תוקע בשופר גדול

גוייס לכל החיים || הרב משה צבי סגל זצ"ל

חזר לימי המחתרות

הרב משה צבי סגל נושא שלט בהפגנה בימי הנסיגה מסיני

צילום: ישראל מידד

ביום הכיפורים ימלאו שלושים שנה לפטירת הרב משה צבי סגל, מייסד המאבק למען הכותל המערבי בתרפ"ט והראשון שהפר את האיסור המנדטורי לתקוע שם בשופר במוצאי הצום * ומעניין שדווקא הוא נאבק לימים מרה נגד האדרת הכותל בידי מדינת היהודים על חשבון ההר שמעליו. 

↓ מהכותל להר הבית

המצעד ההפגנתי שיזם משה צבי סגל בן ה-25 יצא בערב תשעה באב תרפ"ט (1929) מבית הספר למל שבמערב ירושלים אל הכותל המערבי. אלפי צעירים יהודים מכל הארץ התגייסו למפגן המחאה הגדול ביותר שהתקיים מאז ראשית שלטון המנדט, אולי אפילו מאז מרד בר כוכבא, כשבראשם צעד משה צבי הצעיר חמוש בדגל ישראל.

בדרך חזרה מקיר האבן העתיק, בכיכר ציון – ככר ההפגנות מאז ועד היום, נאם סגל נגד השליטה הבריטית בארץ הקודש. זו היתה קריאת תגר יהודית ראשונה נגד השלטונות האנגלים, והיא נולדה על רקע התנכלותן המתמשכת של הרשויות ליהודים ברחבת הכותל הצרה.

מי שניצל היטב את ההפגנה היהודית היה המופתי הירושלמי חאג' אמין אל חוסייני, ששלף לראשונה מכובעו את טענת 'אל אקצה בסכנה'. בנימוק שהעצרת היהודית מוכיחה שרצונם של הציונים הוא להרוס את מסגד אל אקצה ולהקים על חורבותיו את המקדש, אל חוסייני שלהב את רוחות ההמונים. בהשתוללות רצחנית מזעזעת שחוללה ההסתה שלו נטבחו בימים שלאחר מכן 133 יהודים בכל רחבי הארץ.

התנועה הציונית עמדה לפתע מול גלי אנטישמיות בגירסה ארץ-ישראלית, שנאת ישראל מהסוג שחשבה שהותירה מאחור, באירופה. שלא במפתיע וכפי שקרה לא פעם מאז ועד היום, הופנתה אז אצבע מאשימה משמאל דווקא כלפי יוזמי הצעדה, כאילו הם האחראים להתנפלות הערבית. כפי שאריאל שרון הואשם באחריות לפרוץ אינתיפאדת אל אקצה בשל עלייתו להר הבית בסתיו 2000, ועל היהודים העולים להר הבית הוטלה האחריות לפיגועים בירושלים בסתיו 2014, האשים אז בן גוריון את הימין בחירחור מדנים שהוביל לאסון.

הרב משה צבי סגל (גילוי נאות: החתום מעלה הוא קרוב משפחתו הרחוק) נולד באוקראינה בשנת 1904, וכבר שם ניכרה בו נטייה חתרנית. בהיותו בן שבע, למשל, סירב לעמוד בעת שנישאה בבית הכנסת תפילה לשלום הצאר הרוסי, על אף מחאות הגבאים. בשנת 1924 עלה סגל ארצה, ובמהרה השתתף בהקמת תא צבאי ראשון של בית"ר, זה שממנו התפתחו מאוחר יותר האצ"ל והלח"י. קודם לכן הוא עוד הספיק להיות חבר ההגנה, אך סולק ממנה על רקע אידיאולוגי. סגל הצעיר עבד כפועל במושבה רחובות, אולם ביום הכיפורים תרצ"א (1930) הזדמן לירושלים. את תפילות היום הקדוש העביר בבית הכנסת של הרב אריה לוין ויחד איתו ירד לתפילת נעילה בכותל המערבי.

למעלה מחמישים שנה אחרי האירוע המסעיר ההוא סיפר על זכרונותיו ממנו: "הוועדה המלכותית קבעה שמותר ליהודים להתפלל ליד הכותל בשקט בהתאם לתקנות ולהגבלות על תפילת יהודים במקום, ואסור כמובן לתקוע בשופר". ובכל זאת: "בערוב יום הכיפורים, כשהתקרבה שעת התקיעה, חשתי רצון עז לתקוע בשופר. תקנות המלך אינן נוגעות אלי – המלך אינו מלכי".

משה צבי, שהגיע אל הכותל במכנסיים קצרים, בסנדלים ונטול טלית מכיוון שעדיין היה רווק – השיג שופר מאחד המתפללים. הוא התכסה בטלית שביקש ממתפלל אחר ותקע בכל כוחותיו תקיעה גדולה, עד ששוטרים בריטיים קטעו אותה והובילו את הצעיר אחר כבוד למשטרת ה'קישלה' הסמוכה לשער יפו. שוטר ערבי שהוצב לשמור עליו בתחנת המשטרה לא פסק, להפתעת סגל, מלקלל את השלטון הבריטי.

בשעת חצות נשלח לפתע השוטר לביתו ומשה צבי מצא עצמו חופשי ללכת לדרכו. בשער יפו פגש תלמידים מישיבת מרכז הרב שדאגו לו לארוחה ראשונה לאחר הצום, וסיפרו לו שלאחר ששהו ברחבת הכותל בזמן התקיעה מיהרו לבשר עליה לרבם, אשר ברך בחום את מעשהו של משה צבי. הרב קוק מיהר להתקשר לרשויות האנגליות והודיע שלא ישבור את הצום עד לשיחרורו של סגל, והאיום עשה את שלו. כך או אחרת, האיסור הבריטי על התקיעה בכותל לא הוסר לאחר מכן, ובכל זאת נשמעה בו מדי שנה תקיעה בסיום הצום לאורך כל תקופת המנדט. לאחר התקיעה, כמו בטקס קבוע, נעצר התוקע ונלקח לקישלה.

חשמונאי לנצח

"המלך אינו מלכי". רחבת הכותל בשנות השלושים של המאה העשרים

בשנת 1937 ייסד הרב משה צבי סגל יחד עם מאיר מדן ז"ל, אביו של ראש ישיבת הר עציון הרב יעקב מדן, תנועת נוער דתית בשם 'ברית החשמונאים'. שבעה סעיפים קבעו השניים בתקנון התנועה, ובין השאר 'קידוש השם אקטיבי, מלחמה נגד שלטון זרים והקמת מלכות ישראל'. כעבור שנים אחדות התמזגה 'ברית החשמונאים' במחתרת לח"י. זה קרה לאחר בריחתו של יצחק שמיר ז"ל מכלא מזרע, אז התקיימו פגישות בין מדן וסגל לבין שמיר והתברר שברית החשמונאים קרובה ברוחה מאוד למצע לח"י. ההחלטה על מיזוג התנועות תרמה להתעצמות הלח"י ששב בכוח רב לזירת הפעולה נגד הבריטים. הרב סגל מונה אחראי על סניף ירושלים של מחתרת לוחמי חירות ישראל.

אחרי קום המדינה התיישב הרב סגל בכפר חב"ד, אולם שבועות ספורים לאחר מלחמת ששת הימים מיהר להעתיק את מגוריו לבית הכנסת ההרוס של חב"ד בירושלים העתיקה. בתחילה ישן בלילות בגפו ברובע החרב, כשמשפחתו נותרה בינתיים מאחור. בכך היה ליהודי הראשון ששב להתגורר בעיר העתיקה לאחר שחרורה. הוא שיקם את מתחם חב"ד ברובע תוך התכתבות ענפה עם הרבי מלובביץ' שאליו היה מקורב מאוד. כך היה בית הכנסת של חב"ד הראשון שחזר לקיים מניינים קבועים אחרי איחוד העיר.

ביום הכיפורים תשכ"ח (67') התקיימו תפילות בבית הכנסת חב"ד, ולקראת תפילת נעילה צעדו המתפללים אל הכותל, שם חודשה מסורת התקיעה בשופר. "לפי בקשת השר מנחם בגין" כתב אז הרב, "המתינו כל קבוצות המתפללים עד אשר תקעתי שוב בשופר ואחריי נשמעו תקיעות כל המניינים האחרים". מאז הקפיד מדי שנה לקיים תפילת נעילה בסמוך לשער המוגרבים בכניסה להר הבית, ולתקוע תקיעה גדולה בסופה בפתח ההר.

אסף לרנר, מבכירי פעילי הר הבית אז וגם עכשיו, זוכר היטב כיצד ביום הכיפורים תשמ"ה (84') היה ברור למתפללים שהשנה הרב סגל בן ה-81 לא יגיע מפאת המחלה הקשה שתקפה אותו באותה עת, אולם הרב לא ויתר ולהפתעת כל הנוכחים הופיע פתאום כשהוא נשען על בנו. בסיום היום הקדוש תקע הרב סגל בשופר בפעם האחרונה בחייו. ביום הכיפורים שלאחריו, תשמ"ו (1985), לא הגיע הרב סגל לתפילה. בצאת יום הכיפורים נודע שהרב נפטר עוד בליל הצום.

דווקא לאחר שיחרור ירושלים, הר הבית והכותל, בתקופה שבה בהחלט היה מותר לרב משה צבי סגל לנוח על זרי הדפנה, הוא שב והתגייס למאבק כאילו נמשכים עדיין ימי המחתרות. באחרית ימיו ייסד מחדש את תנועת 'ברית החשמונאים' שלו, כשחש שמשימתה טרם הושלמה למרות הקמת המדינה היהודית ואיחוד העיר. בספרו, שיצא לאור רק לאחר פטירתו, פרש את תסכולו לנוכח המדיניות הישראלית בעקבות מלחמת ששת הימים: "עת הרצון הזאת לא נוצלה. השעה הגדולה מצאה מנהיגים קטני אמנה. הם לא העזו לממש את ריבונות ישראל בארצו. למחרת הנצחון החלה מדיניות הוויתורים והכניעה לאומות העולם. החזירו את הר הבית לשלטון מוסלמי, סגור בפני עבודת הקודש של היהודים".

מכתב שלו משנת 1969 מבטא את הסתירה החריפה שחש בין משאת הנפש הלאומית וההיסטורית לגבי הר הבית לבין התנהלות ההנהגה הישראלית לגביו: "זה שנתיים מאז הר הבית בידינו ולמעשה הוא לחלוטין מחוץ לתחום ריבונותנו והשפעתנו. משתרשת התודעה כי הר הבית הוא מקום קדוש למוסלמים ורחבת הכותל היא מקום קדוש ליהודים.

"שר הביטחון של מדינת ישראל מיהר אל ראש המועצה המוסלמית והודיעו כי הממשלה לא תרשה תפילת יהודים בהר הבית אשר כולו יהיה בניהולו של הווקף המוסלמי. הצבא והמשטרה יעמדו לרשות הווקף והסדרנים שלו כדי לגרש כל יהודי שיעז לומר פסוק מן התפילה או מספר התהלים מול מקום המקדש. רבני ישראל הגישו לממשלה זו את מיטב הסיוע, בהכרזתם איסור טוטלי של עליה אל ההר בכל תנאי, וכך נוצרה קואליציה של הממשלה, הרבנות ולהבדיל הווקף, נגד זכות ישראל ובעלותו על מקום הקדושה היחיד שלו".

יחד עם חבריו יוצאי המחתרת הרב עלה להר מפעם לפעם בכדי להפר את איסור התפילה הנוהג בו. ושוב מופיע במכתביו התסכול: "פנינו בתזכירים אל משרדי ממשלה ואל הרבנות הראשית. נתקלנו בחומה אטומה. ניסינו להעפיל אל ההר ונתקלנו בהתגרויות רציניות עם שומרי הווקף ועם שוטרי מדינת ישראל המסייעים להם".

"פיתחנו את רחבת הכותל כמקום תפילה כדי להדגיש את אי שייכותנו להר הקודש", ביכה הרב בהזדמנות אחרת. בשנת 1979 כתב לנשיא המדינה דאז, יצחק נבון: "אני כואב כל לילה וכל בוקר את חרפת שלטון ערב על הר הבית. האם נשוב להיות בארצנו העצמאית בני הדת המושפלת?".

בשנת 1975, כשהציג האדריכל משה ספדי תכנית לפיתוח מחודש לרחבת הכותל המערבי, הזדעק הרב וכתב מכתב התנגדות חריף למתווה: "בלאו הכי מהווה גם ההפרש הקיים בין מפלס הר הבית למפלס הרחבה עלבון צורב לעם היהודי ולדת ישראל. הפולחן של הדת הזרה נמצא במרומי קרת ודתם של עם ישראל ומדינתו – בשפל. יצירת מרכז רוחני חדש מחוץ להר הבית", ממשיך הרב סגל, "במקום המרכז הקדוש של הר הבית, משמעותו בגידה בהר הבית, הפרת רצון ה' ביחס 'למקום אשר יבחר ה' א-לוהיך בו'". במקום מתווה ספדי הציע הרב הצעה חלופית: "על השלטונות החובה לגדור את מקום המקדש וסביבתו – שבלאו הכי אינו משמש מקום תפילה למוסלמים – ולמנוע כל כניסה אליו פרט לשרתים ולשומרים. וברחבי ההר, בשטחים שנוספו בימי הורדוס, יש להקים מקום תפילה לעולי רגל המשתוקקים לחזות בנעם ה' ולבקר בהיכלו".

מכנס הייסוד המחודש שערך לתנועת ברית החשמונאים שלו בחנוכה תשל"ח (1977) לא יצא הרבה. "לצערי נותר הכינוס ההוא כאפיזודה", כתב לוחם-המחתרת-מאז-ולתמיד סגל בשלהי ימי חייו. "עדיין אני מצפה להתעוררות החשמונאית שבמוקדם ובמאוחר תתנער מתוך השקיעה הלאומית שאנו נתונים בה. השקיעה בחיי השלווה המדומה והרשלנות חדרה גם בקרב אלה אשר בעבר הצטיינו בהקרבה ובמסירות נפש. לוחמי העבר הזדקנו ולא השכילו לחנך דור המשך המוכן להגן על הערכים שעליהם לחמו. הכל שקעו בחומריות ובאנוכיות".