רוממות רוח ושמחה בחג בהר הבית || למרות התפאורה העצובה
אתמול עלתה רחל סלע להר הבית עם עוד 24 יהודים. רחל סלע מצליחה ביד אומן לתאר את העליה והחוויות המקדימות לה, את רוממות הרוח לצד ההשפלה, את השמחה לצד הכעס, את החזרה היהודית להר הבית לצד החורבן - הכל באווירה נינוחה ומבלי לפגוע באיש.
לרחל יש מה לומר על שיתוף הפעולה עם המשטרה, תוך הקלה על הממתינים הרבים. את דברי הביקורת היא מביאה, תוך פרגון וכבוד רב לפעילים המסורים, אשר לא בהכרח מעשיהם מקובלים עליה במלואם.
↓ רחל סלע מספרת על חווית העליה לרגל
בע"ה, ח"י בניסן תשע"ו, פסח
לסיכום עלייתי היום להר הבית
אתחיל מהסוף:
ברוך ה' זכיתי לעלות היום להר הבית, הקרוב ביותר לעלייה לרגל שאפשר בימינו.
מה שאבותי ואבות אבותי יכלו רק לחלום עליו, אני נכנסתי לרכבי בבוקר, נסעתי לירושלים, חניתי בהר ציון, ואחרי עוד זמן – הייתי על הר הבית, וזכיתי להיראות לִפני ה' במקום אשר בחר.
ובמקום שהוא מכוון כנגד מקדש של מעלה זכיתי אפילו לשֵׂאת תפילה קצרה לשלום בית, לפרנסה טובה, לבריאות וברכה והצלחה ושמחה למשפחתי ולכל העולים שהיו בקבוצה סביבי, תפילה קצרה לשלום המדינה והעומדים על משמרת בטחונה, ובעיקר תפילה לגאולה שלֵמה ולבניין המקדש.
ועימי בקבוצה היו תינוקות, ילדים ונוער ועד זקנים, ובכללם משפחות שלמות ובכללן שלושה דורות. אנשים שעלו לרגל מזיכרון יעקב, מבאר שבע, מאשדוד, מלוד, מקדומים, משילה, מקרית ארבע, מחיפה ועוד. סה"כ היינו בקבוצה 25 איש (לעניין קיצוב היהודים בהר סופרים גם תינוקות).
אשרינו שזכינו!
ועכשיו נלך בצעדים אחורה:
התפילה הקצרה שלי הייתה בתוך קריאות "נו, נו, לצאת כבר, זהו, נגמר, גמרנו, תצאו, נו, נו, אחורה, שעוד קבוצה תספיק להיכנס" המלוות בדחיפה של גוש השוטרים ההודפים אותנו אחורה אל היציאה משער השלשלת, ולא שועים לתחנוני "תנו לי רגע לומר כמה משפטים לסיום".
כבר נגמר? היינו על הר הבית 10 דקות.
את בקושי מספיקה להבין שאת על הר הבית, בכלל לא מספיקה לאסוף את המחשבות והרגשות ולהתארגן על תפילה שבלב, המומה מהבלגן שסביב מכדי להתכוון לאיזה מחשבה של קדושה ויראת הרוממות והמקום, לחוצה מכדי להפעיל איזה דמיון מודרך להעמיד מקדש על מכונו.
ואני מתארת את ההרגשה שלי, קל וחומר לאלו מתוכנו שפעם ראשונה בהר, וקל וחומר לשמונה הילדים החמודים שאיתנו.
גוש שוטרים ואנשי ווקף מסביב, הם מתרבים מיום ליום ונצמדים מיום ליום.
מישהי לידי שואלת: "למה כל כך הרבה מצלמים אותנו?"
- "צלם אישי לכל אחד מאיתנו, שלא יפספסו אף ניד שפתיים"
והאמנם זה שאני עומדת ואומרת כמה משפטים לפני היציאה משער השלשלת מפריע לקבוצה הבאה להיכנס, עד שצריך לדחוף אותי לצאת???
ונלך עוד זמן מה אחורה:
שוטרת צעירה מקריאה לנו מתוך הדף את ההוראות:
אסור ואסור ואסור ואסור....
ובכלל זה "אסור להכניס ארבעת המינים להר"
איזה מזל שבדיוק הבוקר לא הבאתי את ארבעת המינים שלי ליטול אותם לכבוד פסח.
ואדם בשנות השמונים שלו שואל אותה: "יש משהו שמותר?"
זה לא התפקיד שלה לענות וזה לא כתוב בדף ההוראות.
ונלך עוד זמן מה אחורה:
אנחנו אחרי הבידוק. מחכים לאישור להתקדם במעלה הרמב"ם (מציעה לשוב אל השם הזה המופיע במקורות, במקום המוגרבים המקובל היום).
מחכים.
אני מנצלת את הזמן להעביר שיעור מקדש לקבוצה, סה"כ באנו לכבוד המקדש, אז נעשה בינתיים מה שאנו יכולים בעניין זה. תוך שאני מדגישה לשוטרים שיפסיקוני ברגע שיש אישור לעלות כדי שנעלה מיד.
ואז מתברר "זה יקח זמן. יש התפרעות בהר".
ואנחנו כילדים טובים, כאזרחים נאמנים ושומרי חוק - מקבלים. כמובן - אם הערבים מתפרעים אז אנו לא יכולים להיכנס.
למה אנו מקבלים, ולמה זה כמובן???
לי כלל לא ברור למה לא מוציאים את הערבים כאשר הם מפריעים לנו בזמן הנקוב עבורנו, ובמקום זה בזמן ההתפרעות שלהם מונעים את עלייתנו.
לצערי הספקתי שעור מקדש די ארוך בסככה שבצד הפנימי של עמדת הבידוק.
ונלך עוד צעד אחורה בזמן, אל אחד הפרקים ההזויים ביותר בכל עלייה – בתוך עמדת הבידוק:
- "תבדוק את התיק שלה טוב טוב, אצלה יש כל מיני דפים!"
לדאבוני הוא צודק כל פעם.
פעם הייתי מביאה כרטיסים עם מקורות וחומרים להסברים (חומר נפץ אמיתי!).
פעם הייתי מביאה רשימות של שמות להתפלל עליהם בהר הבית (שומו שמיים. לא יעלה על הדעת אפילו להתפלל בלב. היום אי אפשר אפילו להחזיק את הדפים האלו ביד).
עוד יותר פעם הייתי מביאה פרקי תהילים לומר על הר הבית (מלחמת עולם וודאית).
איני מביאה יותר. אין טעם. אז אין אצלי כבר כל מיני דפים, לידיעת מוטי השוטר הממונה על עמדת הבידוק. תרשום לפניך – בעניין הזה ניצחת אותי. עוד ניצחון כזה ואבדנו.
ואנו עדיין בעמדת הבידוק. שם הסרט ההזוי הוא תמיד בכמה מערכות.
יצאתי מהבית ב-6.00 . אני צפויה לחזור סביב 13.30 . לקחתי איתי למשך היום בתיק בקבוק קטן מים וקופסה קטנה עם 7 תמרים.
שלושה תמרים אכלתי בזמן הארוך של ההמתנה בחוץ. נשארו ארבעה.
למה זה כל כך מעניין כל הפירוט הזה?
בגלל המערכה של בדיקת התיק.
אנחנו רגילים לבדיקת תיקים בכל כניסה לקניון או אולם. שגרתי במציאות חיינו ומוכר. זה לא נחמד, אך אין לנו בעיה נפשית עם הבידוק הזה ואנו מקבלים אותו כצרכי ביטחון הגיוניים.
אבל בעמדת הבידוק כאן בדיקת התיק אינה בטחונית. היא חיטוט מגעיל המחפש כל דף של תפילת הדרך או ברכת המזון, או חלילה ספר תהילים קטן. וכל דף בעברית מחרימים אפילו אם הוא מעיתון שלא קשור כלל, ובוודאי אם מתעמקים בכתוב ומזהים בו איזה חצי פסוק.
אז לא. לא מצאו. אפילו את הסידור הקטן וכרטיסי התפילות שקבועים בארנקי אני מוציאה לפני שמגיעה לטירוף המערכות שכאן. אכן הם פתחו כל רוכסן וקיפול בארנק ובתיק בחיפוש המטורף אחרי דבר קודש. לא מצאו. הכל בלב. רחמנא ליבָּא בעֵי. ובזה אין נגיעה אפילו לשוטרי עמדת הבידוק.
