כשמשיח בן יוסף נהרג

3 שנים הוקרבו קורבנות במקומם || הפסקה של 1,400 שנה לפחות

למשך כשלוש שנים מעורפלות במהלך המאה השביעית לספירה חזרה וחודשה כנראה עבודת הקרבנות היהודית בהר הבית, בחסות המלך הפרסי ח'וסרו השני * כך עד ש"גברו העוונות" והקיסר הביזנטי הרקליוס שב וסילק את המזבח מההר למשך 1,400 השנים הבאות, לפחות

↓ מאת: ארנון סגל

הציפיה נכזבה. מטבע ששימש כקישוט לספר תורה והתגלה לאחרונה
יחד עם אוצר מטבעות גדול שנטמן בעופל, למרגלות הר הבית,
משהתברר שהכיבוש הפרסי נכשל. צילום: אוריה תדמור

14 שנים, בין 614 ל-628 לספירה שלטו בארץ הקודש בני השושלת הסאסאנית הפרסית, ובחלק קטן מהזמן הזה זכרו לגמול טובה ליהודים שסייעו להם בסילוק השלטון הנוצרי מארץ ישראל. האוטונומיה היהודית ששררה כאן באותה עת למשך חודשים ספורים או שנים ספורות – תלוי איזו גירסה מאמצים – ביקשה להמשיך את עבודת הקרבנות בהר הבית בדיוק מהנקודה שבה זו הופסקה 500 שנים קודם לכן. 

רבי אלעזר הקליר היה פייטן ארץ ישראלי עלום שפיוטיו ממלאים את מחזורי התפילה האשכנזיים. הוא חי כאן ממש באותו הזמן, בסוף המאה השישית ובראשית המאה השביעית לספירה, וככל הנראה התגורר בטבריה – שבניגוד לירושלים יהודיה זכו אז לימי עדנה ממושכים יחסית. נראה שפיוט אחד של הקליר שהתגלה בגניזה הקהירית בשם "העת לגעור חיית יער", הנציח לדורות את זכרו המטושטש-אך-מסעיר של הרנסנס היהודי קצר המועד: 

"ויורגעו מעט אנשי קודש, כי ירשם [=ירשה להם] אשור [=כינוי לפרס] לייסד מקדש קודש, ויבנו שם מזבח קודש, ויעלו בו זבחי קודש, ולא יספיקו לכונן הקודש, שעדיין לא יצא חוטר מגזע הקודש". פרופ' עזרא פליישר ז"ל כתב על כך: "מלשון הפיוט ברור שהמזבח נבנה בהר הבית, ושהרשות ניתנה לייסד את בית המקדש ממש". 

ח'וסרו השני, מלך פרס באותה עת, היה אדם אכזר. כך, לדוגמא, זמן קצר לאחר הכתרתו הוא דאג שינקרו את עיני אביו, הורמיז הרביעי, ולאחר מכן אף הוציא אותו להורג. את גמולו קיבל באחרית ימיו כאשר בנו, שירוי, חיסל אותו ומלך תחתיו. כך או אחרת, חוויה טראומתית מעצבת אחת של ח'וסרו היתה רבת משמעות להתרחשויות הבינלאומיות בימים הרחוקים ההם. 

הכוונה היא לכך שאוייבתו המרה של ח'וסרו, האימפריה הביזנטית, הצילה אותו מתבוסה במאבק פנימי בתוך ממלכתו שלו. הקיסר הביזנטי מאוריסוס הסכים לעזור לח'וסרו שנמלט לקונסטנטינופול (איסטנבול) בהשבת המלוכה בארצו לידיו, וזאת בתמורה למסירת שטחים נרחבים בסביבות טורקיה של ימינו. בנוסף נדרשה פרס להפסיק להתערב בענייני איבריה וארמניה. בשנת 591, אם כן, חזר ח'וסרו לשבת על כסא ממלכתו ומיד חתם על הסכם שלום עם האימפריה הביזנטית. 

אולם כל זה התהפך בשנת 602, אז נרצח הקיסר מאוריסוס בידי אחד מהגנרלים שלו, פוקאס. ח'וסרו יזם אז מתקפה כוללת נגד הביזנטים, כביכול כדי לנקום את מותו של מאוריסוס, אולם למעשה כדי להתנער מעולו המעיק של ההסכם שנאלץ לחתום בחולשתו 11 שנים קודם לכן. לתדהמתו הצליח ח'וסרו להתקדם במהירות רבה ולכבוש שטחים עצומים. הצבא הפרסי הצליח לכבוש בתוך שנים מעטות את סוריה, ארץ ישראל ומצרים והגיע עד שערי קונסטנטינופול. וזה מביא אותנו לירושלים. 

חלון הזדמנויות היסטורי שנסגר במהרה. מטבע זהב של ח'וסרו השני

המפקד הפרסי שהרבראז הוביל את כוחותיו לארץ ישראל וכבש את קיסריה, שהייתה הבירה האדמיניסטרטיבית של המחוז. עם פלישתו של שהרבראז פרץ במקביל מרד יהודי נגד הביזנטים, "מרד הרקליוס" על שם הקיסר הביזנטי האיום והעויין. כ-20,000 איש, בעיקר יהודים, הצטרפו ללחימה. בנימין מטבריה ונחמיה בן חושיאל הנהיגו את המרד, ואיגדו במסגרתו חיילים שהורכבו מקבוצות שונות שכללו ערבים ויהודים מטבריה, נצרת והגליל.

לפי עדותו של הבישוף הארמני סיביאוס, היהודים אף סייעו לח'וסרו בכיבוש ירושלים. השליטה בירושלים נפלה לידי הכוחות היהודים-פרסיים בהנהגת בנימין מטבריה בשנת 614, כעבור קרב ומצור בן כעשרים יום. הם אף הגו את תוכנית הפריצה לעיר: פיצוץ החומה על ידי הנחת מטען רב של אבק שריפה מהסוג שהיה קיים כבר באותה עת רחוקה, בחור קטן שפערו בחומה. באותם ימים, אגב, ישבו ברחבי ארץ ישראל כ-150,000 יהודים, פזורים ב-43 יישובים.

גם על פי תיאורו של סיביאוס, ההסכם של היהודים עם ח'וסרו השני אפשר להם לחדש את עבודת הקרבנות לזמן מה, אלא שמסיבות שונות חזרו בהם הפרסים וביטלו את העבודה. עדותו של סיביאוס זכתה לאישוש גם מספר נבואי כביכול המכונה "ספר זרובבל", ונוגע בפרטי הגאולה ובאירועים שונים שיקדמו לה. הוא מיוחס אמנם לזרובבל, אולם נראה יותר שנכתב בתקופה הפרסית השניה, כלומר במאה השביעית, תקופה שללא ספק נתפסה בידי בני הזמן ההוא כעידן משיחי. 

אחד המלכים המתואר בספר זרובבל כאוייב ישראל הוא מלך בשם "שירוי", בנו ורוצחו של ח'וסרו אשר השיב את הארץ לקיסר הביזאנטי הרקליוס – שמצדו נקם ביהודים וטבח בהם. ב-21 במרץ 630 נכנס הרקליוס לירושלים בתהלוכת ניצחון, והארץ נותרה בידי הביזאנטים עוד שש שנים ארוכות, עד לכיבושה על ידי הח'ליף המוסלמי עומר בשנת 636 – גם הפעם בסיועם של היהודים. 

ושוב בטל התמיד

אכזר ובלתי צפוי
ציור מהמאה ה-17 המתאר את ח'וסרו השני ואת אהובתו שירין

אבל נשוב ונחזור לראשית ימי הכיבוש הפרסי ולתקוות היהודיות שליוו אותו. עמדתם החד משמעית של היהודים לצד הפרסים היתה במידה רבה תוצאה של רדיפות איומות שסבלו היהודים מידי הקיסרים הנוצריים במאה השישית בארץ ובתפוצות. ב'תורת יעקב המשומד', חיבור שנכתב בסמוך לתקופה, מסופר שעוד בהיות 'יעקב המשומד' צעיר בטבריה 'ניבא' כהן אחד שכעבור שמונה שנים יבוא המשיח מלך ישראל ויקים את מלכות ישראל. 

בתיאורים האפוקליפטיים שבספר זרובבל מופיעה גם דמות אשה לוחמת מהעת ההיא, חפצי-בה: 'ותצא חפצי-בה אם מנחם בן עמיאל עם המטה אשר נתן לה נחמיה בן חושיאל למלחמה על אויבי ה' וכוכב נוגה לפניה'. בכמה פיוטים מהגניזה הקהירית שאולי נכתבו בעת ההיא נזכרת הקמת סוכה בהר הבית. יחד עם זאת, במקורות הנוצריים בני התקופה אין לכך אזכור.

ב'ספר זרובבל' מקפידים לציין ששמו המלא של 'המשיח' נחמיה היה נחמיה בן חושיאל בן אפרים בן יוסף, מה שהפך אותו עם מותו הטראגי להיות 'משיח בן יוסף', אותה דמות מיתולוגית שלפי מקורות חז"ל תמות בלא עתה ותהווה קדימון להגעת המשיח האמיתי, משיח בן דוד.

בימים הראשונים לאחר הכיבוש טבחו הפרסים בעזרתם ובעידודם של היהודים נוצרים רבים. לאחר מכן העניק הכובש הפרסי חנינה למסתתרים, וכל היוצאים ממחבואם נשאלו ונחקרו למשלוח ידם. האומנים שנראו לכובשים כמי שיכולים להביא תועלת במקצועם נשלחו לפרס כשבויים. לפי המקורות הגיע מספר הגולים ל-37 אלף. הנותרים, שהפרסים לא ראו אפשרות להפיק מהם תועלת כלכלית ישירה, הוצאו תחת משמר אל מחוץ לחומות, לבריכת ממילא שממערב לעיר העתיקה, כנראה כדי למוכרם לעבדים. 

לפי המקורות היו היהודים מוכנים לפדות את אלו שיסכימו להתגייר, אולם השבויים הנוצרים סירבו להצעת היהודים והומתו. היהודים בירושלים השתתפו אז גם בהרס הכנסיות. במשך התקופה שאחרי כיבוש העיר אמנם לא נהנו היהודים משלטון עצמי מלא, אך למעשה היתה העיר בידיהם, והם היו הרוב המכריע באוכלוסייה לאחר גירוש חלק מן הנוצרים והמתתם של הנשארים. 

השליטה על ירושלים הועברה, אם כן, לבנימין מטבריה ולנחמיה בן חושיאל. נחמיה מונה למושל ירושלים והחל בתכנונים להקמת בית המקדש השלישי ומינוי הכהנים דרך מיון ובחינת השושלות. במקביל סגרו הסאסאנים הסכם שלום עם הנוצרים, שלפי מקורות נוצריים לא התקבל על ידי היהודים. 

אחרי כיבוש ירושלים שיתפו היהודים פעולה עם הפרסים גם בכיבוש נמלי צפון הארץ ופניקיה, אולם העניינים החלו להסתבך בקרב על צור בקיץ 617. אחרי מצור ממושך הוכו היהודים בידי צבא צור שיצא מן העיר ואיגף אותם. בעקבות המפלה בצור חלה גם תפנית בעמדת השלטון הפרסי כלפי היהודים. ב'ספר זרובבל' מתפרשת התפנית הזו כחלק מנסיגה בתהליך הגאולה. במסגרת הנסיגה, כך נכתב בספר, נהרג נחמיה בן חושיאל – הלא הוא משיח בן יוסף, "ושישה עשר צדיקים נהרגו עמו, ויגלו את ישראל למדבר". 

נראה שהמפנה בעמדה הפרסית לא נבע משינוי בעמדת הפיקוד המקומי בלבד, אלא משינוי מדיניות שהתגבש בדרגים העליונים, בחצר המלך. בשעת ההסתערות והמלחמה קיבלו הפרסים ברצון את הסיוע היהודי, אולם לאחר ניצחונותיהם הם ביקשו למשול בארץ הכבושה, ולשם כך היו זקוקים לתמיכת כלל האוכלוסייה בארץ. זו, ככלות הכל, היתה בתקופה ההיא נוצרית ברובה. לפרסים המעשיים היה ברור שליהודים אין ברירה אלא לתמוך בשלטון הפרסי, ולא היה מקום לחשש מתמיכתם בשלטון הביזנטי השנוא על היהודים – בעוד שבידי הרוב הנוצרי היתה הברירה אם לתמוך בשלטון בקונסטנטינופול או בפרס. ממילא, כמו שליטים רבים אחרים באלפיים השנים האחרונות, העדיפו הפרסים להקריב את השאיפות היהודיות למען שמירת השקט בארץ הקודש.

המפנה מצא את ביטויו בשיקום הכנסיות שנפגעו ובחידוש הקהילה הנוצרית בעיר הקודש, אולם בעיקר בהצרת צעדי היהודים בה ובביטול עבודת הקרבנות שהתחדשה בהר הבית. היהודים עוד עשו מאמצים לחזור לירושלים בדרכים שונות, אולם כאז כן היום השיקולים המדיניים של השלטונות היו חזקים יותר. 

לפי גירסה חלופית, היהודים חשו שהשליטה הפרסית בארץ מתרופפת ושקרב סופה של האוטונומיה המסויימת שלה זכו, ומיוזמתם הציעו לביזנטים להעביר את תמיכתם אליהם בתמורה להבטחה שיחוסו על חייהם אחרי הכיבוש – מה שכונה לימים "שבועת הרקליוס". 

בשנת 622 אכן איגד הרקליוס את צבאו כדי לכבוש מחדש את ארץ ישראל וירושלים. בשנת 625 כבש הצבא הביזנטי מחדש את רוב הארץ, אך השאיר את בנימין מטבריה ואת אנשיו בחיים כפי שהובטח. יש הטוענים שבנימין אף ליווה את הרקליוס במסעותיו ושמאוחר יותר המיר את דתו לנצרות תחת לחץ השליטים החדשים. אולם לאחר שהגיע לירושלים בתהלוכת ניצחון הפר הרקליוס את הבטחתו, ואף שיהודי טבריה ונצרת כבר עברו לצד הביזנטי – טבח ביהודי העיר בעקבות הסתה לכך מצד נזירים נוצרים. 

רק מספר זעום של יהודים הצליחו לברוח ולמצוא מקלט במצרים או במערות וביערות. גרסאות אחדות טוענות שהיהודים אף גורשו מירושלים ונאסר עליהם להתקרב לעיר "יותר מכרי מרחק של שלושה מילין". לפי המסורת הנוצרית, ככפרה על הפרת הבטחתם ליהודים קיבלו על עצמם הנזירים יום צום, שאותו הנוצרים הקופטים שומרים עד היום. 

כך או אחרת, רושם העידן הקצרצר שבו זכו היהודים לחדש את עבודת הקרבנות בהר הבית הלך והטשטש, וזכר חידוש הפולחן במקום המקדש במאה השביעית לספירה נשכח כחלום יעוף. 1,400 שנה לאחר המאורעות הוא טרם התחדש.