גיליון 521 | י“ח אלול תשע“ג | פרשת כי
תבוא
נביעה של שמחה ותפילה
אחד הדברים הבסיסיים שלמדנו בתור ילדים
זה לומר תודה. אם קיבלנו מתנה, אם מישהו עזר לנו, אם נתנו לנו מחמאה - אנחנו מחייכים
ומודים, מקרב לב. לאחר מכן, כאשר יותר התבגרנו,
הבנו שאנחנו צריכים להודות על כל דבר ודבר. על העולם היפה שנברא למעננו,
על החיים היפים שקיבלו אותנו לתוכם, על כל נשימה ונשימה. למדנו
שיש מנהיג לבירה ובורא לעולם, והוא נותן לנו הכל. התחלנו להתרגל
לדרך חיים לפיה כל בוקר המילה הראשונה שאנו אומרים היא תודה. לפני
כל ביס אנחנו אומרים תודה. אחרי כל פעם שאנו מתפנים אנו אומרים תודה. הכל לא מובן מאליו.
הכל הוא מתנה. "ועל הכל אנו מודים לך ומברכים אותך - בכל עת ובכל שעה..."
(תפילת שמונה עשרה)
תודה - לכהן ולעני
פרשתנו נפתחת במעמד של תודה. לאחר שהתיישבנו
בארצנו, הספקנו לעבד את האדמה ולהצמיח ממנה את הפירות הראשונים - אנו לוקחים אותם אל
בית המקדש, המקום אשר בו בחר ה ‘, ולהודות על הכל - על היציאה ממצרים, על ההגעה
לארץ ישראל ועל פרי האדמה שנתן לנו ה ‘. ההודאה באה לידי ביטוי בנתינת
הפירות לכהן, שליחו של ה‘. לאחר מכן מצווה אותנו התורה ציווי מוזר -
"ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' א-להיך" (דברים, כו יא). איזה
מן ציווי זה? כיצד יכולה התורה לצוות עלינו לשמוח?
בהמשך הפרשה עוברת התורה למצווה מאד דומה
- מצוות מעשר עני. התורה מצווה עלינו לתת עשירית מכל רווחינו לעניים בשנה מסויימת. קווים
רבים דומים ומקבילים בין שתי הפרשות הללו - ראשית, הן צמודות זו לזו,
ומסיבה מסויימת. שנית - צירופי לשון וביטויים רבים חוזרים על עצמם
בין שתי הפרשיות. שלישית - התהליך כולו דומה - לקיחת התבואה, נתינתה
למי שצריך ולאחר מכן מעמד בו אני מכריז כי עשיתי כאשר צוותי. על פי
הקבלה זו אנו מבינים שגם נתינת עשר עני זו סוג של אמירת תודה לקב“ה
- החסד עם האחר בא כתוצאה מהחסד של ה‘ עמי. במעמד המסיים את נתינת מעשר עני מוסיפה
התורה בפינו פסוק תפילה לה‘: "השקיפה ממעון קודשך - מן השמים, וברך את עמך - את
ישראל, ואת האדמה אשר נתתה לנו, כאשר נשבעת לאבותינו: ארץ זבת
חלב ודבש" (שם, טו). פסוק יפה זה מעורר כמה שאלות נוקבות: מדוע שמה
בפינו התורה תפילה? האם אנו מחוייבים לומר אותה? האין בית המקדש, מוקדו
של מעמד ההודיה הקודם, הוא ”מעון קודשך“? אם כך הוא - מדוע מוסיפה
התורה גם ”מן השמיים“?
בין אדם, אדמה ושמיים
בספר בראשית מסופר לנו כיצד נברא האדם מן
האדמה, ולאחר מכן כיצד נצטווה לעובדה ולשומרה. האדם חטא, ואת חטאו הוא שילם לאדמה
- אותה הוא יעבוד מעתה בזיעת אפיו, ובאחרית ימיו הוא ייאסף אליה וישכון בה. מאז לאורך
כל התורה שזורה האדמה כחלק בלתי נפרד מהאדם. יחס של נתינה וקבלה נוצר בין האדם לאדמה
- האדם עובד את האדמה, מוציא ממנה פרי, והיא בתמורה נותנת לו את ברכתה - מזון, אוכל,
תמורה לעבודתו. אל הקשר הזה נוסף הקב“ה, ונפח בו נופח גבוה וקדוש -
האדמה שלפני עבודת האדם ולאחר עבודת האדם איננה אותה עבודה. ה‘
הטיל על בני האדם לקדש את האדמה, להעלות ולרומם אותה. בין האדם
לה‘ נוצר מעגל דומה, ה‘ משפיע מטובו ומברכתו על האדמה, אל האדם - והאדם מקדש את האדמה ומתקדש
בעצמו - מתקרב דרך העבודה לא-להיו.
נביעה של שמחה ותפילה
האמירה מעמד הביכורים ונתינת מעשר עני הם
נקודות מפתח בקשר זה. לאחר קבלת ארץ זבת חלב ודבש מה ‘ ולאחר שנה של קבלת אורו וטובו של ה‘
עולה האדם אל בית המקדש ועל כתפו סל מלא בפירותיו המשובחים. את הפירות
הללו הוא מקדש לה‘, דרך נתינתם לכהן או לעני. לאחר הנתינה מודה האדם לה‘ על הטוב הרב
שלו זכה. לאחר מעמד שכזה מן הסתם מתמלא האדם שמחה על הטובה
והברכה שניתנו לו. בעצם אין התורה מצווה על האדם לשמוח, היא מתארת מצב
בו הוא שמח מאליו - והשמחה מתפרצת ממנו!
במעמד המקביל, מעמד מעשר עני, מתפרצת תגובה
דומה, המקבילה ומשלימה את השמחה - והיא התפילה. האדם פורש כפיו אל השמיים וקורא לבוראו:
"השקיפה ממעון קודשך - מן השמים, וברך את עמך - את ישראל, ואת האדמה אשר נתתה
לנו, כאשר נשבעת לאבותינו: ארץ זבת חלב ודבש", א-להי חיי! אנא המשך להשפיע מטובך
ומברכתה על תנובת הארץ!
מעון הקודש - הוא השמיים
ומכאן אנו מבינים כי הכינוי "השקיפה
ממעון קודשך - מן השמים" אכן מתייחס לבית המקדש, אך משווה לו ממד אחר, פן שונה
- השמיים. בית המקדש, כנקודת חיבור בין שמיים וארץ, כמקום
בו בחר ה‘ לשכון על הארץ, הוא המקום אליו יביא האדם את פירותיו ואת תפילת תודתו. לאחר הנתינה
מתפלל האדם שיימשך הקשר בינו לבין השמיים - דרך נקודת החיבור
והנשיקה - בית הבחירה.
זה עלון אינטרנטי או שהוא גם מודפס?
השבמחקא"כ למה שלא תראו גם תמונה ממראה העלון