אפס בכבוד לאומי

תמורת שקט הסכמנו לתת הכל. גם את נשמתנו || ארנון סגל

מרוב להיטות להשגת שקט בכל מחיר, שקט לא השגנו • עשינו הכל כדי להנמיך להבות וחטפנו אותן בפנים • בבית הכנסת בהר נוף בשנה שעברה • מול המטה הארצי בעשרת ימי תשובה • ובטיילת ארמון הנציב בעשרה בטבת • להר הבית יש לחזור ובגדול, להניף בו דגל • לא כדי להעניש את הערבים אלא כדי לחדול מלהעניש את עצמנו

↓ מאת: ארנון סגל

מדיניות ממשלת נתניהו מתמצה כיום במשאלה אחת: שיגיע כבר העשרים בינואר. כשהוא יגיע סוף סוף, הכל יהיה פשוט טוב. אדונינו החדשים יהיו ללא ספק נוחים יותר מאלו הקודמים ויפטרו אותנו מהצורך המעיק לעמוד על שלנו. באחרית הימים שתגיע מיד אחרי המועד הזה יוגש לנו הכל על מגש של כסף. 

לשווא נחכה. מי שלא עשה כלום בימי אובמה לא ינקוט בשום צעד יוצא דופן גם בימי טראמפ. לא ברור מדוע מניח מי שמניח שבתאריך הסתמי הזה תתמלא לפתע ההנהגה הישראלית המותשת ונטולת הרוח בעוז ובתעצומות – שללא ספק יידרשו ממנה גם אז. נתניהו רוצה שקט. רק שקט. הוא איננו שואף להחלת הריבונות, אפילו לא על מעלה אדומים. גם חוק ההסדרה לא ממש בתוכניות שלו. כפי שלא נקט כל צעד ממשי אחרי ההצבעה באו"ם ולא בנה בשטח E או במזרח ירושלים בתשע השנים מאז שב לשלטון, לא מופרך כלל להעריך שאי העשיה המפואר הזה יימשך במלוא הקיטור גם הלאה. החלומות של הימין הרי מתכווצים כל העת בהתאמה ומסתכמים כרגע בשאיפה להמשיך לשלוט כאן לעד. לשלוט כביכול. 

לא כאן המקום לנתח את השורשים הפסיכולוגיים של התסמונת הזו, התוקפת את שרידי מה שהיה פעם קהל ערכי, זקוף וגאה והיום כבר לא חותר לשום יעד מיוחד, אבל אין ספק שעידן נתניהו השני מביא את התופעה לשיאים קיצוניים. ראש ממשלתנו לא רק מתנהל כך בעצמו, אלא גם פורק על הדרך את הימין כולו ממטעני הלהט הערכי שעוד נותרו. מעקר אותו. אפילו איום בהחרבת ישוב בן ארבעים משפחות לאחרונה לא זעזע באמת את ממשלתו.

והמשפיל מכל שרשרת החלומות הנגוזים והנכזבים הוא עניין הר הבית. נכון, ההר ירד מעט מהכותרות לאחרונה כי בשנה החולפת הוא אכן היה שקט – ובימי נתניהו שקט הוא המבחן היחיד להצלחה. פעם שקט היה רפש, היום הוא אלוהים. 

כשיהודים נעצרים בהר הבית זה נעשה תמיד בחשד להפרת הסדר הציבורי, כי בסולם הערכים של מדינת ישראל כיום הפרת השקט, הסדר והשלום זו העבירה החמורה ביותר האפשרית. מותר להאשים את משה דיין בחטא מסירת ההר, אבל האמת היא שדיין לא חלם לתת לוואקף את מה שנתניהו נתן לו. בימיו לא היו חולמים למנוע הקמת גשר קבע בשער המוגרבים במשך יותר מעשור בגלל התנגדות ירדנית ומשאירים את מבואת המקום הקדוש בעולם עם הגרוטאה הקיימת שם כיום. ראש הממשלה הנוכחי העצים את הוואקף והביא אותו לממדים שלא ידע מעולם, אפילו לא בתקופה הממלוכית. הוא דאג שמשטרת ישראל תגן בכל כוחה על משחק הכדורגל הפלסטיני בהר הבית, מדינת היהודים תדאג שהוא יימשך לנצח. כל המשאבים הנחוצים סופקו ויסופקו כדי לדכא רמז מזערי לכך שליהודים יש שאיפות מסוימות לגבי מגרש המשחקים הזה. 

רצינו שקט עם ירדן ולשם כך נתנו להם במלואו את הר הבית, מתנה שלא על מנת להחזיר. כדי לקבל אותו הירדנים איימו עלינו באיום הגדול ביותר שמישהו מסוגל לאיים עלינו בו – להפר את השקט. להפעיל את המתפרעים המקצועיים שלהם בהר ובארץ אם לא נעניק להם הכל ומיד. ממילא התקפלנו מראש ומסרנו להם את כל היקר לנו בלי לחשוב פעמיים, ובלבד שלא תהיה להם סיבה לממש את האיום. 

מרוב להיטות להשגת שקט בכל מחיר, נאלצנו לשלם כל מחיר. מכרנו את כבודנו הלאומי, את קודש הקודשים שלנו, ושקט לא השגנו. עשינו הכל כדי להנמיך להבות וחטפנו אותן בפנים בבית הכנסת בהר נוף בשנה שעברה, מול המטה הארצי בעשרת ימי תשובה ובטיילת ארמון הנציב בעשרה בטבת. 

להר הבית יש לחזור ובגדול, להניף בו דגל, לאפשר בו חופש פולחן ולהכיר בו כמקום קדוש ליהודים על כל המשתמע בכך, אבל לא כדי ללמד לקח את הערבים. לא כדי להעניש אותם. הר הבית איננו אמצעי ענישה אלא חובה גדולה וקדושה. מצווה לחזור אליו לא כדי לנקום במוסלמים אלא כדי לחדול מלהעניש את עצמנו. זה גם ישיג שקט, אבל לא זו הסיבה שבגללה אנחנו מוכרחים לשוב אליו. אנחנו חייבים להשיב אותו לידינו כי רק שם נוכל לשוב אל עצמיותנו. בלעדיו ירושלים לעולם תישאר חצויה, גם חמישים שנה אחרי ששת הימים.