אבל הנה הוא מוציא את קופסת התמרים הקטנה.
"תשאירי את זה בחוץ. זה לא נכנס להר!"
- "מה מפריעים על ההר ארבעת התמרים שלי?"
- "את מתחילה להתווכח? את יכולה גם את להישאר בחוץ!"
- "אני לא מתווכחת, אני מנסה להגיד לך שיש לי יום ארוך ומתיש ואני צריכה לאכול משהו וזה האוכל שלי".
- "את כן מתווכחת. אין אוכל בהר ואין דיון איתך! ואת יודעת שאסור להכניס אוכל וכל פעם מחדש את מביאה אוכל!"
הערבים עורכים פיקניקים המוניים וסעודות שלמות בהר.
אבל ארבעת התמרים שלי אסורים בכניסה.
אני יודעת שהמשטרה מחרימה את האוכל, אבל אני יודעת שאין איסור אוכל בהר.
ולכן אני מביאה כל פעם מחדש, בתקווה שבאחת הפעמים תחדור השפיות את חומת הנוקשות המטורפת.
לא. זה לא קרה הפעם.
- "תעזבי את התמרים, את מעכבת את כל הקבוצה" אילץ אותי להשאיר את ארוחת הבוקר-עֶשֶׂר שלי שם ולהיכנס בלעדיה.
ונלך עוד אחורה בזמן:
אביה המסורה בכל ליבה עשתה מאמצים כבירים להקל על העולים ולהסדיר את העלייה. כך היום וכך בכל יום בחג הזה. מעורר התפעלות.
אבל בקבוצה היו 26 אנשים, והקיצוב מתיר 25. מוטי אמר שהוא ינסה להגדיל את המיכסָה כדי לאפשר לכולם להיכנס. הוא כמובן לא הצליח...
ואביה אמרה לי "אני מוותרת על מדריך לקבוצה הזאת, המדריך לא יעלה בקבוצה הזאת, זה מדריך שכבר עלה הבוקר, וממַנָה אותך למדריכת הקבוצה".
בלחץ של הרגע אי אפשר לחשוב, אמרתי תודה רבה ונכנסנו כל הקבוצה ביחד.
רק יותר מאוחר תפסתי את העניין, ואני רוצה לומר את דעתי בנושא ההדרכות המתחילות להתמסד, כשגם אני חלק מהמערך הזה:
העיקר בעלייה להר הבית הוא שיעלו. ההדרכה היא תוספת. היא אינה דבר עיקרי. בכל קבוצה יש אנשים שיודעים ויכולים לומר כמה מילים וכך ביחד מתהווה הדרכה מספקת, טובה יותר או פחות, אבל לא זה העיקר כאן. אני תמיד אומרת לאלו שעולים איתי שאני מסבירה למי וכמה שרוצים, אבל אינם צריכים להקשיב, עדיף שיעשו עבודה רוחנית-תורנית בזמן שהותנו בהר.
לכן פשוט הדבר שעדיף שיעלה אדם שלא עלה מאשר מדריך, לא אמורים לבצע כאן איזה וויתור יצירתי מיוחד.
ולא צריך למנות מדריך אחד לקבוצה. כל מי שיודע מוזמן לתרום את חלקו. באופן טבעי מי שיודע להדריך הוא ידריך. באופן טבעי חלק מן העולים התארגנו מראש ובאו עם מדריך שהם מעוניינים בו שיכול להסביר גם להם וגם לשאר השותפים בקבוצה. אם יש מדריך זה מצויין והוא מוזמן לתרום את חלקו, אך בוודאי שאינו יכול לקחת את מקומו של מישהו שטרם עלה בעידן הזה שבו יש קיצוב עולים. ובוודאי שאינו יודע או מוכשר יותר מאחרים שעולים, וברור שבחלק מהקבוצות יש ידענים ומלומדים ממנו שלא סביר שהמדריך הממונה הוא יהיה העיקרי שידבֵּר ולא הם.
לכן אחרי תקופת התנסות אני מציעה לפתוח את הנושא של מינוי המדריכים לדיון ציבורי בינינו, להעלות צדדים שונים ודעות שונות, ולראות איך מתארגנים הטוב ביותר עם ההדרכה כך שתהיה התוספת הנכונה במינון הנכון, כך שתינתן למדריכים הנחיה נכונה איך למלא את תפקידם וכו'.
ושוב כמה זמן אחורה:
עמדתי מ-8.00 . איני צעירה וכעבור שעה הרגשתי שאני חייבת לשבת, ביודעי שלפָנַי עוד זמן עמידה והליכה. הלכתי לשבת על הספסל שלפני עמדת הבידוק. איש לא היה שם, התישבתי בשקט. לא עברו שניות אחדות – מוטי יוצא נזעם: "לא יושבים פה. זה מפריע לי לעבוד. תצאי החוצה!".
- "אין שם מקום לשבת, אני לא מפריעה, אני רק יושבת בשקט כאן בחוץ".
- "את יכולה לשבת שם על המדרכה. אני עובד קשה, את מפריעה לי. אני משתף איתכם פעולה אז אל תציקו לי ואל תפריעו. תשבי שם בחוץ על המדרכה!"
לא יודעת איך לקרוא לסיטואציה הזאת חוץ מאשר רשעות הזויה. יש ספסל אחד בשמש לאנשים רבים המחכים שעות ביום שרב, ועליו אסור לשבת, אפילו בשקט. ומגרשים בכעס אשה מבוגרת שאם קשה לה לעמוד כל השעות האלה היא מוזמנת לשבת ברחוב על המדרכה.
ומוטי משתמש בטיעון שהוא משתף איתנו פעולה אז שלא נציק לו בכך שאני יושבת איפה שהוא רואה.
גם לפני ששיתפנו איתו פעולה הוא סילק מהספסל הזה.
ועוד קצת קודם:
הגעתי ב-8.00 למפגש שקבעתי עם אלו שביקשו לעלות איתי, אמרנו בצד בשקט דברי פתיחה והגענו אל התור לבידוק ב-8.30. אין תור של גויים, אין תור של יהודים, שקט ושלווה במקום הכינוס הרגיל. מוסרים תעודות זהות, מקבלים מאביה פתק שאנו בקבוצה 4 שאמורה לעלות להר ב-9.40 . ממתקים מזומנים לילדים ולנו. חגיגה של חיוכים ונעימוּת ותחושה שיש סדר ובהירות ויש מי שדואג לנו.
הגויים שמגיעים נכנסים חופשי כרגיל, לקיום ההבטחה "ונהרו אליו כל הגויים", ואנו מפָנים להם את המעבָר בחיוך מנומס וב"חג שמח".
ואיסור האפליה על רקע גזע ודת זועק הצילו!
רק במדינת היהודים הדמוקרטית, ראשית צמיחת גאולתנו, המבטיחה שוויון וחופש הפרט וחופש הדת וחופש התנועה לכל – היהודים מופלים לרעה באופן כל כך בוטה ותוקפני תחת מסווה ה"סטטוס קוו" שאינו סטטי אפילו לרגע ומפלה את היהודים כל הזמן עוד ועוד לרעה במקום הקדוש ביותר להם.
לאחת מהנשים שהגיעו איתי נשארה חוויה מאד לא נעימה מהתור והלחץ, הדחיפוֹת והצפיפות בעלייה קודמת שלנו לפני כמה שנים, והוקל לה מאד בראותה את המצב החדש.
אכן, תחושה אחרת, הרבה יותר נורמלית ונעימה.
כל אלו שהגיעו לפנינו קיבלו פתק עם מספר הקבוצה ושעת העלייה המשוערת, התפזרו לענייניהם, וישובו בשעה הנקובה כדי להיכנס. והשטח רגוע ונינוח.
אבל איני יכולה לכבוש את ה"אבל".
ושוב עם מלוא ההערכה לאביה על מסירותה והשתדלותה והשקעתה, וכן לכל שותפיה למהלך.
אני חושבת שזאת טעות. השקט והנעימות והנינוחות אכן עושים טוב על הלב לעולי הר הבית.
אבל השקט הזה הוא עוד כניעה.
