צפו: כך בניתי את מנורת המקדש

השבת נקרא את פרשת תצוה, הפותחת בציווי להעלות נר תמיד במקדש. במכון המקדש בראשות הרב ישראל אריאל שליט"א לוקחים את התורה ואת מצוותיה ברצינות. הרב אריאל גייס את האמן חיים אודם לפרוייקט הכנת מנורת זהב טהור להעלות נר תמיד.

צפו בראיון של הרב חיים ריצ'מן שליט"א עם האמן חיים אודם. חיים אודם מספר שההתענינות שלו בנושא המקדש התחילה מסוודר עם ציור המנורה שאמו סרגה לו.

זיוה רובינשטיין, אמו של חיים נפטרה השבוע. הראיון מלפני שלוש שנים, מוקדש לזכרה:

האשה שזרעה את הזרע שהצמיח את מנורת המקדש

חיים אודם עם הסוודר עם מנורת המקדש
שסרגה לו אמו

מהסוודר למנורת המקדש
גב' זיוה רובינשטיין בצעירותה

לפני 45 שנים סרגה גב' זיוה רובינשטיין לבנה הצעיר חיים, סוודר עם סמל מדינת ישראל - מנורת המקדש. לא מדובר במעשה תמים ופשוט. משפחת רובינשטיין התגוררה אז בגרוזיה, תחת שלטון ברית המועצות, הימים היו ימי השיא של השלטון הקומוניסטי ברוסיה הסובייטית, שנתיים אחרי מלחמת ששת הימים.  

מהסוודר למנורת המקדש
גב' זיוה רובינשטיין

גב' רובינשטיין לא תיארה לעצמה שהזרע שזרעה ינבט אחרי 22 שנים ובנה - חיים אודם, הנתון עדין תחת השפעת אותו הסוודר יבנה במו ידיו את מנורת המקדש.

אור ליום שני השבוע החזירה זיוה בת אברהם רובינשטיין ע"ה את נשמתה ליוצרה. ביום שני היא נטמנה בין רגבי הקודש, סמוך לביתה בעפרה.

בשם עולי הר הבית והפעילים לבנין המקדש, אנחנו שולחים כוס תנחומים לידידנו חיים אודם - יו"ר התנועה לכינון המקדש ומאחלים לו שמי ששיכן שמו בבית הגדול והקדוש ינחם אותו בתוך שאר אבלי ציון וירושלים ונזכה לראות במהרה יחד איתו את הכלים מעשה ידיו במקומם בבית המקדש.

לזכרה של אמו ולקראת פרשת תצוה שנקרא השבוע, אנחנו מביאים כאן את סיפור המנורה שבנה חיים אודם. הכתבה פורסמה בעיתון מקור ראשון על ידי העיתונאי ארנון סגל לפני כשנתיים:

 

הכל החל בתשנ"א (1991) * הרב ישראל אריאל, ראש מכון המקדש, הגיע באוטובוס לעפרה ושאל את חיים אודם, עולה ותיק מגאורגיה ותושב המקום, אם הוא מעוניין לבנות את מנורת המקדש * "אפשר היה לסרב?", שואל אודם רטורית 21 שנים לאחר מכן. "בשנת 69', בברית המועצות, כשעוד הייתי רחוק מהיהדות אלף פרסאות, אמא שלי סרגה לי סוודר שעליו סמל מדינת ישראל. כשהרב אריאל בא לעפרה, זה היה אחרי 22 שנים שבהן הלכתי עם המנורה על הלב" * מנורת המקדש שיצר כבר מוכנה, רחוקה היום 300 מטרים בלבד מהמקום שבו אמור להיות משכן הקבע שלה

מנורת המקדש
מעשה ידי האמן חיים אודם

אודם הגיע ארצה בחורף 73'. אחת מחוויותיו הראשונות כאן היתה ביקור בחניון בית החולים סורוקה, שהיה מלא עד אפס מקום בפצועי המלחמה. שבוע וחצי אחרי עלייתו הובא להופעה של שלמה קרליבך בערד. זו היתה אחת ההזדמנויות הראשונות עבורו לראות יהודים שומרי מצוות. כיפה הניח על ראשו לראשונה בסוף שירותו הצבאי בקיץ תשל"ו, כשהוא בן 30. מאז המנורה הספיק להכין גם כלים נוספים עבור מכון המקדש, או מדוייק יותר לומר: עבור המקדש. בין השאר הספיק להשלים כיור נחושת עצום, את ציץ הכהן הגדול ואת דגם ארון הברית.

