לבנות את בית חיינו במקום ללכת ל'בית החיים' || רבקה שמעון
 |
| מבט מהר הזיתים להר הבית |
הרבנית רבקה שמעון מירושלים - אמא למתנחלים, אשת הר הבית, שואלת מה רוצה מאיתנו הקדוש ברוך הוא, האם כך צריכים להראות חגינו? לרבנית שמעון יש תשובה ברורה.
לצד התשובה האנושית ההגיונית הפשוטה והברורה של טיפול רציני באויב, יש לרבנית תשובה שעשויה להראות במבט ראשון כמענה רוחני, אולם במבט נוסף נראה שמדובר בתשובה פרקטית שתשים קץ למסע הרצח, היוצא מתוך חורבות מקדשנו.
אם לא נהפוך את המקום הקדוש למקור של ברכה, הוא ימשיך להוות מקור של קללה ורצח לנו ולעולם.
↓ אמא של מתנחלים/ הרבנית רבקה שמעון
פעם שנייה. זו כבר פעם שנייה שאנו 'מבלים' בלוויה של נפגע טרור בחולו של מועד. לא יכולתי להימנע מהמחשבה שזה שוב קורה לנו.
הפעם הקודמת היתה בערב שביעי של פסח, בלוויתו של הקדוש, בן יוסף לבנת, בניו, הי"ד, ושוב- מאלון מורה. במקרה שלו ירו בו שוטרים פלשתינאים בקבר יוסף. לא פתיחת צירים, לא תינוק בכפר, לא ירי בעזה. תמיד יהיו תירוצים לרצח שלהם. אך זו לא הנקודה.
לוויתו של 'בניו' התקיימה על הר הזיתים. סביבי עמדו חבריו לכתה מישיבת חיצים והחליפו ביניהם בדיחות מקבריות: מי הבא בתור. רצח תלמידי הישיבה של חיצים עוד היה טרי בזיכרונם, הם איבדו הרבה חברים במחזור.
בעודנו עומדים כך על הר הזיתים, משקיפים אל הר הבית, אמר לי בני מנחם: 'אמא, תסתכלי, הערבים משחקים כדורגל על הר הבית.' סכין ננעצה אז בבטני.
זהו, חשבתי לי. זה מה שה' מנסה לומר לי. במקום להיות בהר הבית, בבית המקדש, את 'מבלה' בלוויה של חבר.
מאז אותו יום אני עולה להר הבית, מאז הפכתי פעילה עם נשים למען המקדש. ברוך ה'.
היום בלוויה, בחול המועד סוכות. סביבי מאות ואולי אלפי אנשים שבאו לחלוק כבוד אחרון לאיתם ונעמה הי"ד.
גם איתם למד ב'חיצים', הוא חבר מילדות של בן אחר שלנו, חנניה הי"ו. איתם התארח אצלנו בשבתות לעתים קרובות בילדות.
ראיתי את ההמונים נוהרים- חול המועד סוכות. רבנים, תלמידים, תלמידות, מכרים.
וזעקה מהדהדת בקרבי: מה עלי לעשות!!! שוב אני 'מבלה' בלוויה בחולו של מועד! בתור אמא של מתנחלים, בתור 'אמא מארחת' של חברים של ילדי, מה עלי לעשות כדי למנוע את הרצח הבא? מה ה' מנסה להגיד לי?
כי, בינינו לבין עצמנו, הרי יש לאמא תפקיד. להציל, לסוכך, לעזור, לגונן. על ילדיה, על משפחותיהם, על החברים שלהם, על החברות.
האם אני עושה די?
האם אנו עושות די? האם כולנו עושים מאמצים כדי שזה לא יקרה שוב?
בזמנו אמרה לי אסתי מילר, אלמנתו של קב"ט הישוב איתמר, שלמה מילר הי"ד, שאם המדינה, הצבא, היתה מענישה את רוצחי בעלה, מייצרת הרתעה מול הכפר ממנו יצאו, היה נמנע הרצח של משפחת פוגל הי"ד. כולם שם באזור משפחות פשע, משפחות מרצחים. זה אחיין של זה, וההוא בן דוד של הרוצח ההוא.
אז אני כותבת, הדברים בוערים בי. אל תגוננו על הצבא, כי הם לא עושים מספיק. אל תגוננו על הממשלה- גם הם לא עושים מספיק.
אין להם ילדים בהתיישבות. זה לא בוער בהם. הם התרגלו לטרור. זה לא מספיק אכפת להם.
אבל אנחנו, אמהות של מתנחלים- לנו יש תפקיד.
אז הנה באתי, ערב שבת, לא מבשלת, אלא כותבת.
לתבוע הרתעה, לתבוע ענישה, לתבוע בטחון, לתבוע מהלכים שימנעו מהם את הרצח הבא.
ועוד אני מתריעה בשער: בית המקדש והר הבית הוא הפתרון שלנו.
אתם נוהרים בהמוניכם בחג? לאן בדיוק? ל'הקהל' בכותל? ללוויות של קדושים? גם בשנה שעברה סיימנו את שמחת תורה באקורד צורם של האסון בנפאל.
לאלו הרים אתם מטפסים? מה היעד שלכם? מה היעד של כולנו?
איפה אתם רוצים לראות את עצמכם בחולו של מועד? כי יש לי הרגשה, שאם אנחנו לא שם למעלה איפה שאנחנו אמורים להיות, טורחים ומתאמצים לכונן את הבית במקום שבחר ה', אנחנו מוצאים עצמנו במקום אחר, בתים נשברים, יתומים ואלמנות, לא עלינו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה