שו"ת הלכתי: חתונה בהר הבית

האם ראוי להתחתן בהר הבית? || הרב הלל בן שלמה

לאחרונה עלתה למודעות עריכת קידושין בהר הבית • האם הר הבית הוא המקום המתאים לעריכת הקידושין? • האם ראוי בכלל להתחתן בהר הבית • האם המצב הנוכחי בהר הבית מתאים לעריכת חלק מהחתונה במקום הקדוש? • הרב הלל בן שלמה עונה לשאלה ההלכתית, תוך בחינת השלכות ההלכתיות של המציאות העגומה בשטח.

↓ מאת: הרב הלל בן שלמה

שאלה: בעזרת ה' אני עומד להתחתן בקרוב. עלה בדעתי, שאין מקום יותר מתאים לקיים את החתונה – מאשר בהר הבית. במקום זה, נבטא את עומק הקשר בינינו כקשר של קדושה, וגם נקשר את עצמנו לשותף השלישי שבאדם, המשרה את שכינתו במקום זה. האם ישנה בעיה הלכתית בקיום החתונה במקום זה – והאם אפשר על כל פנים לקיים במקום זה חלק ממעשה החתונה?

תשובה: ברמה העקרונית – כל חלקי החתונה יכולים להתקיים בהר הבית, והדבר טוב וראוי, כל זמן שהדברים אינם נעשים מתוך קלות ראש – פרט לחדר ייחוד, שלא ניתן לקיימו בהר הבית. אולם נכון לשעת כתיבת שורות אלו, עדיף להימנע בכלל מלקיים חתונות בהר הבית.

הרחבת דברים:

כל חתונה וחתונה, מהווה נדבך נוסף בבניית ירושלים מחרבותיה. כך התנבא ירמיה הנביא (לג,י-יא) "כה אמר ה': עוד ישמע במקום הזה אשר אתם אומרים חרב הוא מאין אדם ומאין בהמה, בערי יהודה ובחוצות ירושלים... קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה, קול אומרים הודו את ה' צבאות כי טוב ה' כי לעולם חסדו, מביאים תודה בית ה'...". השמחה הגדולה בשוב ה' את שבות עמו, באה לידי ביטוי בשמחת החתן והכלה, המודים לה' על כל חסדיו, ובאים למקדש להקריב קרבן תודה. קרבן זה ראוי להבאה גם במישור האישי של בני הזוג המודים לה' שהיטיב עמו, וגם במישור הכללי, של עם ישראל השב לירושלים ולמקדש ובונה אותו מחרבותיו.

וכך דורשים חז"ל (במשנה בסוף מסכת תענית) את הפסוק בשיר השירים "צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו" – יום חתונתו הוא יום מתן תורה, ויום שמחת לבו הוא יום בנין בית המקדש, שייבנה במהרה בימינו. גם בנביא אנו מוצאים את שכינת ה' השורה במקדש נזכרת כמו חופה: "וברא ה' על כל מכון הר ציון ועל מקראה ענן יומם ועשן, ונוגה אש להבה לילה – כי על כל כבוד חופה" (ישעיה ד,ה). ומובא בזוהר על פרשת ויחי, כי הקדוש ברוך הוא עתיד לעשות לכל צדיק וצדיק חופה בירושלים.

חכמינו תקנו תקנות שונות המיועדות לחתונה, על מנת שהשמחה הפרטית לא תשכיח את האבל הכללי על חורבן ירושלים. נתינת אפר מקלה בראש חתנים, השארת מקום פנוי בסעודה, הימנעות האשה מלענוד את כל תכשיטיה, שבירת כוס בשעת החופה (וראה בהרחבה בעניין זה בגמרא בבא בתרא ס,ב ובשולחן ערוך אורח חיים תקס,ב). על פי הדברים האלו נראה פשוט, כי חתן וכלה שאינם שוכחים את ירושלים, אלא רוצים לזכור את המציאות הנוכחית על ידי עלייה להר הבית, נוהגים בצורה ראויה, וראויים לכל שבח. וראה בחשיבות עליית הכלות להר הבית ביום חופתם, תוך קישור בנין הבית הפרטי לבנין הכללי, בשו"ת "במראה הבזק" (חלק ו סימן ק).

בזמן המהרי"ל דיסקין תקנו, שלא לנגן ביותר מכלי נגינה אחד בחתונה המתקיימת בירושלים, בגלל אבלות החורבן, ונוהגים עד יום להקפיד על כך בחתונות המתקיימות לפנים מחומת העיר. בספר "חשוקי חמד" על מסכת יומא (לט,ב) כותב הרב יצחק זילברשטיין, שיש מקום להעדיף קיום חתונות בירושלים על פני ערים אחרות, משום שבזה מקיימים את דברי הנבואה "עוד יישמע בערי יהודה ובחוצות ירושלים", וישנה מעלה פנימית מיוחדת למקום זה, שניכרת גם בחתנים ובכלות – וכמו שנאמר, שכלות שבירושלים לא היו צריכות להתבשם, מריח הקטורת.  

האומנם אפשר להתחתן במקדש?

במשנה הראשונה במסכת יומא מובאים דברי רבי יהודה הסובר, כי היו מתקינים לכהן הגדול אשה אחרת קודם יום הכיפורים, שמא תמות אשתו. בירושלמי שם שואלים, כיצד ייתכן שהכהן הגדול יבצע קנין ביום הכיפורים? ומתרצים, כי איסור ביצוע הקנין של האשה אינו אלא מדרבנן, ובמקדש הדבר מותר, משום "שבות שהתירו במקדש". משמע מכאן, כי לולא הבעיה של הקנין ביום הכיפורים (והוא הדין בשבת), אין כל בעיה מצד ביצוע הקנין בבית המקדש עצמו.

דברים אלו נראים כעומדים בסתירה, למה שאומר רבי יהודה עצמו בגמרא בקידושין (נב,ב). סומכוס תלמידו של רבי מאיר אומר שם בשם רבו, כי המקדש אשה בקדשים קלים או בקדשי קדשים – האשה אינה מקודשת; ורבי יהודה בתגובה מגיב בכעס ותמה "וכי אשה בעזרה מניין?". רבי יוסי משיב לשכך את כעסו, כי מציאות כזו יכולה להיות על ידי שליח, או כאשר הוא מקדש את בתו, או אם בכל זאת האשה דחקה ונכנסה. אולם עצם תמיהתו של רבי יהודה יכולה ללמדנו, כי נישואין בעזרה אינם דבר רגיל.

רש"י במקום מפנה לדברי המשנה בכלים, בנוגע לטמאים הרשאים להיכנס לעזרה, וניתן להבין מדבריו, כי ישנה בעיה הלכתית לנשים להיכנס בעזרה (כך מבינים בדעתו התוספות). אמנם, בוודאי שיש מקרים בהם נשים נכנסות, ואף היה שער מיוחד "שער הנשים", אך נראה להבין מדעתו, כי כשאין צורך מיוחד בזה, אשה אינה נכנסת לעזרה. אולם התוספות כותבים, כי זהו דרך בזיון בשביל האשה להיכנס לעזרה להתקדש; ולפי דברים אלו ניתן להבין, כי יש כאן פגיעה במורא המקדש, ואולי גם בהר הבית לא ניתן לקדש אשה (והבאנו אפשרות כזו בספרנו "מורא מקדש" פרק יג הערה 8; וכפי שמרחיב רבי אליהו גוטמאכר בשו"ת אדרת אליהו, אבן העזר סימן לז, בהתנגדותו לקיום חופות בבית כנסת).

אבל בערוך השולחן העתיד (לו,ו), בפרק העוסק במצות מורא מקדש כותב, כי מותר לקדש אשה בהר הבית, ואפילו בעזרה עצמה – והוא מפנה לדברי הגמרא בקידושין כמקור לדבריו. ולכאורה הדברים אינם ברורים, שהרי ניתן לומר, ששם מדובר רק מצד חלות הקידושין בדיעבד, ולא בנוגע לאופן קיום המצוה לכתחילה. אולם נראה להבין בדעתו, כי אם אכן היתה מניעה בקיום הקידושין שם, היה על הגמרא לציין זאת. ונראה לבאר את הבזיון הנזכר בדברי התוספות באופן אחר – שאין זה מכובד עבור אשה להיכנס לבדה בתוך הגברים (וממילא הנידון הוא מצד מבוכתה הפרטית שלה, ולא מצד מצות מורא מקדש; וכמו שאנו מוצאים בנוגע לאכילת קרבן פסח, שנאמר במשנה בפסחים כי הכלה הופכת את פניה ואוכלת, וכמבואר בגמרא שם פו,ב, "מפני שהיא בושה").

אמנם, לפי דברי רש"י הנ"ל ניתן להבין, כי לכתחילה אין לאשה להיכנס לעזרה בשביל להתקדש, אך מכל מקום, הגבלה זו נאמרה דווקא על העזרה עצמה ולא על הר הבית; ובוודאי שלאור דברי הירושלמי על יומא, יש מקום להתיר את הקידושין בהר הבית (וחלוקה בעניין זה בין העזרה עצמה לבין עזרת הנשים ושאר הר הבית, אנו מוצאים בפירוש "טוב ירושלים" על הירושלמי בפסחים פ"ח ה"ג). ואמנם, רק בנוגע לקידושין אנו מוצאים היתר זה, אבל בנוגע לכניסה גמורה לחופה, כאשר לפי שיטת הרמב"ם הכוונה היא לכניסה לביתו, ויש צורך בייחוד הראוי לביאה, הרי שלא ניתן לעשות זאת בהר הבית (ומסיבה זו מבאר בספר שמועות חיים על יומא סימן ס, כי הכהן הגדול לא היה יכול לכנוס את האשה ביום הכיפורים; שהרי בעל קרי אסור בהר הבית. ואף שלפי מה שבארנו במקום אחר, לדעת הרמב"ם בעל קרי מותר בהר הבית, יש לומר, כי יש בכך פגיעה במורא המקדש, לבוא על אשתו בהר הבית). ובאמת, להלכה אנו חוששים לכתחילה לשיטת הרמב"ם, ומצריכים ייחוד הראוי לביאה (ראה בפתחי תשובה אבן העזר סימן נה אות ב).

יש לציין, כי הימצאותם של חתנים בבית המקדש נזכרת בדברי חז"ל (פרקי דרבי אליעזר פרק יז), כחלק מהנהגות של גמילות חסדים שנעשו על ידי שלמה המלך משעת בנין המקדש, כאשר ישראל היו באים למקדש בשבתות, ושער מיוחד בשם "שער חתנים" היה מיועד לחתנים בשביל לעבור בו, וכל העם היו מברכים את העובר בו בברכה, שהשוכן בבית הזה ישמחו בבנים ובבנות (וייתכן שהכלות אינן נזכרות, מהטעם הנזכר, שאין הן רגילות לבוא למקומות בהם יש אנשים רבים).

חתונה במקום מקודש

בדברי הרמ"א (אבן העזר סא,א) מובא מנהג לקיים את החופה תחת כיפת השמים, על מנת שיהיה לחתן ולכלה סימן טוב, שיהיה זרעם ככוכבי השמים. על פי הדברים הללו יש שהביעו התנגדות לקיום חופות בבית הכנסת, תוך טענות שונות, כי יש להימנע משינוי המנהג הנזכר, ושדווקא הגויים הם הנוהגים לערוך את חתונותיהם בבתי תפלתם, ועלינו להתרחק ממנהגיהם, וטעמים נוספים (ראה בשו"ת יהודה יעלה, אורח חיים סימן לח; ובין הטעמים הנזכרים בדבריו, הוא מצטט מדברי הראש יוסף בתחילת חולין, כי יש לחשוש שהאשה תפרוס נידה – ולדעתו זה החשש של "אשה בעזרה", ועוד הוא כותב, כי יש לעשות כלשון הפסוק "חוצות ירושלים", ולא בתוך בית).

אמנם, ממקורות שונים משתמע, כי מנהג נפוץ היה לקיים חתונות בתוך בית כנסת, וכפי שמרחיב לבאר בשו"ת חתם סופר (חלק ג סימן קח), כי בעבר המנהג היה לקיים את החופה בשני שלבים: כיסוי פני הכלה היה נערך ברחבת בית הכנסת בחוץ, תחת כיפת השמים, ובכך מסמלים את הסימן הטוב, שזרעם יהיה ככוכבי השמים; ואת השבע ברכות היו עורכים בתוך בית הכנסת, על מנת שהדברים יתרחשו במקום מקודש. החתם סופר מסביר, כי בשלבים מאוחרים יותר, כאשר בית הכנסת היה צר מלהכיל את המתפללים, והיו מתפללים גם ברחבה החיצונית, הרי שגם רחבה זו נתקדשה לתפילות, וממילא ניתן היה לקיים את כל שלבי החופה בחוץ, תוך זכייה בשתי המעלות: גם תחת כיפת השמים, וגם במקום מקודש (ומובאים דבריו בפתחי תשובה על הרמ"א שם). מדברים אלו משתמע, כי דווקא יש מעלה לקיים את החתונה במקום מקודש – וממילא, בהר הבית ישנם את שתי המעלות: גם מקום מקודש, וגם תחת כיפת השמים (וכמובן, שהמקום נחשב "חוצות ירושלים").

קיום חתונה בהר הבית בימינו

למרות כל האמור, יש מקום להמליץ בימינו על הימנעות מקיום חתונות בהר הבית נכון לזמן כתיבת שורות אלו, כאשר השלטונות אינם מאפשרים זאת, וביצוע פעולות שונות בעניין אינן יכולות להתקיים בגלוי. ואין אנו כותבים זאת מתוך כבוד לשלטון. להיפך. אנו סוברים, כי השלטונות בפעולתם להעברה על דת במקום קדשנו ותפארתנו, הם שותפים גמורים לאויבי ישראל, ויש לגנותם על כך בכל פה.

הסיבה להמלצתנו היא משום שבשעת נתינת הקידושין, יש צורך שהעדים יראו את הפעולה, ואם פעולה זו אינה נעשית בגלוי, יש לחשוש שמא העדים לא יבחינו היטב בנעשה, וממילא הקידושין לא יחולו. כאשר יש צורך להסתיר את הפעולה מפני השוטרים והמחבלים המסתובבים ועוקבים אחרי הנעשה, הרי שיש כאן לקיחת סיכון, העלול לגרום לנזק ברמה ההלכתית הפשוטה.

כל זה, פרט לשינויים נוספים שאינם רצויים לכתחילה – כמו ביצוע הקידושין בנפרד מהחופה (ראה ברמ"א אבן העזר לד,ג), שהרי השלטונות אינם מאפשרים להקים חופה בהר הבית; וגם קיום ברכת האירוסין בסמוך לאירוסין אינו פשוט לביצוע. כמו כן, למרות שמבחינה הלכתית אין מניעה לשתות יין בהר הבית, בכמות שאינה מביאה לידי שכרות (ראה בספרנו מורא מקדש פרק יד), גם זה, לא בהכרח מתאפשר. ואמנם, ברכת הכוס על האירוסין אינה מעכבת (כפי שכתוב בשולחן ערוך שם לד,ב; ובפשטות גם על הנישואין, כפי שכותב המגיד משנה על הרמב"ם בהלכות אישות י,א, מביאו החלקת מחוקק שם סב,א – ולא כדברי רבינו ניסים, המובא ברא"ש ובטור שם, וגם הבית שמואל הביאו, הסובר שהכוס מעכב. ומה שכתב הבית שמואל על המגיד משנה, כי דבריו נאמרו על כוס האירוסין, נראים לכאורה תמוהים) – אך מכל מקום נראה, כי ללא סיבה אין לבטלה (ואף מעלת קיום הקידושין בהר הבית, אינה נזכרת בדברי הפוסקים כמעלה שבכוחה לדחות מנהגים שונים). ואמנם, זוג יקר שאני מכיר קיימו את הברכה על הכוס בטרם עלו אל ההר, ושם האיש קדש את האשה, אך יש מקום לומר, כי שינוי המקום מהווה הפסק (ראה בשולחן ערוך אורח חיים ח,יג ורעג,א ובמשנה ברורה שם), וממילא, הרי זה כאילו לא היתה ברכה על הכוס כלל.