יש פתח גם ליצירה משלך בכלי המקדש? משהו שמעבר להוראות הקפדניות?

"האמת היא שקיים שדה נרחב ובלתי מוגבל ליצירה. נכון שלכאורה נראה שביצירת כלי המקדש אין מקום לאומנות חופשית, הרי יש כאן אלף הלכות וחייבים לדייק לגמרי, ובכל זאת אני חש שדווקא ההגבלות על האומנות במקדש יוצרות אומנות שאין כמותה בעולם.

"הרבה דברים הולכים אצלנו על דרך האבסורד. תשאל כל ילד מה האסוציאציה שלו מהביטוי 'יד ימין', והוא יאמר לך – אגרוף בפרצוף. אבל לפי היהדות, לפי הקבלה, יד הימין מסמלת דווקא את החסד. תורת ישראל תחתור תמיד למקום הפוך לחלוטין מהנטיה הטבעית. באותו אופן אני מרגיש שדווקא ההגדרות המדוייקות באופן הכנת הכלים מביאות להשראה גדולה".

הנברשת של הלני וחיים

אודם מבין משהו בידיים ובחסד. יש לו שתי ידיים ימניות, שבעזרתן הוא מצליח לגעת בלא מעט לבבות. היצירה האחרונה שלו עבור מכון המקדש, שאותה סיים רק השנה, היא הנברשת. זו המקורית היתה כלי זהב שהוצב בכניסה לאולם המקדש ונצץ בכל בוקר באור השמש העולה (משנת יומא, ג,י). הנברשת ההיא נתרמה על ידי הלני, מלכה משושלת בית חדייב שבצפון סוריה, שהתגיירה ועלתה עם בניה לארץ הקודש בשלהי ימי הבית השני.

איך ידעתם מה זו נברשת?

הנברשת על פתח ההיכל מעשה ידי האמן חיים אודם

"במכון המקדש כל דבר מתחיל ממחקר. הרב אריאל מורה לישיבת בית הבחירה לחקור כלי מסויים, והם מביאים לו את כל המקורות, כולל מקורות ארכיאולוגיים. בעיניי, גדולתו של הרב אריאל היא בכך שהוא לא נרתע מלפסוק. בעניין מבנה המנורה, למשל, הוא העז לפסוק נגד הרמב"ם, וגם נגד הרבי מלובביץ'. אף פעם לא דיברתי איתו על זה, אבל להבנתי הוא סובר שצורך הדור היום הוא פסיקה ברורה. הרי למה נחרב הבית? בגלל ענוותנותו של זכריה בן אבקולס שלא העז להכריע, בגלל שהרבנים סירבו לפסוק. פסיקה בעניין המקדש יש לעשות בלי פחד, ועם הרבה חדוות יצירה. הרב אריאל הפנים זאת, ופועל לאור הלקח הזה.

"מעולם לא התערבתי בפסיקות שלו. אחרי שהוא מכריע הוא מגיע אלי ומסביר לי פחות או יותר במה הוא מעוניין. אני חוזר אליו לאחר זמן עם כמה דוגמאות אפשריות, ומביניהן הוא בוחר".

מנורת המקדש שלו הוצבה כבר לפני שנים אחדות בירידה לרחבת הכותל. מיליונים עוברים על פניה בכל שנה, ונראה שאין יהודי בארץ שלא נחשף אליה. ביחס למימדיו האדירים של המיזם המוזהב הזה (42 קילוגרם זהב, שווי של כמיליון דולר), מפתיע לגלות עד כמה האומן שמאחוריו נחבא אל הכלים – כלי המקדש כמובן. הוא מודע היטב למשמעות הבלתי ניתנת להפרזה של שיחזור מרכיבי הבית הגדול והקדוש לאחר כמעט אלפיים שנות היעדרות, אבל כל זה לא מביא אותו ליטול אפילו פירור של קרדיט לעצמו.

"לא יומרני לנסות ללכת בדרכו של בצלאל בן אורי וליצור את כלי המקדש?", אני שואל אותו, עד שאני מגלה שמבחינת אודם אין כאן כלל עניין של זכויות יוצרים, רק עצם הזכות האישית להשתתף במיזם ההיסטורי. את השבחים הוא משאיר דווקא לרב ישראל אריאל "שברוב כישוריו ובמודעות שהיתה לו, הצליח להביא לכך שבכל שכבות האוכלוסיה, ובעיקר אצל הדוסים, יפנימו את הצורך במקדש. אפילו אם חלילה זה לא יביא את בית המקדש, גם במה שהושג עד היום – דיינו. גם אצלי, עצם ההתעסקות במנורה הביא אותי להעמיק בהבנת המהות שלה, ואני כל הזמן מגלה עוד ועוד פנים".

הברונזה התיכונה

כמו משה, גם חיים אודם התקשה במעשה המנורה, ובייחוד בחידת החידות שלה – כיצד ליצור אותה מקשה אחת. "ידעתי בבירור שכיכר זהב טהור, 42 קילוגרם, אי אפשר בשום טכנולוגיה שהיא לצקת בגודל הנדרש מהמנורה ושהיא תהיה כך יציבה. אלו חלומות באספמיא. לכן הצעתי לרב אריאל ליצור אותה על גבי שלד ברונזה בתהליך שנעשה בעזרת הולכה חשמלית. הרב אריאל מיד הסכים איתי, והכריע שמבחינת ההלכה זה עדיין נחשב למקשה אחת".

ואיך לדעתך בצלאל עשה את זה? כמוך?

"משה התקשה בזה, ואתה שואל אותי שאלות? אין לי מושג".

האמן חיים אודם בעת יצירת הנברשת

הוא מקבל פניות רבות להרצות על כלי המקדש שיצר, בעיקר על המנורה, אך מתלונן על כך שמרבית ההתעניינות מוקדשת לפרטים הטכניים, בעוד הוא מעוניין דווקא בהיבט הרוחני של המפעל הזה: "הפן המעשי הוא בכלל לא הצד המעניין במנורה. המנורה היא דבר עצום. גיליתי שהרש"ר הירש רואה חשיבות בכך שהמנורה דומה לעץ. לא פעם הרהרתי בכך שזו השוואה מעניינת, מכיוון ששורשי העץ יורדים לעומק רב, לוקחים את החומרים הכי מאוסים, הכי רקובים, ומתרגמים אותם לצמיחה, לליבלוב, לפרחים בצבעי גן עדן וריחות של גן עדן, וגם לפירות עסיסיים. זה גם מה שכל יהודי אמור לעבור במקדש, כשיגיע ויראה את המנורה מאירה. הוא יבין שהמשימה היא לרדת למקומות היותר אפלים שלו, ולגלות שם ניצוצות חבויים".

אודם משוכנע שהמהפכה הרוחנית שתחולל את המקדש נמצאת ממש בפתח, במרחק נגיעה מאיתנו. הוא אפילו חש כבר בשינוי תודעתי שמתרחש כעת בעניין הזה. להבנתו, הסיבה שעדיין לא החלו בפועל בבניין המקדש היא שהיהדות עוד מצויה בעמדת התגוננות ובריחה מעצמה: "הרי אם בפינלנד היה הר שקוראים לו 'מוריה' ושם היה עומד בית המקדש, ממשלת פינלנד היתה מקימה עוד לפני משרד פנים ומשרד חינוך – משרד לענייני מקדש. כל אומה נורמאלית על פני האדמה היתה עושה כך. רק אצלנו מכון המקדש יושב במרתף ואנשיו נדרשים להתפרנס מחלטורות".

הימים הללו מזכירים לו את ימי ערב הגאולה ביציאת מצרים. הוא מצטט את המדרש (בראשית רבה יט,ה) שעל פיו הקדוש ברוך הוא ביקש אז לגאול את ישראל, אך לא מצא להם זכות. בשל כך הוא ביקש מהם למול עצמם, ואולם הציווי נתקל בסרבנות מצד רבים. המדרש מציין שבני ישראל היו אז עייפים מנשוא. חיים מרגיש שזה גם המצב היום. הוא נזכר בדברים ששמע על כך מהרב יונתן מילוא: "למה מתגלה עייפות? בגלל הפער העצום בין החזון לבין המציאות. בין הרצוי למצוי. מנורה היא פוטנציאל עצום, וברור שתעורר גם סרבנות ותיסכול על חוסר היכולת ליישם כבר את הגאולה".

על פי המדרש ההוא, בורא עולם התגבר לבסוף על אי הציות, בכך שציווה על קרבן הפסח, האסור באכילה למי שלא מל, וטרח להדביק בו את ריח גן העדן. זה האחרון שיכנע לבסוף גם את גדולי הסרבנים למול עצמם. וזה, על רגל אחת, גם התסריט העכשווי של בונה המנורה והנברשת: ריח גן עדן יצא מכלי המקדש ההולכים ונבנים במרתפי המכון, וישטוף בגל אדיר את הסרבנות היהודית העכשווית בכל מה שקשור למקדש.

הרי רק לשם כך הוא טורח: "העיסוק בכלי המקדש חושף בי את האמת. זו גם הסיבה שאני נוהג לעלות בכל שבוע להר הבית. זה מקום שאי אפשר לשקר בו. רק שם זה אני האמיתי, יותר אמיתי אפילו ממה שאני מכיר את עצמי".

בחודש האביב

לק'י

בחודש האביב

על פי טענת אריה באראץ בפרושו לחג הפסח השנה, יציאת מצרים היתה ביום המשווה, 21 למרץ. או במילים אחרות, "חדש אביב" – זה אותו יום, מדובר ביום, "חדש", שהוא גם ט'ו בניסן ו"אביב", - גם 21 למרץ – יום המשווה. על פי הקבלה, לילה זה גלות ויום – גאולה. הקרבת קורבן פסח (השואה), ביום האחרון של הגלות, והיציאה לחופשי, ביום הראשון לגאולה.

וזה כמובן, סיום או תוצאה, של מכות מצרים, "חדש אביב" = לשלול אליל הירח, של חודש ניסן, שב ט'ו בו, מגיע לשיא השפעתו המאגית על תבל, ובד בבד, מכה ניצחת באליל העליון של מצרים, השמש, ביומו הגדול, יום המשווה.

אביב

מילה "אביב", בנויה ומורכבת, כמה שם ה' מ4 אותיות, אפשר להביא גם מילה "אהבה", מאותה סדרה: האות השניה והאות האחרונה, הן אותן האותיות.

ע/פ הקבלה, אות הראשונה, - היא המהות, השניה – מציאות, השלישית – המשמעות, והרביעית – תכלית.

 בשלשת המילים שהבאנו לע'ל, המציאות והתכלית, הן אותו הדבר,ויחד עם זאת התכלית נקבעת ע'י המשמעות.

שני הפכים במקום אחד

וכדברי רבי עקיבה: "הכל צפוי והרשות נתונה"

במילה "אביב", האות המדוברת – "ב", - בית. "הכל צפוי והרשות נתונה", במילים אחרות, הקב'ה, העשיר אותנו בכישרונות, על מנת שניצור בחדוות היצירה את יצירות המופת, עד שנפתיע גם את עצמינו ואפילו את הקב'ה עצמו. זאת תאוותו העליונה, להיות מופתע לטובה, ממיצוי כישרונותינו.

בית

כמובן, התוצאה המשמעותית ביותר של יצירה אנושית, היא בניין בית המקדש, ומכוון, שאנו מסיימים את תקופת הגלות, שצוינה ע'י השואה הנוראה, כמבוא לגאולה, כי כל גאולה מתחילה בשואה, וכמה שהשואה יותר מחרידה, כך הגאולה, יותר שלמה: העליה, הקמת מדינה, שחרור הר הבית, ועד יובל שנים בשנת 777 בעוד 3 שנים, בע'ה' נבנה את הבית במלא תפארתו, בתכלית הכוסף ובחדוות היצירה.

תודה מקרב לב לאריה באראץ

בברכה חיים אודם ט' אייר ה,תשע"ג

כסלון

שמיני ולא ידום

לק"י

בתחילת הפרשה, לאחר מות שני בניו, במקדש, נאמר: - "וידום אהרן".

בהפטרת הפרשה, אנו קוראים, על דוד המלך: "ודוד מכרכר בכל – עוז לפני ה'.....ודוד וכל בית ישראל מעלים את ארון ה' בתרועה ובקול שופר" (שמואל ב' ו)

אמר על זה "תפארת שלמה": "וידום" – דרגה גבוה מאוד, אלא שישנה מדרגה הרבה יותר גבוה – "למען יזמרך כבוד ולא ידום". (תהלים כ'ט יג)

מספר 8

דבר ידוע ש-7 זה טבע ו-8 הוא מעל לטבע.

7 – הם שבעת פתחי הראש: 2 עיניים, 2 אוזניים, 2 נחיריים ופה – 1, לאומת זאת, 8 זה השכל היהודי, שמכוון את שבעת השערים, והוא נמצא מאחורי הציץ של כהן גדול – "קודש לה'".

8 – זו היא אות ח: חיים, חן וחסד, חוכמה, חתן.

4 פעמים 8 = ל"ב, 32. 32 שניים, כשהעליונות, הקשורות לגולגולת – עומדות, כמה המלאכים, והתחתונות – זזות, כמונו, במעש ובדיבור.

נאמר, שישנם 7 תווים מוזיקאליים, ובזמן המשיח – יתגלה השמיני. וודאי השופר הגדול יתקע בתוו הזה, ה-8. כנראה, על זה נאמר: ,את המנגינה הזאת – אי אפשר להפסיק !"

היקר בשמונה – זה ציון הזמן: "אז" ישיר משה. אז = 8.

בשנת ת"ש (מספטמבר 39) נכנסנו למאה השמינית, של האלף האחרון, של משיח, ומאז החל תהליך הגאולה, וכמה כל גאולה, גם זו, האחרונה, מתחילה בשואה. לאחריה, בתש"ח – קמה מדינת ישראל, לאחר 19 שנה, בתשכ"ז – שוחרר הר הבית.

היום בתשע"'ג – אנו 73 שנה בתוך גאולה ממש, בתהליכיה המואצים והאחרונים. חסל סדר "דגים"(57 בגימטריה), שמסתיים בעוד שנתיים וחצי (תשע"ו), ומיד אחריה – עידן החדש, יובל שנים לשחרור ההר, שנת 777,  תשע"ז!

ישנם אין ספור סימנים, הגיע זמנם של מעשים – של בניין, בחדוות היצירה !

היום יום השואה והגבורה. ברצוני להקדיש את השיעור לסבי וסבתי, ולדודי הי"ד, ולכל הנופלים בדרך אל המקדש, שאנו נבנה, בע"ה בקרבי'ם במלא תפארתו

בברכת בניין ירושלים

חיים אודם

כ"ז ניסן

ה'תשע"ג

לזכר דניאל האז ועמיחי מרחביה

לק'י

לשני חיילים מעפרה, שנפלו באותו יום בלבנון, בהפרש של 24 שנים – מוקדש

כשהראשון נפל – השני – נולד

דניאל האז        עמיחי מרחביה

א באב

ה'תשמ"ב                  -                   ה'תשס"ו

הי'ד

אזכרה לדני האז הי'ד, בהר הרצל, לציון 30 שנה לנפילתו, בא' אב ה'תשע"ב

דני היה בחור יפה תואר, עולה חדש מקליוולנד, ארה'ב.

התגוררנו אז בקרוונים, באזור "שובה" היום, בעפרה.

מכוון, שהינו אז צעירים, אך טבעי הוא, שהיה מאומץ אצלנו, בשבתות. רשמית, היה מאומץ, אצל מש' ידידיה סגל.

