"רוצים לעורר את הלא-דתיים" || סטודנטים למען הר הבית
אחד הדברים היפים שלומדים בעליות להר הבית הוא יציאה מהמגירות • בציבוריות הכללית נהוג לתייג כל אדם, לקטלגו ולהכניסו למגירה המתאימה • את היהודים נוהגים לחלק בין היתר כך: דתי/ חרדי/ חילוני, ספרדי/ אשכנזי, משכיל (לפי אוסף תארים)/ לא משכיל וכו' • גיוון העולים להר הבית, הדרך המשותפת, הכבוד ההדדי מחזקים את האהבה האמיתית בין עולי הר הבית והפלת המחיצות • אך מה לעשות? קשה לצאת לתקשורת, תוך התעלמות מוחלטת מהמוסכמות והמקובעויות • מעריב הקדיש חלק ניכר מהמגזין בשבוע שעבר ל"חילוניים של הר הבית" • לך תספר שאת הכנס התורני הגדול והמכובד שהתקיים לאחרונה, הפיקו ה"חילוניים" • לך תספר שבפרסומי סטודנטים למען הר הבית יש מידע על הצורך לטבול לפני העליה להר הבית ולשמור על דיני מורא מקדש • אשרי העם שאלה ה"חילוניים" שלו • הנה הכתבה של מעריב
↓ מאת: עוז רוזנברג/ מעריב
שוטרת במדים ניגשה אל מעקה האבן שעליו נשען טל (שם בדוי) כדי להימלט מהשמש הירושלמית הקשה בתשעה באב בתחילת השבוע. "אין מפתח", בישרה לו. "שאלתי את כולם, אבל אין לאיש". טל המופתע ניסה להתנגד, אך השוטרת בשלה. "אז מה אני אמור לעשות?" שאל בייאוש, והיא הציעה, "אם תבוא מחר, יפתחו לך". טל נשף והביט אל מעבר לכתפה אל עבר השער הנעול של גשר המוגרבים, המוליך מרחבת הכותל המערבי אל רחבת הר הבית מעליו. על ספסל קטן, ממש מעבר לשער הנעול, הוטל תיק הלימודים השחור של טל.
אלא שביום שלמחרת, ידע, הוא לא יוכל לבוא לאסוף אותו. יש לו מבחן באוניברסיטת בר אילן שבה הוא לומד תואר ראשון. "שני מבחנים השבוע", הוא מדייק. "וכל חומר הלימוד שלי נמצא בפנים", הוא מצביע לעבר התיק ומסיר את כובע המצחייה שלראשו, חושף תחתיו ראש גלוי ללא כיפה. "זו גם כן אחת ההשלכות של המדיניות בהר", מוסיף בזעף. "שהשערים נסגרים כל כך מהר".
לולא אמר את הדברים סמוך לכניסה להר הבית, מוקף בנוף הדמויות המוכרות הנאבקות למען נוכחות יהודית בהר, היה קשה לדעת שטל משתייך אליהם. תשכחו מפאות פרועות, מציצית מתנפנפת ומלהט דתי יוקד - טל הוא חילוני למהדרין, אחד ממייסדיה ומוביליה של קבוצה הולכת וגדלה של צעירים כמותו, סטודנטים וסטודנטיות כמעט מכל קמפוס אפשרי בישראל, המייחדים את מרצם כדי לקדם את אותה המטרה שאישים כמו יהודה גליק, יהודה עציון או ארנון סגל מוכרים בזכותה: קידום תפילה יהודית בהר הבית. מי יודע, אולי אפילו בית המקדש. "אני לא צם היום", הוא מודה, "אבל היה חשוב לי לבוא להר הבית בתשעה באב. לא בקטע דתי. כי יש פה עוול בלתי נתפס בעיני".
הם מכנים את עצמם "סטודנטים למען הר הבית". באמצע שנת 2014 החלו להתגבש כקבוצת שוליים תמהונית, אלא שכמה חודשים לאחר מכן ניסה פלסטיני תושב הכפר אבו־טור שבמזרח ירושלים להתנקש ביהודה גליק, מהדמויות הבולטות למאבק למען הר הבית וכיום חבר כנסת מטעם סיעת הליכוד, מה שהזניק באחת את קבוצתו של טל מעלה. "נתנו גז, מה שנקרא", הוא אומר בסיפוק. "הפעילות שלנו התחזקה באופן משמעותי". מכמה סטודנטים בודדים הם תפחו כלאחר חודשיים למאה סטודנטים, שלרבים מהם אין כל קשר לדת.
לא מסיבות קוסמיות
 |
| הדס סילביגר |
"גדלתי במשפחה של שמאל", אומרת הדס סילביגר, תושבת תל אביב וסטודנטית למדעי המדינה באוניברסיטת בר אילן. "קיבלתי ריקושטים לא פשוטים מהסביבה שלי על העמדות שלי באשר להר הבית, אבל כששמעתי על מה שקורה שם פשוט הזדעזעתי. לא כי אני רוצה להקים את בית המקדש או משהו כזה, זה ממש לא מעניין אותי. פשוט לא היה נראה לי הגיוני שבמדינה שירושלים היא עיר הבירה שלה - ואני, עם כל החילוניות שלי, מחוברת מאוד לזהות שלי - אסור להגיד כלום בהר הבית".
שיחה שנתן יהודה גליק בקמפוס גרמה לה להצטרף לקבוצת סיור להר הבית כדי לחזות בפלא במו עיניה. "אתה נכנס פנימה, ומתחילים להגיד לך: אסור זה, ואסור זה, ואסור זה. אז התחלתי לשאול מה מותר. אני לא שומרת מצוות, אבל אי אפשר לקחת ממני את החיבור הזה. זה היה נראה לי הזוי". בסיור ההוא גמלה ההחלטה בלבה שעליה לעשות מעשה. כך פגשה את טל, שבשלב זה כבר היה שקוע ברעיון.
"התחלתי לעלות להר באוקטובר 2013 והתאהבתי במקום מיד", הוא מגולל. "הבנתי פתאום שהמקום הכי מרכזי הוא הר הבית, לא הכותל. הרגשתי שרומיתי כל החיים". בניגוד לסילביגר, טל, שגדל בסביבה דתית, שמע גם שמע על הר הבית. עם זאת, התרחקותו מן העולם הדתי בשנים האחרונות, שבשמה ביקש שזהותו לא תיחשף, שכן חלק ממשפחתו עדיין אינו יודע על תהליך היציאה בשאלה שלו, לא גרמה לו להתרחק מרעיון הר הבית. אפילו להפך. "התברר לי ביום אחד שאני לא יודע כלום על הכותל המערבי והר הבית, ושמרכז העניינים הוא הר הבית".
קבוצת פעילים סטנדרטית מקיפה אותו. כולם דתיים, תנועותיהם אטיות מהחום ומהצום. אלא שבשלב מסוים מופיעים שני צעירים בלבוש חרדי ומוחים על היהודים שבשם הדת מתירים לעצמם להעפיל למקום הקדוש (על הוויכוח הפנים־דתי באשר לעלייה להר - ראו מסגרת). "מי אני שאתיר ליהודי לעלות להר הבית?" מזדעק אחד הנערים, בן לחסידות בוסטון. לראשו מגבעת קטיפה שחורה, ועל פניו חתימת זקן. "זה אסור איסור חמור על פי כל הפוסקים!" אומר חברו, וקבוצת נאמני ההר מקיפה אותם ומתווכחת עמם בלהט, למרות החום והצום.
טל רואה ומתרחק מהם כמה צעדים. הוא בכלל פה מסיבות פוליטיות, תרבותיות, היסטוריות – לא קוסמיות. "באתי להר בתשעה באב כי זה יום החורבן. אבל הגישה של לצום מסמלת בעיני גישה פסימית, גלותית, גם פסיבית. לא ככה נאבקים כדי שמשהו יזוז. הגישה שלי היא של לעבוד, לא להסתכל על העבר". עם חבריו לקבוצה הוא מארגן חוגי בית, הרצאות, חלוקת פלאיירים, הקמת דוכני מידע, קידום מקוון של הסוגיה - וכל אמצעי אחר שיאפשר לו להגביר את המודעות לנושא. "כשאני עולה להר הבית אני רואה בעצמי חייל או משהו כזה, מישהו שיכול להביא לשינוי. במקום להתאבל על החורבן, בוא נפעל כדי לבנות מחדש. זה הקו שמנחה אותי", הוא אומר.
על מסלול התנגשות
 |
| אורן בראשי |
שעות ספורות קודם לכן עצרה המשטרה שבעה יהודים שסיירו בהר הבית בחשד שהפרו את כללי הביקור באתר. בנוף הנעשה בהר בשנים האחרונות זה היה יכול להיות עוד יום שגרתי, אילולא הייתה הפעם העילה שונה כל כך. לא עוד השתטחות אסורה או מלמול חרישי של פסוקי תפילה הציתו את המעצר, אלא התפרצות רגשית ספונטנית שבגללה הורחק לפחות אחד מהם. האירוע בתחילת השבוע מצטרף להרחקה נוספת של פעיל יהודי מן ההר בשבוע שעבר, באותה עילה בדיוק. "אתה מבין שהרחיקו אותם כי הם בכו בהר", מזדעק אורן בראשי, סטודנט לחינוך בתלמה ילין בירושלים וחבר בקבוצת "סטודנטים למען הר הבית". "לא מתקבל על הדעת, במדינה דמוקרטית, שיעיפו בנאדם מאיזשהו מקום משום שהוא בכה. בנאדם לא יכול לשלוט ברגשות שלו, הוא בוכה. זה לא נשמע לי הגיוני".
מבחינת בראשי, מדובר בעליית מדרגה ברורה ביחס הנוקשה כלפיו וכלפי חבריו מצד גורמי אכיפת החוק. "אני מתייחס לזה מהצד הלאומי ומהצד הדמוקרטי", הוא אומר. "אני נוסע בשבת ולא שומר כשרות, ומצד שני אני צם ביום כיפור ומדליק נרות חנוכה. מסורתי, אתה יודע. לי יש זיקה יותר מאחרים בקבוצה לדת, כי גדלתי בבית כזה, אבל המאבק של סטודנטים למען הר הבית הוא לעורר את העם הלא־דתי".
אבל יש לזה גם צד אחר. שכן נקודת המוצא החילונית הזאת מעמידה את הסטודנטים הללו במסלול התנגשות אפשרי אל מול נאמני המקדש הדתיים, שאינם מסתפקים בקריאה להפוך את המקום ל"בית תפילה לכל העמים", כמאמר הפסוק, אלא חותרים להקים במקום בית מקדש של ממש.
"האמת היא שעוד לא גיבשתי עמדה לגביהם", אומר בראשי. "מצד אחד אני אומר: אם אפשר להשאיר (את מסגד אל־אקצא וכיפת הזהב - ע"ר) אז שישאירו, ומצד שני לחלוק הכי טוב. שישאירו את הכיפה ויחלקו את זה בין יהודים ומוסלמים, יגבשו שעות תפילה רק ליהודים ושעות רק למוסלמים, כמו שעושים במערת המכפלה בחברון". שלא בכוונה, קבוצות המקדש הללו גם יוצרות מחלוקת פנימית בקרב הסטודנטים למען הר הבית.
"אני לא מתחברת לנושא של בית המקדש בכלל", מבהירה סילביגר. "מצד אחד הם קצת הזויים, אבל הם לא עושים נזק. הם לא יבנו את בית המקדש באמת. הם הרי לא ילכו ויעלו קורבנות. זה שהם חולמים על זה - סבבה. תן להם לחלום. אני בצד המעשי. לי אכפת שלא יתייחסו אלי כאל מצורעת במדינה שלי. יותר מזה לא מעניין אותי. לא בית המקדש ולא שום דבר כזה". לדבריה, בשנה שעברה הוזמנה לכמה כנסים ואירועים של הקבוצות הפועלות להקים את בית המקדש, ולא הלכה. "אני לא מתחברת לזה, אבל אני לא יכולה לצפות מאנשים אחרים שפועלים למען המטרה הזאת שגם לא יתחברו לזה. מה שהקבוצה הזאת עשתה לי יותר מכל זה קצת ידיעה בעולם שהיה זר לי".
 |
יהודה גליק בהר הבית
|
טל, לעומתה, חושב אחרת. "אני שולל לחלוטין את התפיסה הביטחונית של השב"כ וכל אלה", הוא אומר. "כי אם אתה נכנע לאויב, אתה מעודד אותו עוד ועוד. ארגוני הביטחון אומרים למעשה 'כניעה'. וזה מה שיגרום לפגיעה בבני אדם. יכול להיות שאם יונף דגל ישראל בהר הבית יהיה מאבק, אבל רק בטווח הקצר". בטווח הארוך, הוא מאמין, זה ישתלם. גם אם זה אומר להתיישר עם הקריאה של נאמני בית המקדש לסוגיהם: להקים את המבנה על אבן השתייה, שעליה יושבת כיפת הזהב. טל אינו רואה בכך בעיה.
במצב כזה כיפת הזהב תישאר?
"שאלה קשה", הוא אומר. "לא החלטתי עדיין", ולאחר שהוא מהרהר רגע, הוא משיב: "יש כמה אפשרויות. או שיוקם עליה המקדש עצמו, או שהיא תהיה חלק מבית המקדש השלישי, או לנסות להעביר אותה למקום אחר". כך או אחרת, הוא מסכם, "עם ישראל יצטרך להחליט בין האפשרויות האלה"
