולה של ערבים בצעקות ועם מחצלת גדולה שנועדה לחסום מאיתנו את ראיית כיפת הסלע ממזרח. אמרתי לשוטר שעליו להסיר זאת והוא אמר שזה לא בסמכותו. אמרתי לו שאנחנו נחכה, ובאמת הקצין הורה להסיר זאת, והם חטפו להם את זה. מיד לאחר מכן נעמדו שם שועלים קטנים מחבלים כרמים עם שטיחונים קטנים, שניסו לחסום אותנו מלראות כבלע את הקודש.

המשכנו לכיוון הצפון, וליד שער הרחמים השוטרים בקשו מאיתנו להמתין. הם היו עסוקים בפינוי מכולות אשפה ירוקות, זריקתם למטה לרחבה הצמודה לשער הרחמים, והרחקת מתפרעים שניסו להתקרב אלינו. הודינו להם ואיחלנו להם שיזכו לפנות מהר הבית את כל האשפה ואת כל מה שצריך לפנות משם.

כאשר התקרבנו לצד הצפוני, הזכרתי בהסבריי כי אנו מתקרבים למקום לשכת הגזית בו היתה הסנהדרין, אשר היתה שופטת את כל מי שהיה צריך לשפוט.

איש הוואקף שנלווה אלינו, וכבר קודם לכן התעצבן על אי אלו דברים שנאמרו, ממש התחיל לצאת מכליו. הוא אמר לקצין שאני מדבר נגדם!!!

אבל דווקא הקצין אמר לו שהוא שמע את מה שאמרתי, ואין בזה כל בעיה. בסך הכל הוא אמר שהיה שם בית משפט. איש הוואקף לא נרגע, והוא אמר לקצין שהוא מבין עברית.

התעכבנו עוד קצת בפינה הצפון מזרחית, זכר לשמירת המקדש שהיתה בכל השערים וגם בפינות. המשכנו בדרך הצפונית ופנינו לכיוון הרמה באמצע הצפון. היו שלא רצו לפנות, אולם אמרתי להם שכל זמן ששומרים על מרחק 10-12 מטר מהרמה, הדבר מוסכם על כל הדעות; ואכן עצרנו בטווח מרוחק מזה מהרמה.

איש הוואקף במקום הוסיף לצעוק, והפעם הוא הצביע על בני שמתפלל. הקצין ניגש אליו ושאל אותו: מה קורה?

הבן שלי אמר לו: אני שר. יש בעיה עם זה?

אחרי זה הוא סיפר לי שהוא היה בשירת הים...

הקצין אמר לו - אל תשיר!

המשכנו ללכת, והבן שלי עבר לשנן פסוקים מבראשית במקום המזמורים שהוא זכר מהתפילה.

הוא הסביר לי - הוא לא אמר לי לא ללמוד תורה!

חזרנו בדרכנו לצד המערבי, והתעכבנו אל מול קודש הקדשים מהמערב. ראיתי שיש מי שהלך לשתות; ושהשוטרים מגרשים את הערבים שהתקבצו על הברזיה.

הודעתי לקבוצה שכולם מוזמנים לגשת לברזיה לשתות ולא לשכוח לברך, אך אז השוטר שליוה אותנו אמר - רק רגע. צריך לבדוק את זה. בינתיים התחילה שם מהומה בין שוטרים לערבים. נראה שהיו ערבים שלא רצו לאפשר את שתיית המים - גם לשוטרים שנגשו לברזיה, והמכות ההדדיות הפכו לפתע למריבה משטרתית פנימית כאשר כמה מהשוטרים קפצו על אחד מחבריהם והרחיקו אותו והוציאו אותו מהר הבית.

בשלב זה השוטרים זרזו גם אותנו לצאת.

ביציאה ראינו את השוטר זורק את האפוד מעליו ואת השוטרים האחרים המרחיקים אותו.

פצחנו בריקוד ייבנה המקדש, ואחרי כמה סיבובים השוטרים בקשו מאיתנו גם כן להתרחק.

במהלך הסיבוב היו מספר אירועים של אבנים קטנות שנזרקו לכיווננו, וילדים שירקו לכיווננו. אולם בסך הכל התחושה הכללית היתה, שהשוטרים לצידנו; למרות שהם לא עשו מספיק כנגד הערבים.

אפילו ראיתי בקרב השוטרים כמה חיוכים במהלך ההסברים, שעל כל פנים נתנו לי את הרושם להבין, שיש מידה מסוימת של הזדהות לפחות עם חלק מהדברים שנאמרו.

אני מרגיש שאנחנו בדרך הנכונה.