נכנענו לאיסור לעלות חופשי בכל שעה משעות היום,
נכנענו להגבלת הימים והשעות הפתוחים ליהודים,
נכנענו למניעת כניסתנו להר כאשר הערבים מתפרעים,
נכנענו לקיצוב מספר העולים ולספירת תינוקות בכלל הקיצבה,
נכנענו להכרח לעלות בקבוצות,
נכנענו לכך שרק קבוצה אחת בו זמנית על ההר,
נכנענו ללכת רק איפה שהשוטרים קובעים לנו,
נכנענו לאיסורי התפילה, השתחוויה, שירה וכו'
נכנענו למספר אנשי הוואקף המקיפים אותנו המתרבים משבוע לשבוע, ולצמידותם אלינו במרחק נגיעה,
נכנענו לאיסור לשבת על ההר אפילו ישיבה של כמה דקות,
נכנענו לסילוקנו מההר לפני סיום הזמן ולזירוז הליכתנו לאורך כל הדרך,
נכנענו לאיסור לאכול ארבעה תמרים על ההר,
נכנענו לאיסור לשבת על הספסל שמחוץ להר,
נכנענו לאיסור לעמוד ליד פתח עמדת הבידוק.
לחלק נכנענו בלית ברירה, חלק הגיעו כפיחוּת זוחל שהתקבֵּע במציאות.
הרעיון החדש להקל ולהנעים לעולי ההר את ההמתנה, את התור, את הלחץ ואי הוודאות, שיש בו באמת נעימות והקלה רבים – הוא הפסקת הלחץ על המשטרה, הוא אמירה שלנו שיש כאן נורמליות והסכמה והשלמה. הוא להפסיק להציק למשטרה.
זָר שיגיע היום לפתח ההר יחווה פסטורליה.
ואנו אומרים שהמצב חמוּר והזוי מטורף ומשפיל ולא חוקי.
ואין זֵכר בַּשטח היום לכל זה.
כלומר אין תוקף ואין ממשות לטענותינו.
אם המצב חמוּר והזוי ומרוּשע ומטורף – זה חייב להיראות. כי רק כך בסופו של דבר המצב ישתנה באמת.
אז זה ממש ומאד לא נעים.
ויש אנשים שמדירים רגליהם משום כך.
אבל השלמה וכניעה יביאו לשימור המצב ואף לעוד ועוד גזירות רעות, בתהליך שאנו כבר מכירים היטב לצערנו.
לכן במבט הכולל והאמיתי – אני חושבת שזו טעות להקל עלינו כרגע ולהתנדב לקחת חלק במנגנון המשטרתי המחפיר.
מה עם שיחה רצינית של נציגינו עם מפכ"ל המשטרה אלשייך? זה נראה לי הכרחי וחשוב ביותר, ואני מודה שאני לא עשיתי כלום כדי לקדם שיחה כזאת. מישהו עשה והצליח?
זהו. פיסקת סיום:
בקבוצה שהייתי בה היום היו כרבע אנשים שזו להם הפעם הראשונה בהר. וכך בכל קבוצה.
כלומר למרות הכל ואף על פי כן זרם העולים להר גדל כל הזמן!!!
בזמן שחיכינו בחוץ ישבתי (כן, על המדרכה בשמש) עם כמה ילדים וערכנו חידון מקדש. הם ידעו המון, ומה שלא ידעו – לימדתי אותם, ובצהריים כשפגשו את אביהם שלא עלה איתנו – הם זכרו פרטי פרטים ממה שלמדנו ושיתפו אותו.
ברוך ה' גדל לנו דור חדש של ילדים שמחוברים למקדש, שיודעים מקדש, שרוצים ללמוד מקדש, שקמו ב-5.00 בבוקר כדי לעלות, ושעולים להר הבית !
העולים להר, למרות הכל, יצאו בתחושה שזכינו לדבר גדול ומשמעותי, מרגֵש ומשמֵח, ושפעלנו נכון כלפי שמיים וארץ.
ה' מבטיח לשלמה המלך, בונה המקדש הראשון, ולנֶצח, שתפילות שיישמעו כאן במקום שבָּחר להיות "בית תפילה" – הוא יקשיב. אני מאמינה שהקשיב היטב לתפילותי ושמח בהן למרות עִלגוּתָן, קיצורָן, וביטויין הלקוי. וכן לכל התפילות שהשתדלו עולי הרגל לשאת בלב, בלחש, בחשאי או בהסתר.
לכן בשמחה אפשר להיות אופטימיים ולהמשיך, לפעול עם אֵ-ל מתוך וודאות שהבא ליטהר מסייעין בידו.
חג שמח!
רחל סלע
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה