מפקד מחוז ירושלים לשעבר: "המשטרה משלמת את המחיר"

ססמאות נבובות והיעדר מדיניות || ממשלת ישראל והר הבית

מי לא מכיר את ההרגשה של נהג במבחן מעשי בנהיגה (טסט)? • נהיגה הססנית מדי תזכה את הנבחן בכישלון עקב "הססנות וחוסר ביטחון" • נהיגה הפוכה תעלה לו בכישלון עקב "ביטחון מופרז" • אמש התפרסם מאמר של אריה עמית, שהיה מפקד מחוז ירושלים עד לפני 20 שנה, בו הוא קובל היעדר מדיניות ממשלתית בנוגע להר הבית מלבד הפרחת ססמאות נבובות • משטרת ישראל נדרשת למלא את החלל, לפעול לפי הבנתה, לשלם את המחיר, לספוג ביקורת מכל הכיוונים ולאפשר לפוליטיקאים לגלגל עיניים

↓ מתוך מאמרו של אריה עמית/ מעריב

בנושא הר הבית, מדינת ישראל צריכה להחליט מה היא באמת רוצה. האם להמשיך להפריח סיסמאות נבובות שאין בהן כל תוכן כמו "הר הבית בידינו" או שהיא בוחרת בין שתי אפשרויות. 

הראשונה, לקבוע סופית שהר הבית הוא חלק ממדינת ישראל. לכן, לא צריך לקבל אישור מאף אחד ואין שום סיבה שבעולם שחבר כנסת או כל אזרח מהשורה לא יוכלו לבקר במקום. אני לא מדבר על תפילה, זה סיפור אחר, אלא על הסתובבות בהר הבית בלי שירדפו אחריך, יירקו עליך או יסקלו אותך באבנים.

האופציה השניה היא שהמדינה תכריז קבל עם ועדה שהיא מודה שהר הבית אינו חלק ממדינת ישראל, אינו בידינו ושמי שמנהל את האתר הוא מלך ירדן והרשות הפלסטינית או התנועה האסלאמית הישראלית (הפלג הצפוני). אם נבחר באפשרות זו, פירוש הדבר שאנו יורדים למדרון אחורי בנושא, אבל הכי חשוב זה שנקבל החלטה אחת ולתמיד. אם הר הבית בידינו, הבה נתנהג בהתאם ונתחיל להיות הריבונים במקום. ואם הוא לא, הבה נודה בכך וניתן לאחראים עליו להתנהג כראות עיניהם, מה שהם ממילא עושים היום, ולפחות נפסיק לנפק הצהרות שמעמידות אותנו באור מגוחך.

ומכיוון שהמדינה מעדיפה לא להחליט כבר עשרות שנים, מי שמשלמת את המחיר היא המשטרה, שפעם אחר פעם מוזעקת לחלץ את המדינה מההשלכות של אותה הססנות. לשלוח את המשטרה לעשות את הבלתי אפשרי ואחר כך גם לבוא אליה בטענות זו פשוט שערורייה. לא יכול להיות שכאשר השלטון לא עושה את מה שנדרש ממנו, הוא פשוט משגר את המשטרה ואומר לה, "אוקיי, תשברי את הראש, תעשי את את מה שלא ידענו לעשות. ואם לא, תחטפי על הראש.

.הכותב, ניצב בדימוס, היה מפקד מחוז ירושלים

בית חלומותי/ אריה עמית – מפקד מחוז ירושלים במשטרה לשעבר

בשורת השלום תצא מהר המוריה.
אריה עמית

צברתי מאות שעות הר הבית בימי חול, בימי מועד יהודיים ובימי מועד מוסלמיים, בימי שישי ובשבתות, בזריחה ובשקיעה, ביום ובלילה. אני מכיר כל פינה על ההר ובעמקי ביטנו, ויודע מהם הכחות הרוחשים בו בגלוי ובהסתר.

ועם הזריחה, כשאני עומד מולו וקרני השמש מפזזות על כיפת הזהב-כיפת הסלע, תמיד מחדש אני חש מערבולת של רגשות אהבה עצומה, תיסכול גדול, כאב האכזבה וגם תקווה כמוסה.

רק מי שמכיר את ההר, את ריחו המיוחד, את אוירו הצלול כיין, את נופה של העיר העתיקה הנשקף ממנו ואת העוצמה הקדושה שמרגישים כשסובבים עליו – יכול להבין כיצד ניתן לאהוב פיסת אדמה כאילו היתה זו אהובתך – וזאת במנותק ממאבקים לאומניים או דתיים. ואמנם בכל פעם מחדש אני מתרגש. בכל פעם מחדש אני מרגיש מאוהב.

התיסכול נובע מהעובדה המרגיזה שרבים מאלה המדברים על ההר, שהופכים עצמם לפרשנים בעניינו ואף כאלה שלוחשים על אוזנם של מקבלי ההחלטות – לוקים בבורות גמורה לגביו. הרי יש בהם שאינם יודעים כלל כיצד להגיע להר, ישנם שלא יודעים מהו שער המוגרבים או שער הברזל, יש הקוראים עדיין לכיפת הסלע 'מסגד עומר' ולא יודעים שהוא שוכן בכלל בסמוך לכנסיית הקבר, וסהדי במרומים שמתי מעט מעלים על דעתם שמתחת לאדמת ההר, באחת מפינות אורוות שלמה מצוי מזבח אבן קטן הקרוי 'עריסתו של ישו'.

לעסוק בענייני הר הגעש המבעבע הזה המאיים להתפרץ, לשרוף ולהשמיד בזעמו הנורא, מבלי לדעת היכן לדרוך והיכן לא, זהו חוסר אחריות, חוסר צניעות וחוצפה שמרגיזה לבטח את היושב במרומים. האכזבה נובעת מהמרחק של ת"ק על ת"ק פרסה בין השימוש בסיסמאות השחצניות "הר הבית בידינו", "אנחנו הריבון היחיד בהר" וכדומה, לבין המציאות שבה המקום מנוהל על ידי המוסלמים: הווקף, הרשות הפלסטינית ואף התנועה האיסלאמית הישראלית, שנוהגים למעשה בהר מעשה אדונים, ואף עוברים על החוק ברגל גסה  בהשמידם אוצרות ארכיאולוגיים יהודים ללא רחם וללא מורא מהמלכות שעומדת מן הצד ואיננה נוקפת אצבע.

והתקווה: אינני חרדי, אך אני מאמין גדול בקדוש ברוך הוא בדרכי שלי, ואני בעיקר אדם עם שתי רגליו על הקרקע, ומנסה גם בחלומותי לא להגזים בחפשי אחר הבלתי-אפשרי. בית שלישי על חורבות המסגדים הוא דבר שנראה לי לא רק בלתי מציאותי, אלא גם ובעיקר לא נכון, ולכן אינני מעז ואינני רוצה לחלום חלום שכזה.

אבל בחלומי אני כן רואה דור של מנהיגים משני הצדדים שיהיה מרחיק ראות, שיידע להנהיג סובלנות דתית ומדינית, שיהיה בעל חזון ואומץ להגשימו, ושייבנה בית כנסת לתפארת על הרחבה הגדולה שמעל אורוות שלמה, ויהודים ומוסלמים יתפללו על ההר זה לצד זה, אלה לקדוש ברוך הוא ואלה לא-ללה. שלא יישא גוי אל גוי חרב ולא תהיה עוד מלחמה.

ובשורת השלום תצא, איך לא, מהר המוריה.