התערוכה החדשה של מכון המקדש שתיפתח בעוד חודשיים תכיל לראשונה גם מזבח נייד, מינימאלי בגודלו (2.5 מ' X2.5 מ' X1.5 מטרים גובה) אך כשר למהדרין אילו רק יוצב במקומו המיועד * בהתראה של שעות, כך מבטיחים אדריכלי המיזם, ניתן יהיה להעבירו לאתר הקבע שלו, מרחק מאות מטרים בודדים ממקום התצוגה – ולהתחיל להקריב * רק אל תניפו עליו ברזל
אחרי השלמת המנורה, מזבח הקטורת, שולחן לחם הפנים, כיור ענק במשקל שני טון וייסוד משמרת כהונה ראשונה על מדֵיה העומדת הכן, עוסקים לאחרונה במכון המקדש גם בבניית מזבח-עולה קטן. לא מדובר במזבח הענק המוכר מהאיורים (שממדיו כ-16X16X5 מטרים גובה בלי הכבשׁ), אלא כזה שניתן יהיה לניידו באופן מהיר, ברגע שבו הדבר יתאפשר, אל מקומו המיועד בחצר המקדש.
ממדיו של המזבח המתוכנן יהיו בעלי שיעור המינימום הנדרש ממזבח, "רק" כ-2.5X2.5X1.5 מטרים. מתכנניו מייעדים לסיים את בנייתו בתוך כחודשיים, עד למועד פתיחתה של התערוכה החדשה של המכון ברובע היהודי. אם תינתן השנה רשות ממשלתית להקרבת קרבן הפסח על הר הבית, מקווים במכון, כבר יהיה באותה עת מזבח מוכן עבורו.
הבעיה המרכזית שעמדה בפני המכון במיזם הזה היא הציווי התורני "אֲבָנִים שְׁלֵמוֹת תִּבְנֶה אֶת מִזְבַּח ה'" [דברים כז, ו]. האבנים המלוקטות לצורך המזבח חייבות להיות כאלו שלא נפגמו מעולם. כל שריטה מלאכותית קלה באבן פוסלת אותה מלשמש במזבח. בימי המקדש היו חופרים לצורך כך באדמת בקעת בית כרם ומוציאים מעומק האדמה אבנים שמן הסתם לא נגע בהם אדם אי פעם. בנוסף, כל מגע ישיר עם ברזל אף ללא פגימת האבן פוסל אותה מלשמש בבניין המזבח ("כי חרבך הנפת עליה ותחללה" [שמות כ, כב]). לכן אפילו הובלת האבנים הללו על גבי משאית, מריצה וכדומה, צריכה להיעשות בחציצה בין האבן לבין המתכת.
לשם כך החלו אנשי המכון לפני כארבע שנים לאסוף אבנים שלמות כאלו מקרקעית ים המלח, על-פי התיאור במקורות. כמות האבנים הנדרשת גדולה למרות המימדים המינימאליים, כעשרה קוב, ומה שמסבך את התהליך עוד יותר הוא שכל אבן כזו צריכה לזכות ביחס דומה לזה הניתן לאתרוג. האבנים נעטפו בניילון-בועות בכדי שלא ישתפשפו זו בזו, ונשלחו למשמרת במצפה יריחו. בסופו של דבר, מסיבות שונות ובעיקר בשל בעיות הלכתיות שאז טרם מצאו את פתרונן, היוזמה ההיא לא הבשילה לכדי מזבח כשר, ולכן בשבועות הקרובים יתבצע איסוף מחודש של 'אבנים שלמות' מתוככי ים המלח.
מי שאמור לבצע הפעם את המיזם השאפתני הוא שמואל בלזם, אדריכל ומתכנן ערים וגם תלמיד חכם. מאז נשלף לפני שנים רבות מלימודי הדיינות בכולל ארץ חמדה בידי הרב ישראל אריאל, ראש מכון המקדש, בלזם הפך לאדריכל הראשי של הבית השלישי. הביצוע, מיותר לומר, טרם החל וממתין להכרעה בערכאה גבוהה יותר, ממשלתית, והמזבח הנייד הוא הפריט הראשון מהמיזם הכולל שמגיע לשלב הביצוע.
בשעות הפנאי מעבודתו האדריכלית – הארצית וזו שעדיין שמימית – הוא לומד ומלמד תורה במקום מגוריו, פסגת זאב. את לימודי הדיינות לא הספיק לסיים, אבל לחילופין זכה לשעות מקדש רבות בחסות הרב אריאל. המפגש הראשון ביניהם התרחש במשרדו של בלזם. הרב אריאל נכנס למשרד וכדרכו הכריז שבין תיקי הפרוייקטים האדריכליים של בלזם חסר תיק אחד. נחשו איזה. בלזם השתכנע. במשך חמש שנים למד בכולל בית הבחירה שליד מכון המקדש ואחר כך פנה לשלב המעשי. בלזם עצמו לא מוכן להתחייב לתאריך סיום למבנה המזבח, ומסביר שאי-הוודאות במפעל הזה גדולה מאוד, מכיוון שמדובר במיזם שלא נוסה מעולם (על כל פנים באלפיים השנים האחרונות), ובנוסף מחייב שילוב של כמה תחומים שונים.
כדי להתמודד עם בעיית ניוד המזבח הזה, שגם בשיעור ההלכתי המזערי עתיד לשקול כשבעים טון, העלה בלזם רעיון: לצקת לבנים של חימר שבתוכן 'ייזרעו' אבנים הכשרות למזבח על-פי דרישות ההלכה. מזבח בחלקים בשיטת 'עשה זאת בעצמך'. המזבח שיְיוּצר עבור המכון יורכב ממאות לבנים כאלו שיונחו זו על גבי זו כמו לגו, וכך העברתם בזמן אמת להר הבית תיעשה ביתר קלות ובתוך שעות ספורות, ללא לוגיסטיקה סבוכה. הלבנים אף יהיו ממוספרות, ליעילות ההרכבה. בלזם מעדיף שחומר הדבק בין הלבנים יהיה חימר, מכיוון שזהו חומר שכבר עבר שריפה וממילא עמיד גם בטמפרטורות הגבוהות שהמזבח אמור להיחשף להן כשתוקד על גביו אש תמידית. מצד שני, זהו חומר מבודד דיו כך שהכהנים העולים על גביו כשהם יחפים לא ייכוו. "בהמשך", בלזם כבר צופה למרחקים, "יהיה אפשר לצקת על גבי המזבח הזמני הזה את מזבח הקבע הגדול".
אגב, גם לאחר הצבתו של המזבח בתצוגה, יקפיד מכון המקדש שלא לאפשר למבקרים לגעת במוצג יקר הערך והמציאות. זאת בשל חשש סביר למגע ברזל באבני המזבח, הפוסל אותן, מה שעלול להביא לירידת ההשקעה הכספית העצומה לטמיון.
בדרך למזבח – שוחט פרות קדושות
הרב יהושע פרידמן (38) ממכון המחקר התורני 'בית הבחירה' של מכון המקדש הוא ממתווי תוכנית המזבח החדש. כבר שבע שנים הוא במכון. לפני כן הספיק ללמוד בישיבת שבי חברון, ולאחריה הוכשר לרבנות בכולל בנשיאות הרב אליהו זצ"ל. משם משך אותו הרב ישראל אריאל לתחומי המקדש וקודשיו. ספר האלבום שלו 'מזבח ה'' העוסק בהלכות המזבח שבדרך, עומד לצאת לאור בקרוב בידי המכון.
איך נולד אצלך העיסוק במקדש?
"זה לא היה מיידי, והגיע דרך העיסוק שלי בענייני ירושלים. בשלב מסויים התחלתי גם לעלות להר הבית".
בספר החדש שלך אתה כותב שעל כל אחד מאיתנו מוטלת האחריות לכך שהמזבח טרם נבנה. אז איך אתה מסביר את העובדה שעד היום הוא טרם נבנה?
"נכון, כל יחיד ויחיד חייב לבנות מזבח ומקדש, ממש כשם שכל יהודי מחוייב להניח תפילין, ובכל זאת חצי מעם ישראל לא מניח. זה בגלל חוסר מודעות. המקדש חרב בעוונותינו כבר אלפיים שנה, ולכן הדבר השתכח מעם ישראל. התפקיד שלנו הוא להחזיר אותו למודעות".
אתה כותב בספר נגד ההנחה העממית שיש להמתין למשיח והטענה שרק הוא יחדש את עבודת הקרבנות, ומתעקש שזה לגמרי הפוך, שביאת המשיח תלויה בחידוש עבודת המקדש ובהקמת מזבח. יש לך ראיות לכך?
"יש לכך כמה וכמה ראיות, שהבולטת בהן היא מהתלמוד הירושלמי, שמתבטא במפורש בעניין: 'אמר רבי אחאי: זאת אומרת שהמקדש עתיד להיבנות קודם למלכות בית דוד'. לחכות למשיח, ולא לעשות את מה שאנחנו מחוייבים לעשות, זו טעות גדולה שנוצרה בגלות. על ההמתנה הזו עם ישראל שילם ביוקר בשואה. לא חיכינו למשיח שיבנה לנו מדינה, וגם לא נחכה לו שיבנה את הבית השלישי".
בספר אכן מתאמץ פרידמן להוכיח שחובת הקמת המזבח לא פקעה בזמננו: "בזמן שמצוות בניין המזבח והקרבת קרבנות עליו אינה מתקיימת, כבימינו אנו, האחריות לחידוש המצווה מוטלת בראש ובראשונה על כל בית דין בישראל. אם בית הדין מתרשל בקיום המצווה, האחריות לקיומה עוברת לכל יחיד ויחיד בישראל". הרב פרידמן מצטט בספר את דברי הרמב"ם, לפיהם גם מי שאינם יכולים להשתתף מסיבה כלשהי במלאכת הבניין, חייבים ליטול חלק במצווה באמצעות מימון הוצאות הבנייה.
הרב פרידמן לא חושש מלהתעמת בספר עם תלמידי חכמים שקדמו לו במאות שנים, כדוגמת בעל הספר 'בניין ציון', בן המאה ה-19, שטען שללא אישור נבואי לא ניתן לבנות מזבח. "דבריו אינם מוכרחים", משיב לו פרידמן בלשון הלכתית. "את ההוראה והחובה הנבואית לבנות מקדש כבר שמענו בהר סיני. ולא רק שאין צורך לשמעה מחדש, אלא, אף אסור לחכות להוראה חדשה כזו".
מבחינה הלכתית, ואולי גם מבחינה פוליטית עכשווית, בניית המזבח קלה יותר ליישום לעומת כל מרכיב אחר במקדש. בניין המזבח איננו תלוי בקיומם של שאר מבני המקדש, ומקומו ההיסטורי נותר בימינו פנוי ממבנים מוסלמיים. גם בראשית ימי שיבת ציון קדמה הקמת מזבח העולה ב-22 שנה לייסודם של שאר חלקי המקדש. מבחינת האווירה הציבורית, לעומת זאת, מזבח האבנים והחימר של פרידמן ובלזם ייאלץ להמתין עד להתערות רוח ממרום. למיטב הבנתם של בלזם ופרידמן הוא למעלה כבר משוכנע לגמרי, אבל פה למטה נשארה לו עוד לא מעט עבודת הסברה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה