אבק דרכים רקם את הווייתו המתחדשת מכוח החיים שהמקום הזה הפיח בו.
הזמן כמו עצר מלכת. זה רק הוא והיא עכשיו, ושער אחד נעול שמפריד ביניהם.
ממרחק השנים חלחלה בו ההכרה הדוקרת, שכעת הפכה ממשית להחריד,
שאולי היא כבר לא מחכה לו.
היא הרי מוחלטת, מתמסרת.
'אתה כאן או שאתה שם', היא אמרה לו פעם. 'אי אפשר גם וגם. אני לא אוכל להיות עם אחד ולחלום על אחר. ואתה, אתה תוכל?'
מדוע הוא עזב? הוא מעולם לא רצה ללכת. בעל כורחו נשאו אותו רגליו הרחק מכאן, לאחר השבר הגדול ביניהם. ולו, שכבר לא נשאר לו מעצמו מלבד רסיסים של צל, לא נותרו כוחות להמשיך להילחם.
אמש נזכר במבט הצורב ההוא, שמסרב להרפות, כשהיא התחננה לפניו מוכה וחבולה, שיישאר. והוא, ששמים הם עדיו שברירה לא הייתה לו - ניסה להסביר בכל מאודו, אך לטבע חוקים משלו, והמילים נאלמות דווקא כשמצטרכים להן. והוא הלך, ועמו הלכה ההבטחה המיוסרת שהוא לא ייטוש עוד לעולם.
ואילו פנים יש לו לבוא אליה עכשיו?
פעמים שדימה לעצמו שעומדים הם שניהם בקצוות המנוגדים של העולם, הוא שואב את חיותו ממנה והיא ממנו, מביטים זה על זו, וכוספים. הלב והמעיין. מעיין של לב.
והוא ידע, כי לחלוחיות של עיניים תמיד יודעות.
וכעת... כעת נדמה כי מעולם לא עזב.
עודו עומד מול השער הנעול, מתכונן להתדפק עליו ימים ולילות עד שייפתח לו, ולפתע נדלק אור בבית. לבו ניתר בקרבו.
היא כאן. היא בדיוק באותו מקום שבו הוא השאיר אותה שכולה, יושבה גלמודה. והנה הגיע הרגע שבו יתאחדו שניהם, שבו יהא עליו לעשות כל מאמץ לגשר על הפערים העמוקים שנפערו ביניהם. לפסוח על תהומות. להגליד את הפצעים. לבנות אמון. להתקרב מחדש.
אך לטבע חוקים משלו. אם הלך אחד, יבוא אחר וימלא את החלל.
מבעד לתריס הפתוח נשקפה אליו דמות שחורה, זרה, לא מוכרת, שחבקה את מושא געגועיו.
בבת אחת נפלו השמים.
וכי הוא באמת העלה על דעתו שהוא יעזוב אותה והיא תשליך את כל שנותיה היפות בציפייה שיחזור?
אם היא רק הייתה מעלה בדעתה שהוא מעולם לא שכח. אם היא רק הייתה יודעת שבכל יום המה לבו מגעגועים וכיסופים אליה. שזה רק כוח בלתי מוסבר שעיוור אותו וגרם לו להיאחז בנוחות המדומה.
והוא עמד שם בלב נשבר ולא ידע. הוא לא ידע שהיא עוד מחכה. מזה שנים היא מחכה רק לו.
'אתה כאן או שאתה שם', והיא תמיד הייתה כאן. שמורה לו. והיא ידעה שהוא יחזור.
אמנם אורחים רבים ולא רצויים היו לה. נכנסו אל ביתה מבלי לשאול. ניצלו את היעדרותו. כפו את נוכחותם בכוח. אבל היא תמיד נתנה להם לישון בסלון. מעולם לא בחדר. החדר רק של בעל הבית הוא.
אבל לחלוחיות של עיניים לא תמיד יודעות.
והנה היא ניבטת אליו. יפה יותר משזכר. יפה גם עם קמטים ושקיות שחורות מתחת לעיניים.
מבטיהם נפגשו בחטף. והוא, שנתן לחלומו לגוז באבחת חרב, לא נתן את לבו להבחין בזעקת מבטה.
לרגע קט כבש אותה שוב, וברגע הבא נסוג ללא קרב.
והוא התרחק מהשער כלעומת שבא, מבלי לשער את גודל השעה.
בשנים הבאות הוא שכר בית קטן עם חצר אחורית, שמשקיפה אל חלונה.
יום יום היה משקיף, ועורג אליה, וחולם, והיא – היא הייתה קרובה אליו יותר מאי פעם, וכל שהיה עליו לעשות הוא לפתוח את השער ולבוא אליה.
אך פתאום היא נראתה לו רחוקה מדי, משנית מדי, והוא כבר לא קינא לה.
מדוע יש לו לאדם להתאמץ להגיע אל הדבר האמתי כשהוא יכול פשוט להשקיף, כשכבר יש לו בית קרוב מספיק, נוח מספיק?
- -
מול שער המוגרבים הנעול הקיץ אדם מחלום בלהות.
הוא עמד שם, אבק דרכים רקם את הווייתו המתחדשת מכוח החיים שהמקום הזה הפיח בו.
שלט של הרבנות הראשית שאוסר עליו להיכנס חייך אליו חיוך עקום.
'וכי מדוע אתה מסתכל עליי ככה?', היתמם השלט, 'אני רק מבצע פקודות.'
והאיש צחק ובכה וצחק ובכה.
2,000 שנה חיכיתי לחזור אלייך, ציון, ושלט יעצור בעדי?
אני שלך עכשיו. ואת שלי לנצח נצחים.
והוא פתח את השער, עלה במעלה ההר, וחזר הביתה.
