יום רביעי, 5 בפברואר 2014

האשה שזרעה את הזרע שהצמיח את מנורת המקדש

חיים אודם עם הסוודר עם מנורת המקדש
שסרגה לו אמו
מהסוודר למנורת המקדש
גב' זיוה רובינשטיין בצעירותה

לפני 45 שנים סרגה גב' זיוה רובינשטיין לבנה הצעיר חיים, סוודר עם סמל מדינת ישראל - מנורת המקדש. לא מדובר במעשה תמים ופשוט. משפחת רובינשטיין התגוררה אז בגרוזיה, תחת שלטון ברית המועצות, הימים היו ימי השיא של השלטון הקומוניסטי ברוסיה הסובייטית, שנתיים אחרי מלחמת ששת הימים.  

מהסוודר למנורת המקדש
גב' זיוה רובינשטיין

גב' רובינשטיין לא תיארה לעצמה שהזרע שזרעה ינבט אחרי 22 שנים ובנה - חיים אודם, הנתון עדין תחת השפעת אותו הסוודר יבנה במו ידיו את מנורת המקדש.

אור ליום שני השבוע החזירה זיוה בת אברהם רובינשטיין ע"ה את נשמתה ליוצרה. ביום שני היא נטמנה בין רגבי הקודש, סמוך לביתה בעפרה.

בשם עולי הר הבית והפעילים לבנין המקדש, אנחנו שולחים כוס תנחומים לידידנו חיים אודם - יו"ר התנועה לכינון המקדש ומאחלים לו שמי ששיכן שמו בבית הגדול והקדוש ינחם אותו בתוך שאר אבלי ציון וירושלים ונזכה לראות במהרה יחד איתו את הכלים מעשה ידיו במקומם בבית המקדש.

לזכרה של אמו ולקראת פרשת תצוה שנקרא השבוע, אנחנו מביאים כאן את סיפור המנורה שבנה חיים אודם. הכתבה פורסמה בעיתון מקור ראשון על ידי העיתונאי ארנון סגל לפני כשנתיים:


 

הכל החל בתשנ"א (1991) * הרב ישראל אריאל, ראש מכון המקדש, הגיע באוטובוס לעפרה ושאל את חיים אודם, עולה ותיק מגאורגיה ותושב המקום, אם הוא מעוניין לבנות את מנורת המקדש * "אפשר היה לסרב?", שואל אודם רטורית 21 שנים לאחר מכן. "בשנת 69', בברית המועצות, כשעוד הייתי רחוק מהיהדות אלף פרסאות, אמא שלי סרגה לי סוודר שעליו סמל מדינת ישראל. כשהרב אריאל בא לעפרה, זה היה אחרי 22 שנים שבהן הלכתי עם המנורה על הלב" * מנורת המקדש שיצר כבר מוכנה, רחוקה היום 300 מטרים בלבד מהמקום שבו אמור להיות משכן הקבע שלה


מנורת המקדש
מעשה ידי האמן חיים אודם
אודם הגיע ארצה בחורף 73'. אחת מחוויותיו הראשונות כאן היתה ביקור בחניון בית החולים סורוקה, שהיה מלא עד אפס מקום בפצועי המלחמה. שבוע וחצי אחרי עלייתו הובא להופעה של שלמה קרליבך בערד. זו היתה אחת ההזדמנויות הראשונות עבורו לראות יהודים שומרי מצוות. כיפה הניח על ראשו לראשונה בסוף שירותו הצבאי בקיץ תשל"ו, כשהוא בן 30. מאז המנורה הספיק להכין גם כלים נוספים עבור מכון המקדש, או מדוייק יותר לומר: עבור המקדש. בין השאר הספיק להשלים כיור נחושת עצום, את ציץ הכהן הגדול ואת דגם ארון הברית.
יש פתח גם ליצירה משלך בכלי המקדש? משהו שמעבר להוראות הקפדניות?
"האמת היא שקיים שדה נרחב ובלתי מוגבל ליצירה. נכון שלכאורה נראה שביצירת כלי המקדש אין מקום לאומנות חופשית, הרי יש כאן אלף הלכות וחייבים לדייק לגמרי, ובכל זאת אני חש שדווקא ההגבלות על האומנות במקדש יוצרות אומנות שאין כמותה בעולם.
"הרבה דברים הולכים אצלנו על דרך האבסורד. תשאל כל ילד מה האסוציאציה שלו מהביטוי 'יד ימין', והוא יאמר לך – אגרוף בפרצוף. אבל לפי היהדות, לפי הקבלה, יד הימין מסמלת דווקא את החסד. תורת ישראל תחתור תמיד למקום הפוך לחלוטין מהנטיה הטבעית. באותו אופן אני מרגיש שדווקא ההגדרות המדוייקות באופן הכנת הכלים מביאות להשראה גדולה".
הנברשת של הלני וחיים
אודם מבין משהו בידיים ובחסד. יש לו שתי ידיים ימניות, שבעזרתן הוא מצליח לגעת בלא מעט לבבות. היצירה האחרונה שלו עבור מכון המקדש, שאותה סיים רק השנה, היא הנברשת. זו המקורית היתה כלי זהב שהוצב בכניסה לאולם המקדש ונצץ בכל בוקר באור השמש העולה (משנת יומא, ג,י). הנברשת ההיא נתרמה על ידי הלני, מלכה משושלת בית חדייב שבצפון סוריה, שהתגיירה ועלתה עם בניה לארץ הקודש בשלהי ימי הבית השני.
איך ידעתם מה זו נברשת?
הנברשת על פתח ההיכל מעשה ידי האמן חיים אודם
"במכון המקדש כל דבר מתחיל ממחקר. הרב אריאל מורה לישיבת בית הבחירה לחקור כלי מסויים, והם מביאים לו את כל המקורות, כולל מקורות ארכיאולוגיים. בעיניי, גדולתו של הרב אריאל היא בכך שהוא לא נרתע מלפסוק. בעניין מבנה המנורה, למשל, הוא העז לפסוק נגד הרמב"ם, וגם נגד הרבי מלובביץ'. אף פעם לא דיברתי איתו על זה, אבל להבנתי הוא סובר שצורך הדור היום הוא פסיקה ברורה. הרי למה נחרב הבית? בגלל ענוותנותו של זכריה בן אבקולס שלא העז להכריע, בגלל שהרבנים סירבו לפסוק. פסיקה בעניין המקדש יש לעשות בלי פחד, ועם הרבה חדוות יצירה. הרב אריאל הפנים זאת, ופועל לאור הלקח הזה.
"מעולם לא התערבתי בפסיקות שלו. אחרי שהוא מכריע הוא מגיע אלי ומסביר לי פחות או יותר במה הוא מעוניין. אני חוזר אליו לאחר זמן עם כמה דוגמאות אפשריות, ומביניהן הוא בוחר".
מנורת המקדש שלו הוצבה כבר לפני שנים אחדות בירידה לרחבת הכותל. מיליונים עוברים על פניה בכל שנה, ונראה שאין יהודי בארץ שלא נחשף אליה. ביחס למימדיו האדירים של המיזם המוזהב הזה (42 קילוגרם זהב, שווי של כמיליון דולר), מפתיע לגלות עד כמה האומן שמאחוריו נחבא אל הכלים – כלי המקדש כמובן. הוא מודע היטב למשמעות הבלתי ניתנת להפרזה של שיחזור מרכיבי הבית הגדול והקדוש לאחר כמעט אלפיים שנות היעדרות, אבל כל זה לא מביא אותו ליטול אפילו פירור של קרדיט לעצמו.
"לא יומרני לנסות ללכת בדרכו של בצלאל בן אורי וליצור את כלי המקדש?", אני שואל אותו, עד שאני מגלה שמבחינת אודם אין כאן כלל עניין של זכויות יוצרים, רק עצם הזכות האישית להשתתף במיזם ההיסטורי. את השבחים הוא משאיר דווקא לרב ישראל אריאל "שברוב כישוריו ובמודעות שהיתה לו, הצליח להביא לכך שבכל שכבות האוכלוסיה, ובעיקר אצל הדוסים, יפנימו את הצורך במקדש. אפילו אם חלילה זה לא יביא את בית המקדש, גם במה שהושג עד היום – דיינו. גם אצלי, עצם ההתעסקות במנורה הביא אותי להעמיק בהבנת המהות שלה, ואני כל הזמן מגלה עוד ועוד פנים".
הברונזה התיכונה
כמו משה, גם חיים אודם התקשה במעשה המנורה, ובייחוד בחידת החידות שלה – כיצד ליצור אותה מקשה אחת. "ידעתי בבירור שכיכר זהב טהור, 42 קילוגרם, אי אפשר בשום טכנולוגיה שהיא לצקת בגודל הנדרש מהמנורה ושהיא תהיה כך יציבה. אלו חלומות באספמיא. לכן הצעתי לרב אריאל ליצור אותה על גבי שלד ברונזה בתהליך שנעשה בעזרת הולכה חשמלית. הרב אריאל מיד הסכים איתי, והכריע שמבחינת ההלכה זה עדיין נחשב למקשה אחת".
ואיך לדעתך בצלאל עשה את זה? כמוך?
"משה התקשה בזה, ואתה שואל אותי שאלות? אין לי מושג".
האמן חיים אודם בעת יצירת הנברשת
הוא מקבל פניות רבות להרצות על כלי המקדש שיצר, בעיקר על המנורה, אך מתלונן על כך שמרבית ההתעניינות מוקדשת לפרטים הטכניים, בעוד הוא מעוניין דווקא בהיבט הרוחני של המפעל הזה: "הפן המעשי הוא בכלל לא הצד המעניין במנורה. המנורה היא דבר עצום. גיליתי שהרש"ר הירש רואה חשיבות בכך שהמנורה דומה לעץ. לא פעם הרהרתי בכך שזו השוואה מעניינת, מכיוון ששורשי העץ יורדים לעומק רב, לוקחים את החומרים הכי מאוסים, הכי רקובים, ומתרגמים אותם לצמיחה, לליבלוב, לפרחים בצבעי גן עדן וריחות של גן עדן, וגם לפירות עסיסיים. זה גם מה שכל יהודי אמור לעבור במקדש, כשיגיע ויראה את המנורה מאירה. הוא יבין שהמשימה היא לרדת למקומות היותר אפלים שלו, ולגלות שם ניצוצות חבויים".
אודם משוכנע שהמהפכה הרוחנית שתחולל את המקדש נמצאת ממש בפתח, במרחק נגיעה מאיתנו. הוא אפילו חש כבר בשינוי תודעתי שמתרחש כעת בעניין הזה. להבנתו, הסיבה שעדיין לא החלו בפועל בבניין המקדש היא שהיהדות עוד מצויה בעמדת התגוננות ובריחה מעצמה: "הרי אם בפינלנד היה הר שקוראים לו 'מוריה' ושם היה עומד בית המקדש, ממשלת פינלנד היתה מקימה עוד לפני משרד פנים ומשרד חינוך – משרד לענייני מקדש. כל אומה נורמאלית על פני האדמה היתה עושה כך. רק אצלנו מכון המקדש יושב במרתף ואנשיו נדרשים להתפרנס מחלטורות".
הימים הללו מזכירים לו את ימי ערב הגאולה ביציאת מצרים. הוא מצטט את המדרש (בראשית רבה יט,ה) שעל פיו הקדוש ברוך הוא ביקש אז לגאול את ישראל, אך לא מצא להם זכות. בשל כך הוא ביקש מהם למול עצמם, ואולם הציווי נתקל בסרבנות מצד רבים. המדרש מציין שבני ישראל היו אז עייפים מנשוא. חיים מרגיש שזה גם המצב היום. הוא נזכר בדברים ששמע על כך מהרב יונתן מילוא: "למה מתגלה עייפות? בגלל הפער העצום בין החזון לבין המציאות. בין הרצוי למצוי. מנורה היא פוטנציאל עצום, וברור שתעורר גם סרבנות ותיסכול על חוסר היכולת ליישם כבר את הגאולה".
על פי המדרש ההוא, בורא עולם התגבר לבסוף על אי הציות, בכך שציווה על קרבן הפסח, האסור באכילה למי שלא מל, וטרח להדביק בו את ריח גן העדן. זה האחרון שיכנע לבסוף גם את גדולי הסרבנים למול עצמם. וזה, על רגל אחת, גם התסריט העכשווי של בונה המנורה והנברשת: ריח גן עדן יצא מכלי המקדש ההולכים ונבנים במרתפי המכון, וישטוף בגל אדיר את הסרבנות היהודית העכשווית בכל מה שקשור למקדש.
הרי רק לשם כך הוא טורח: "העיסוק בכלי המקדש חושף בי את האמת. זו גם הסיבה שאני נוהג לעלות בכל שבוע להר הבית. זה מקום שאי אפשר לשקר בו. רק שם זה אני האמיתי, יותר אמיתי אפילו ממה שאני מכיר את עצמי".

3 תגובות:

  1. יפה מאוד, ממש מדהים. יהי רצון שיזכו לראות את יצירותיו שוכנות במקומם ומשמשות לעבודה!

    השבמחק