בגלל, שגם דני היה אומן, רצה לפתוח מפעל לתכשיטים, התחברנו יפה, אלא שהכי חזק, הוא רצה , זה - להיות ישראלי !

בגלל שהיה איזה אלוף בהתעמלות, הייתה לו שיטה מיוחדת להיכנס לקרוון – כמו חתול, היה קופץ על הגג, (אנו מכירים ביטוי הפוך – "לקפוץ מן הגג"), ככה שאף אחד מיושבי הבית, לא היה מבחין בזה, ואז, בזחילה ובשקט, היה מתקרב לחלון ודופק עליו בחוזקה, כשכל הדיירים, היו מקבלים "שבץ", מהאפתעה ומפחד !

באיזשהו שלב, הוא קבל בהזמנה מארה'ב, חלקים של אופנוע מרוץ, הרכיב אותו בעצמו, ואז, קבל -16M, לא יודע איך, כמו שאני גם לא הבנתי בהמשך, איך בגיל 25, התקבל לסיירת צנחנים (מישהוא הסביר לי פעם, שמששירת בצבא ארה'ב, יכול לעשות "תרגיל" כזה). מכל מקום, התמונה הזאת, היא בלתי נשכחת: - דני, רכוב על האופנוע שלו, בכל מזג האוויר, עם הנשק, קשור למושב האחורי במאוזן, נוסע ברחובות רמאלה, בדרכו לירושלים, או ממנה – לעפרה.

בחופשת שבת האחרונה, לפני שנהרג, אחרי סעודה שלישית, לאחר לגימת כוסית, כמקובל אצלי, חבק אותי ואמר, יהיה נכון להגיד "הכריז": - "אחרי שאיהרג בלבנון, רק אז, כל משפחתי, - תעלה לארץ !".

הוא נהרג מהמערב באזור אגם קראון בלבנון, בא' באב ה'תשמ"ב.

סוד 57

פה אני, לאחר ההקדמה, הארוכה, אבל הכרחית הזאת, סוף – סוף, מגיע לעיקר הסיפור.

ידידיה ארגן שיעור גמרא לעילוי נשמתו (שאגב, קיים עד היום, ממשיך אותו אחיו, חגי). לאחר כמה שנים, ידידיה עם משפחתו, עזבו את עפרה ואביו, שלום ז"ל – המשיך בו, במשך הרבה שנים, עד להעברתו ל"בית חיים" עפרה.

אני חייב לספר כמה מילים על שלום. מיוצאי רומניה, ב1911 הקימו את שכונת "אחוזה" בחיפה. למד בשנות ה40 אצל פר' ישעיהו ליבוביץ באוניברסיטה העברית בירושלים, בהר הצופים, ובנו ידידיה, קרוי על שמו של אחיו, לוחם לח'י, שנהרג ב"סזון" בידי השמאל.

כל החיים היה מורה למתמטיקה, בקציני ים בעכו, שם התגוררה המשפחה, עד בואם לעפרה.

הוא היה חבר בשתי עמותות ישראליות: - המתמטיקאים ואסטרונומים, ותמיד לפני השיעור, היה דורש כחצי שעה, בנושאים אלה.

על ה"דרש" המסוים הזה, שהוא שילוב גם של מתמטיקה וגם אסטרונומיה, חזר אין ספור פעמים וכשחגי הוציא חוברת לזכר אביו, ה"סיפור" מופיע בה פעמיים ! ר' שלום – הוא האחרון, שאפשר לכנותו: "סנילי" ! לכן אומר, שהוא ראה חשיבות רבה למדי, בהעברתו אל תלמידיו ובעיקר – הפנמתו !

"סוד 57" – זאת לא ההמצאה שלו, והוא אפילו ציין שמו של הפרופסור, בעל הקרדיט, אלא שאני לא זוכר אותו. וזה הסוד:

בתורה כתוב שחג הפסח חייב לחול באביב, או במילים אחרות, הלוח חייב להיות מתואם, בין הלוחות השמשי והירחי. זה קל מאד להגיד, אלא שזה מאד מורכב לבצע !

כמובן פה אפשר לספר, איך בלי מכשירים דיגיטליים, רועי צאן העבריים, הגיעו לדיוק החישוב של השילוב הנ"ל, באלפי חלקי שעה, הלוח שמשרת אותנו 2000 שנה, במדויק !

עיקרון הלוח, שהוא מורכב מהמחזור של 19 שנה, 7 מתוכו (גוחאדזט),"רגילות" ו 12 – "מעוברות".

כשר' שלום, והוא היה קצת שחקן, והוא בהתלהבות היה מספר, שהגוי לא מסוגל להבין: - מה יכול לשמח את היהודי!? למושל, ש-57 מתחלק ל-19! למה? מאז עלייתו ארצה, בפרנציפ, ר' שלום, לא דיבר אידיש. וכאן, בהתלהבותו, היה זועק: "הגוולד", תארו לעצמכם, שיהודי עומד בתפלת מוסף של ראש חודש, והוא, המסכן לא יודע: זאת שנה מעוברת או לא !

אם היהודי ידע ש 57 מתחלק ל19, תוך שבריר שניה, הוא יכול לחשב, אשכרא תוך כדי התפלה – איזה שנה זאת ! איך ?

קודם כל את 5700, הוא זורק לכל הרוחות, ולא מתעסק איתם בכלל ! ר' שלום היה עושה תנועה רחבה ביד, שולל, כביכול את העיסוק ב-5700 שנה ! ממה שנשאר, הוא מחסיר עוד 57, ואז מהנשאר הפעם, אם זה גוחאדזט – השנה היא מעוברת, ואם לא – רגילה !

נו, תגידו, קוריוז מתמטי, אני גם בטוח שאותו פרופסור, שלימד את ה"גימיק" הזה, היה בחור חילוני תמים. מה הקטע ! למה כזה טראראם גדול?

לאחר שראיתי בספר שחגי הוציא לזכר אביב הסיפור מוזכר פעמיים, התיישבתי (וטוב שהתיישבתי, אחרת – הייתי נופל !) אמרתי לעצמי: אני חייב לפענח, מה באמת הסוד, זאת אומרת – מה כל החשיבות של "הסוד" !

קודם כל, התחלתי לחשב מתי הסוד "פועל", וממתי? ובכן זה "פועל" אך ורק במאה השמינית, שאנו חיים בתוכה: מ-5700 ובטעות חשבתי – עד 5800. מתי זה התחיל, מתי זה היה, 5700 ? בדקתי בלוח, שנת ת"ש החלה, לפי מניינם בספטמבר 1939 ! "הגוולד" באמת !

די מהר הבנתי, ש-5800 – זה טעות שלי, כי ה"סוד" מסתיים ב 57+19 = 76 זאת אומרת בשנת תשע"ו, בעוד 3 שנים !

יש עוד דבר שחשוב לדעת: העולם, זאת אומרת קיומו – זה 6000 שנה, המחולקים ל 3 תקופות: 2000 תוהו, 2000 תורה, 2000 האחרונות, תקופת המשיח. אנו נמצאים ממש בסוף התקופה, זאת אומרת, אם ללכת לפי המחזור העברי, אחרי שנת 5700, החלה תקופה חדשה לגמרי, והאחרונה לקיום המוכר לנו (תהליך הגאולה ?)

 ניתן לסכם את התקופה "בין המצרים" שהסתימה בשבת "שובה" בפסוק: "ברגע קטון עזבתיך וברחמים גדולים – אקבצך"

אם 2500 שנה, עם כל מה שאנו יודעים, מה עבר על עמינו, ובמיוחד לפני 72 שנה – זה הוא "רגע קטון", אם כן, אנו שנמצאים בעיצומם של "רחמים גדולים", בטוחים בהפיכת הקללות לברכות, בתקופתנו, כמובטח בפ' "כי תצא":

האדם הרי הוא סך הכול של חלומותיו, הכמוסים והקסומים! החלום – משפיע על הרצון, הרצון – מעצב את המעשה, והמעשים – קובעים את הגורל! גורל האדם ויעוד העם. ומה מגשים את החלום – תפלה ! ואיפה היא התפלה הכי כנה, מכל הלב, וגם מתקבלת מיד – ברור שבהר המוריה !

אמונה

אמונה - זה ביטחון, היא המהות, חכמתו העילאית של אלוהים, היא ראשית, המובילה אל התכלית המיוחלת; והיא בא לפני התקווה ואהבה. והנה הסדר, - לא להתבלבל ! :

אמונה – בטחון – תקווה – אהבה

תורה – תפלה - חלום

רצון – מעשה – גורל

בכניסה, באמת, לשנה הבא עלינו לטובה, ובכניסה לעידן חדש: 227 שנה עד סוף האלף האחרון של משיח (227 בגי' = "ברכה"), נאחל שיהפוך המקום, אשר בחר בו ה', ממקור קללה – למקור הברכה, כפי שראוי להיות, כשהבית בנוי עומד על תילו...

אמרנו, שתשע"ו, בעוד 3 שנים, גם עשור לנפילת עמיחי,

אלא שמיד, לאחריה, תחול שנת תשע"ז (777)

– "כל השביעין חביבין, שנת "יובל" לשחרור ההר

שנצינו, אני תקווה, בבנין באהבה ובחדוות היצירה !

כשאני כותב את התאריך, של כתיבת המכתב הארוך הזה, לא יכול שלא לציין, שזה תאריך, של התחלת החיסול ההמוני, ב ח' תשרי ב תש"ב, בקיוב, שם נהרגו הורי אבי ז"ל ו אחיו, שאני קרוי על שמו, שיהיו לנו למליצי יושר

ת.נ.צ.ב.ה

אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ עֲשֵׂה לְמַעַן הֲרוּגִים עַל שֵׁם קָדְשֶׁךָ

אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ עֲשֵׂה לְמַעַן טְבוּחִים עַל יִחוּדֶךָ

בברכה, חיים אודם - ח' תשרי ה'תשע"ג

עפרה

חלום, שנה, מלך

לק'י

חלום, שנה, מלך  

ואמר רב יהודה אמר רב שלשה צריכים רחמים, מלך טוב, שנה טובה, וחלום טוב... שנה טובה דכתיב תמיד עיני ה' אלקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה... אמר רבי לוי לעולם יצפה אדם לחלום טוב עד כ"ב שנה, מנלן, מיוסף... (ברכות נא א וב)

       עיקר תפלת יום הכפורים, הם שלשת הדברים האלה: מלך טוב, שנה טובה וחלום טוב !

חלום

האדם הרי הוא סך הכול של חלומותיו, הכמוסים והקסומים! החלום – משפיע על הרצון, הרצון – מעצב את המעשה, והמעשים – קובעים את הגורל ! גורל האדם ויעוד העם. ומה מגשים את החלום – תפלה ! ואיפה היא התפלה הכי כנה, מכל הלב, וגם מתקבלת מיד – ברור שבהר המוריה!

מלך

 – תפלה לשלטון המונע על ידי אמונה, בביטחון – זאת אומרת, - יודע תורה, שמוביל ליעדי הגאולה!

כתר

(ר"ת כיסופים, תשוקה, רצון)

דוד מלכא משיחא

שנה

בקשה לשנה מוצלחת עבורנו ועבור כל העם, מוצלחת באהבה, בריאות, כלכלה וחדוות היצירה בכל התחומים, וביקר, שנתברך בכישרונות הבניין הפרטי, היהודי וכלל עולמי, כי כמה שכבר אמרנו: מהשנה (ה'תשע"ג), נשארים 227 שנה לסוף האלף השישי והאחרון, של תכופת המשיח, ו227 בגי' = ברכה, וזה פשוט אומר, שמראש השנה, - נכנסנו לעידן הברכה, לא רק אנחנו, אלא כל העולם. וקרובה ההכרה כלל עולמית, שה' – הוא אחד ושמו אחד, ואין כמו ישראל – גוי אחד בארץ, ומקור היחידי של הברכה, טמון בפסגת הר המוריה.

 

שנה – מלך – חלום , ר"ת:

שמח

בברכת גמר חתימה טובה

חיים אודם

ז' תשרי ה'תשע"ג

עפרה