שיר המעלות לצנחנים

נבואות שהתגשמו || מזמורי תהילים שמכוונים לתקופתנו

"ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזיתים" (זכריה יד)
מוטה גור וחיילי הצנחנים על הר הזיתים, כ"ח באייר תשכ"ז

קיימים פרקים בתנ"ך שנדמה שנכתבו במיוחד עבורנו ומתארים את שראינו בעינינו, כשעומדות היו רגלינו בשערי ירושלים

↓ הרב יואל בן-נון – ממשחררי הר הבית במלחמת ששת הימים

יש פרקים בתנ"ך שגם אם נכתבו לימים אחרים ולזמנים אחרים אנחנו קוראים אותם כאילו נכתבו עבורנו היום. רבים מצטטים כמובן מאליו את פרק קכ"ב בתהלים על איחוד ירושלים בהתרחשות המופלאה של ששת הימים – "ירושלִִַם הבנויה כעיר שחֻבְּרה להּ יַחדָו". הפרק הזה נכתב במקורו על חיבור עיר דוד עם הר הבית, מפעלו הגדול של שלמה בעקבות דוד אביו, ורואים זאת בהמשך הפרק: "ששָם עלו שבטים, שבטי יָ-הּ עֵדות לישראל, להֹדוֹת לשֵם ה'". בכל פעם שאני עומד מול המדרגות העולות אל הר הבית מדרום, אל מול החומה הסגורה בימינו, אני חושב על הפסוקים הללו, שמתייחסים בדיוק לנקודה גיאוגרפית זו. אולם גם בדורנו שלנו אוחדה ירושלים כעיר שחוברה לה יחדיו, בקרב ובנס של ששת הימים.

אבל הסיפור מתחיל עוד שני פרקים לפני כן, בתחילת שירי המעלות. שיר המעלות הראשון (תהלים ק"כ) עכשווי ועדכני לא פחות מאשר אלו שאחריו: "אויה לי כי גרתי מֶשֶך, שכנתי עם אהלֵי קֵדָר... אני שלום וכי אדבר – הֵמה למלחמה". וכי יש משהו מתאים יותר ליחסינו עם אוהלי קֵדָר – העולם הערבי והמוסלמי – מאשר הפרק הזה? לצערנו, זה נכון באופן כללי, אך באופן מיוחד במינו ערב ששת הימים, כאשר ממשלת ישראל ניסתה שוב ושוב למנוע את המלחמה. ביום פרוץ המלחמה עוד שלח ראש הממשלה לוי אשכול ז"ל שדר מיוחד למלך חוסיין וביקש שלא יצטרף אליה – אבל הדבר לא היה עוד בידיו של חוסיין, שכבר מסר את צבאו לשליטה מצרית.

מיד אחר כך בא מזמור קכ"א: "שיר למעלות, אשא עינַי אל ההרים מֵאַיִן יָבֹא עֶזרי". נציגי מדינת ישראל התרוצצו בעולם ערב המלחמה וחיפשו עזר וישועה מן העמים, ולא מצאו. נשארנו לבדנו: "עֶזרי מֵעִם ה', עֹשֵׂה שמים וארץ". 

ואז בא פרק קכ"ב: "שמחתי באֹמרים לי בית ה' נלך; עֹמדות היו רגלינו בשערַיִך ירושלִִַם". אנחנו, הצנחנים, נכנסנו דרך שער האריות ואחר כך עברנו בשער השבטים – אל הר הבית: "ששָם עלו שבטים".

שלושת המזמורים הללו הם תיאור מדוייק של אירועי ששת הימים אף שנכתבו בזמן אחר, על אירועים אחרים. אבל הם חיים וקיימים בתוכנו. ראינו אותם במו עינינו, ובכל שנה באזכרה הגדודית באנדרטה של גדוד 28 מחטיבת הצנחנים בירושלים, אני קורא אותם כמי שחזה בהתגשמותם.

כל זה מוביל אותי לנבואה אחרת, של זכריה בפרק י"ד:

וְאָסַפְתִּי אֶת כָּל הַגּוֹיִם אֶל יְרוּשָׁלִַם לַמִּלְחָמָה, 

וְנִלְכְּדָה הָעִיר... וְיָצָא חֲצִי הָעִיר בַּגּוֹלָה 

וְיֶתֶר הָעָם לֹא יִכָּרֵת מִן הָעִיר. 

וְיָצָא ה' וְנִלְחַם בַּגּוֹיִם הָהֵם, 

כְּיוֹם הִלָּחֲמוֹ בְּיוֹם קְרָב. 

וְעָמְדוּ רַגְלָיו בַּיּוֹם הַהוּא 

עַל הַר הַזֵּיתִים 

אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי יְרוּשָׁלִַם מִקֶּדֶם... 

וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא – 

יֵצְאוּ מַיִם-חַיִּים מִירוּשָׁלִַם

חֶצְיָם אֶל הַיָּם הַקַּדְמוֹנִי

וְחֶצְיָם אֶל הַיָּם הָאַחֲרוֹן... 

וְהָיָה ה' לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ, 

בַּיּוֹם הַהוּא 

יִהְיֶה ה' אֶחָד 

וּשְׁמוֹ אֶחָד.

חצי העיר תלך בגולה, ואילו יתר העם לא ייכרת מן העיר. אני מפרש זאת, ומקווה שאני מפרש נכון, על מלחמת העצמאות – מפני שאינני מכיר עוד מקרה בהיסטוריה שבו עם ישראל נשאר בירושלים אבל חצי העיר הלכה בגולה. בתש"ח זה קרה.

ואז באה מלחמת ששת הימים והביאה לאיחוד העיר מחדש. ההוראה, הפקודה להיכנס כולנו בשער האריות, יצאה מהתצפית שבהר הזיתים, אחרי שצה"ל השלים בבוקר כ"ח באייר התשכ"ז את ההשתלטות על רכס הזיתים, ומפקדנו מוטה גור ראה מנקודת התצפית שהר הבית ריק.

אינני יכול לראות בזה אלא יד ה'. הכוח הירדני יצא מן העיר לפנות בוקר, כפי שכתוב בתהלים פרק מ"ו לגבי עיר הקודש: "יַעְזְרֶהָ א-לוהים לפנות בֹּקר". איך זה קרה? אותו גנרל מצרי שהתמנה לפקד על הצבא הירדני אישר לחיילי הכוח הירדני לצאת מן העיר, כשהללו ראו שהם מוקפים וביקשו לצאת מפני שלא רצו למות ללא תוחלת. אף אחד מאיתנו איננו מסוגל לתאר לעצמו מה היה קורה לו אנחנו, הצנחנים, היינו נאלצים להילחם בתוך העיר העתיקה מבית לבית, מגג לגג ומסימטא לסימטא עם כוח ירדני גדול ומבוצר שמכיר את השטח, ויש לו הרבה כוח אש. כמה מאיתנו היו עלולים ליפול שם? איך העולם היה מגיב למלחמת דמים נוראה ב'מקומות הקדושים'? האם היינו מצליחים להישאר, ולאחד את ירושלים?

אבל יד ה' היתה בירושלים – הירדנים הנצורים בעיר העתיקה ביקשו לצאת, והדרך עוד היתה פתוחה – הדרך האחרונה האפשרית, דרך שער האריות. 

קודם לכן, בתחילת הלילה, הכוח הצבאי הירדני, שהיה מרוכז בהר הבית התקיל את סיירת הצנחנים למטה, בקדרון, במכת אש קשה, שגבתה קרבנות. אבל לפנות בוקר הירדנים נסוגו. הירדנים יישבעו בזקנו של הנביא שלעולם לא היו מאשרים לחייליהם לסגת מהר הבית, ואני בהחלט מאמין להם כי הם הרי רואים עצמם כשומרי 'המקומות הקדושים' – אבל המפקד המצרי לא הבין מהם מקומות קדושים, ומהי מלחמה בשטח בנוי וצפוף, ואישר לצבא לצאת מן העיר. 

מהר הזיתים היתה יד ה' לאיחוד ירושלים כמו בנבואת זכריה. הנבואה הזאת לא התקיימה לפני כן – רק בימינו – ואני מתפלל בכל מאודי שמה שראינו בעינינו הוא קיום דברי הנביא, ואילו הפורענות הנזכרת בהמשך הפסוקים, בין השאר בדמות רעש אדמה נורא ואיום – לא תתממש כפשוטה. אני אמון על התפילה 'ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים'. אינני רוצה לפרש את דברי זכריה על רעש האדמה כפשוטו, כי אני חושב על המוני הנספים שעלולים להיות. הרי ירושלים הולכת ונבנית ויש בה המוני אנשים. אני מייחל בכל מאודי שכבר יצאנו ידי חובת הנבואה הזאת.

אני מתפלל שהפרשנות הזו לדברי זכריה תֵרָאֶה ותֵרָצֶה לפני ה', והמים החיים יצאו מירושלים בלי אסונות וצער אלא ברחמים. מכ"ח באייר תשכ"ז ואילך 'מים חיים' יוצאים מירושלים, ההתיישבות היהודית יוצאת ומתפשטת מירושלים הן מזרחה והן מערבה, ולאט לאט אור בוקע.