יום שלישי, 11 ביולי 2017

י"ז בתמוז בהר הבית - על סיפור אחד מני רבים

מזכי הרבים || עולים ומעלים בקודש

חז"ל מספרים שאלקנה, אביו של שמואל הנביא עלה להר הבית ארבע פעמים בשנה  המצב בשילה לא היה במיטבו ולכן רבים נמנעו מעלה למשכן ה' בשילה  אלקנה פתח בקמפיין לעידוד העליה לרגל ובכל פעם הוא עלה מדרך אחרת ועודד עולי רגל נוספים להצטרף  זכות קירוב עם ישראל לבית ה' עמדה לו לדורות, הוא זכה לבן שהנהיג את ישראל בדרך ה' והקים את מלכות בית דוד  אלקנה זכה לממשיכים רבים בדורנו  רבים מהם יוצאים עם תלמידיהם וחבריהם באשמורת הבוקר, כדי להספיק להיות בין העולים הראשונים שיפקדו את חצרות בית ה'  איתן אונטרמן ומשפחתו הם דוגמה אחת מני רבות

איתן אונטרמן עם אביו, אחיו ואחותו

↓ באשמורת הבוקר מעכו להר הבית

המדרש מספר על אלקנה אביו של שמואל הנביא ועל עלייתו לרגל מרמתיים צופים למקדש ה' בשילה: 
אלקנה, ואשתו בניו ואחיותיו וכל קרוביו היה מעלה עמו לרגל, ובאים ולנים ברחובה של עיר, והייתה המדינה מרגשת

והיו שואלין אותן להיכן תלכו?
ואומרים לבית ה' שבשילה, שמשם תצא תורה ומצות, ואתם למה לא תבואו עמנו ונלך יחד?
מיד עיניהם משגרות דמעות אומרים להם נלך עמכם? ואומרים להם הן,
עד לשנה הבאה חמשה בתים, לשנה אחרת עשרה בתים, עד שהיו כולם עולים. ובדרך שהיה עולה שנה זו - לא היה עולה שנה אחרת, עד שהיו כלם עולים, אמר לו הקב"ה אלקנה! אתה הכרעת את ישראל לכף זכות, וחנכתם במצות, וזכו רבים על ידך, אני אוציא בן ממך שיכריע את ישראל לכף זכות ויחנך אותם במצות, הא למדת שבשכר אלקנה שמואל.

לא רק אלקנה, לא רק רמתיים צופים

עולי הר הבית עומדים נפעמים מול עשרות ממשיכי דרכו של אלקנה מכל הארץ. בית שמש, צפת, חברון, גוש עציון, קרית שמונה, דימונה, הגולן, רעננה, רמת גן, קרני שומרון, עכו... והרשימה עוד ארוכה.

אחד הסיפורים המיוחדים שייכים לקבוצה מעכו בניצוחו של איתן אונטרמן. 

בעכו פועלת קבוצה תוססת של חברים שעולים להר הבית. בקבוצת הוואטצאפ של העולים עוברות הודעות על עליות קרובות וסיפורים על חוויות מהר הבית.

פעם בחודשיים בערך, מודיע איתן על עלייתו להר הבית ברכב נוסעים גדול. עד העליה הרכב מתמלא בעולים נוספים. הפעם, לציון יום הבקעת חומות ירושלים שמר איתן כמה מקומות לבני משפחתו, אשר עלו יחד להבקיע את החומות, אבל הפעם מהכיוון ההפוך.

טליה, אחותו של איתן, נאותה לשתף אותנו בחוויותיה.


חוויות מהעלייה להר הבוקר/ טליה אונטרמן:

הלב קרוע. הרבנות הראשית אוסרת, רבנים גדולים אחרים אומרים שזו מצווה. המוח אומר שלכאן ולכאן יש על מי לסמוך. הלב אומר לעלות. 

וכך מצאנו את עצמנו בהחלטה משפחתית, מתכווננים לעליה משותפת ב-י"ז בתמוז. עלינו חמישה, לשניים מתוכינו זו היתה העליה הראשונה.

ההכנות קצת מעורבבות. הכל צריך להיות נקי. ממש נקי. מתפללים שה' ינקה לנו גם הלב.  שבוע שלם של תודעת מקדש. המציאות שגרתית לכאורה, אבל מעל הכל מרחף ערפל קדוש של הכנה - כי שמה אלוקים.

3:30 בבוקר. יוצאים מעכו. הצום עוד לא התחיל, מנשנשים קצת ויוצאים לדרך. הרכב מלא ברוך ה' (7 מקומות). 

מישהו מתחיל לשיר "השבעתי אתכם" ומבקש לשים דיסק. נזכרים ששלושת השבועות התחילו.

לא מפעילים את הרדיו, אבל יש שמחה. "שמחתי באומרים לי בית ה' נלך".

שמחה וצום ביחד? מסתבר שכן. אור וחושך משמשים בערבוביא לגמרי. מזכירים לעצמנו שאלפיים שנה חלמנו. שאמנם המצב רחוק מלהיות אופטימלי, אבל סבא וסבתא בשואה היו חולמים לזכות. לזכות לראות ולהיראות.

מגיעים. הבנים טובלים ברובע, אני הולכת לכותל. הכותל האהוב וספוג הדמעות. שחרית. "ולירושלים עירך ברחמים תשוב". הלב מרגיש שזה הדבר הנכון.

7:30 ואנחנו על הגשר. לשם ייחוד. מישהו מעיר שאנחנו לא עולים כאנשים פרטיים אלא שלוחים של עם ישראל.  כ-35 יהודים.

פעם חשבתי שצריך להרגיש בהר "חשמל". אבל אז אחי היקר האיר לי שההר הוא כמו פחמימה מורכבת. את מתיקות הסוכר אנחנו מרגישים מיד והיא חולפת מהר, אך לעומת זאת פחמימה מתפרקת לסוכר לאט לאט ומשביעה להרבה יותר זמן. 

מהלכים. מדי פעם אני משתדלת לזקוף את הגב, זה הבית שלנו.

שוטר ערבי מתקרב אלי ואומר "את ממלמלת. תפסיקי". הפסקתי.

קטפתי עלה למזכרת ואותו שוטר ביקש שאתן לו את העלה. אבא'לה איזה גלות.

הלב פועם. קמעא קמעא. חלוציות. תודה לה' על הזכות. 

ירושלים כבר פחות יושבת בדד, אנחנו חזרנו.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה