גיליון 121 | כ‘ אב תשע“ג | פרשת עקב
החוט המקשר
הוא השכן שלך. הוא האדם שאתה פוגש בקניות בסופר. הוא מי שצופר לך מאחורה בפקק התנועה. הוא האדם הנחמד שעצר בשביך את האוטובוס שכמעט ברח לך. הוא מי שמושיט את ידו ומתחנן שתעצור לו לטרמפ, והוא אותו אדם שעוצר לך לטרמפ, כאשר אתה מושיט ידך. הוא נראה כמוך, מדבר כמוך, מתלבש כמוך ומתנהג כמוך. לכאורה - אין בינכם שום הבדל. ואז מגיעה התורה ואומרת - יש הבדל. ה‘ הבדיל אתכם. אתם לא אותו הדבר.
"בעת ההוא הבדיל ה' את שבט הלוי לשאת את ארון ברית ה', לעמוד לפני ה', לשרתו ולברך בשמו - עד היום הזה. על כן לא היה ללוי חלק ונחלה עם אחיו - ה' הוא נחלתו, כאשר דבר ה' א-להיך לו." (דברים, י, ח –ט). בשני פסוקים קצרים מציג משה רבינו, בשם ה ‘, את ההבדל שבין כל עם ישראל לבין שבט לוי. מה ההבדל? מדוע יש הבדל? שתי השאלות האלו יעמדו בבסיס המאמר הזה.
ה‘ הוא נחלתם
לפני שנתחיל להעמיק בשני הפסוקים העומדים לפנינו, נציב מול עצמנו שאלות והבחנות המסתתרות בין השורות, שיכווינו אותנו לקראת המטרה אותה אנו מחפשים ויעזרו לנו לחשוף אותה. ראשית - אנו מוצאים סתירה קשה בין שני הפסוקים הללו לבין צווים מפורשים בסוף הספר הקודם - במדבר. למשל, בפרק ל"ה מצווה התורה במפורש: "צו את בני ישראל, ונתנו ללויים מנחלת אחוזתם ערים לשבת, ומגרש לערים סביבותיהם תתנו ללויים" (פסוק ב). ובכן - יש צו מפורש להפריש נחלה וחלק ללויים בתוך ערי בני ישראל, ובכל זאת הפסוק אומר מפורשות שאין ללויים חלק ונחלה בין עם ישראל!
מתוך כך אנו מחוייבים להגיע להבנה כי הנחלה והחלק עליהם מדברים הפסוקים שלנו אינם מתייחסים לקרקע ממשית, כי אם לנחלה מטאפורית. הנחלה היא הקמת משפחה, פתיחת עסק, הקרקע, הבסיס והכן להקמת החיים. כאשר מצהיר משה בנאומו כי ללויים אין נחלה בין ישראל, וה ‘ הוא נחלתם, אנו מבינים כי עיסוקם ומגמת חייהם היא הקב"ה ורצונו, ולא ’ביזנס‘ אנושיים.
הקשר והברית
נקודה נוספת. בואו נשים לב שללויים מוצמדים ארבעה תפקידים שונים, ששלושה מהם מתאימים לכהנים בלבד - לשאת את ארון הברית בעת המסעות במדבר - ובעצם לדאוג להפצת התורה בעם ישראל; לעמוד לפני ה‘, או במילים אחרות - להתפלל לקב"ה; לשרת את ה' בבית המקדש - להקריב את הקרבנות בבית ה'; ואחרון ומאד מאד חביב - לברך את ברכת הכהנים באהבה. ננסה לאבחן – נשיאת התורה בין עם ישראל זה הנחלת הקב“ה לישראל. התפילה היא העמידה מול הקב“ה בשליחות ישראל. הקרבת הקרבנות זה שירות דו צדדי – להקב"ה ולישראל, כאשר התנועה היא מלמטה למעלה - מהקרבן האנושי לשמי שמיים, וברכת הכהנים זה שירות דו צדדי כאשר התנועה היא מלמעלה למטה - השפע והאור הא-להיים היורדים אלי אדמות. נשים גם לב שהתורה משתמש בתפקידים על פי סדר חשיבות, כדי לתת לתפקיד הסופי את המקום המרכזי ביותר. בעצם - ברכת הכהנים, הניתנת באהבה לעם ישראל, היא תפקידם העיקרי של הלויים.
כעת נשים לב לטרמינולוגיה - בחירת המילים - בה משתמשת התורה, כדי להעביר לנו תחושה מאד עדינה. לארון הברית קוראת התורה ”ארון ברית ה‘“, ולא ארון ה‘. משמעות הדבר היא שיש עניין לברית הגנוזה בארון - לוחות הברית, המסמלים את הקשר בין הקב"ה לעמו ישראל. כמו כן - התורה כותבת כי ללוי אין חלק בין אחיו, ולא בין ישראל. מה זאת אומרת? זה אומר שהתורה לא רוצה לנתק את הלויים מעם ישראל, ואין לה עניין להוציא ולהפריד אותם מהעם, כי אם לייחד אותם - להבדיל אותם.
החוט המקשר
ובכן, התמונה המצטיירת היא כזו: הלויים מובדלים מעם ישראל, אך לא מנותקים מהם. הבדלתם באה לידי ביטוי במרכז חייהם - נחלתם - שזהו הקב"ה. תפקידיהם השונים מתאפיינים בקשר שבין הקב “ ה לעמו ישראל, כאשר בראשם עומדת ברכת כהנים. את הקשר הזה אנו מוצאים גם ארון הברית שנושאים הלויים על כתפיהם - הם בעצם נושאי הברית בין ה ‘ לבין ישראל. אם כן, נחזור לשאלות שהצבנו בראש המאמר - מה ההבדל בין שבט הלויים לבין עם ישראל? ומדוע יש הבדל?
הלויים משמשים כמקשרים בין עם ישראל לבין הקב"ה. כמקשרים צריכים להיות הלויים מובדלים מהעם - גבוהים מהם. הם צריכים לשים את מרכז מעיניהם בקב “ ה ובעבודתו. תפקידיהם השו נים, המחברים בין א-להים ואדם, הם המבטאים את ההבדלה הזו. אך חשוב לשכוח - אין ההבדלה אומרת שהם מנותקים משאר העם! כל ישראל הם אחים, וגם הלויים אחים הם בין שבטי ישראל!
א-להינו!
ובשורת הסיום נשים לב למילים האחרונות: "כאשר דבר ה' א-להיך לו." משה רבינו מדגיש כי למרות הצורך באדם המקשר ביננו לבין ה‘, אין זה אומר כי אנו מנותקים מה‘ – והוא א-להינו שלנו, הקרוב אלינו והאוהב אותנו!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה