זה חודשים רבים, למעשה כבר מספר שנים, שאנו מתקשים לממש את הפקודה: "הר הבית בידינו". לפני 49 שנים, ב-8.6.1967, בתום קרבות קשים עם הליגיון הירדני, כבשה חטיבת צנחני המילואים 55, בפיקודו של אל"מ מוטה גור – לימים הרמטכ"ל – את ירושלים המזרחית ואת העיר העתיקה ובכך שחררה את בירת ישראל, ירושלים. הייתי אז סגן צעיר במילואים, בן 25, כששימשתי כקצין הקשר החטיבתי וכמפקד פלוגת הקשר של החטיבה. כשעלינו על הר הבית, נתן מוטה ממכשיר הקשר שלי את הפקודה: "הר הבית בידינו". זמן קצר לאחר מכן, פקד עלי מוטה להניף את דגל ישראל על ראש כיפת הזהב של מסגד כיפת הסלע, ובכך הייתי לאדם היחיד על פני האדמה שעמד מלוא קומתו על ראש כיפת הזהב בנעלי צנחנים ותלה דגל ישראל על הסהר המוזהב שמעליה. כשעה וחצי לאחר מכן, התקבלה פקודה להסיר את הדגל.
 |
| אורני בימי המלחמה |
ערב המלחמה, עמדה חטיבה 55 לבצע צניחת לילה בעורף האוייב בסיני, ממערב לאל עריש. בעת ההכנות קרא לי מוטה ופקד עלי לדאוג לכך שיהיה עמנו דגל ישראל, כדי שכאשר נכבוש את אל עריש נניף את הדגל הזה מעל ראש גג בית מושל העיר המצרי. בין 113 חיילי פלוגת הקשר היה חייל אחד שתפקידו היה 'רץ מח"ט', פולק קורנל. שלחתי את הרץ פולק והוא הביא מהאפסנאות דגל גדול שאותו שמר בתוך חולצתו.
ביום פרוץ המלחמה התברר שכוחות השיריון של חטיבה 7 עברו כבר בשעות הצהרים את אל עריש לעבר תעלת סואץ ובכך התייתרה הצניחה. בה בעת התברר שמלך ירדן חוסיין פקד לפתוח בהתקפה על ירושלים המערבית, בירת ישראל.
החטיבה קיבלה פקודה לעלות מיד לירושלים, להתכונן לכבוש את חלקה המזרחי של העיר ולחבור אל הר הצופים.
נטשנו את המצנחים בשטח ההמתנה בעוגמת נפש רבה. הצטערנו על אובדן "הכנפיים האדומות", המוענקות לצנחן שצנח בעת מלחמה בשטח אויב. בכל זאת התעשתנו מיד ועלינו לירושלים, כאשר החיילים הפשוטים הוסעו באוטובוסים של אגד.
אחרי נוהל קרב מזורז בן שעות ספורות ניהלה החטיבה באותו הלילה וביום שאחריו את אחד הקרבות הקשים של המלחמה כולה. בסיומו של הקרב, בתום יומיים של לחימה רבת נפגעים, עלה חפ"ק החטיבה על הר הבית ומוטה נתן פקודת "חדל" לכל הכוחות. מעשית – הייתה ירושלים המזרחית כולה בידי הצנחנים ובידי כוחות של חטיבות נוספות שהשתתפו בכיבוש העיר וסביבותיה. מוטה הודיע בקשר ממכשירו של הקשר מפלוגתי, אשר קלוש, לאלוף הפיקוד את ההודעה המרגשת: "הר הבית בידינו" והקרב שכך.
חפ"ק החטיבה התיישב על הרצפה בניחותא למרגלות הקיר המזרחי של בניין כיפת הסלע שבמרכז הר הבית, ומוטה שלח את סגנו – סא"ל מוישלה סטמפל, יחד עם סגן יורם זמוש – קמב"ץ גדוד 71, לתלות דגל ישראל בראש הכותל המערבי. שרר שקט מוחלט.
תוך כדי ישיבה על רצפת הר הבית, כשישבתי ליד מוטה, הוא הניח את ידו על ברך ימין שלי ושאל אותי: "אורני – איפה הדגל?". עניתי מיד: "הנה כאן, בתוך חולצתו של פולק". מוטה הצביע כלפי מעלה ואמר לי: "קדימה, אורני. לתלות את הדגל בראש כיפת הזהב!". קמתי בקפיצה, לקחתי אתי את רס"ן אריק אכמון – הקמ"ן החטיבתי ואת פולק עם הדגל, והתחלנו להקיף את מסגד כיפת הסלע, בחיפוש דלת שבעדה ניתן להיכנס פנימה. לא עלתה כלל השאלה איך מבצעים את הפקודה. צריך היה לבצעה וזהו.
הלכנו שלושתנו, סובבים ומקיפים את המסגד המתומן, עד שמצאנו שבדלת שבקיר המערבי תלוי מנעול בצדה החיצוני. בשלוש יריות מן העוזי שבידי סילקתי את המנעול – השמור עמי עד היום, פתחתי את הדלת ונכנסנו שלושתנו פנימה.
הדרת קודש קיבלה את פנינו בפנים. בתוך המסגד שררה דממה מוחלטת ואנו צעדנו בלאט על השטיחים העבים. במבט מהיר הבחנתי בתקרת המסגד המופלאה שהייתה מעוטרת כולה באריחי חרסינה ארמנית, עליהם כתובים פסוקים בערבית מסולסלת, קרוב לוודאי מן הקוראן, באבן השתייה שבמרכז המסגד ובגרם מעלות שנמצא סמוך לקיר המזרחי של המסגד.
חלפנו בהליכה מהירה על פני הסלע של אבן השתייה וצעדתי מיד אל המדרגות שבקיר המזרחי. טיפסתי בהן במהירות, כשאריק אכמון אחריי ופולק בעקבותיו. פתחתי את הדלת ומיד זיהיתי שהדלת מובילה אל גרם מעלות נוסף, המוביל אל סולם עץ, העולה במרווח בן כמטר אחד הקיים בין תקרת המסגד הפנימית ובין גג הזהב החיצוני. מיד התחלתי מטפס בסולם כשאריק ופולק בעקבותיי. היה מקום לאדם אחד בלבד על הסולם ואני טיפסתי אל ראשו. אט אט החל הסולם, שהתעקל לפי עיקול הכיפה העגולה של המסגד, להיות אופקי והטיפוס הפך בעצם לזחילה אופקית. החגור והעוזי מפריעים, אך המשכנו לזחול לאורכו של הסולם, עד קצהו העליון. כשהגעתי אל ראשו של הסולם זיהיתי מיד דלת נוספת, אופקית, הנפתחת כלפי חוץ, אל האור והאוויר של השמיים שמעלינו.
פתחתי אותה, תמכתי בה באמצעות קורת עץ שהייתה שם וטיפסתי החוצה, רגליי עומדות על כיפת הזהב המדהימה. נשמתי לרגע את האוויר הצח, מצמצתי בעיני אל מול אור השמש המבהיק, והצצתי למטה – אל מרגלות הכיפה ומתחתיה – קירות המסגד. הגובה היה מדהים, בן מעל לעשרים מטרים. אין שום דבר התומך במי שעומד בראש הכיפה. נשענתי אל כדורי הזהב המזדקרים מתחת ומעל חצי הסהר הנישא בראש הכיפה, וביקשתי מאריק שיעביר אלי את הדגל, שנמצא בתוך חולצתו של פולק, שעמד סמוך מתחתיו, על הסולם.
אריק עמד בראש הסולם, כשמחצית גופו מחוץ לדלת. ביקשתי ממנו שיחזיק אותי בקרסולי, באמרי שאם אפול משם – שום דבר לא יעצור אותי. אריק נענה ותפס אותי בקרסולי, ומסר לי את הדגל. פרסתי את הדגל ותפסתי בשרוכי הקשירה שהיו בקצותיו. היה זה דגל ענק, באורך של יותר משני מטרים, והוא החל להתנופף ברוח. הרמתי את ידי בקושי אל מעל לכדור הגדול יותר, שמעליו עמודון צר הנושא את חצי הסהר וקשרתי את השרוך העליון.
ואז החלו לירות עלי. צרור יריות מכוון, שחלק מהכדורים שלו שרקו ממש סמוך אל פני. כדור אחד מהצרור פגע ממש בכדור הזהב שעליו נשענתי, ואני ניסיתי לא ליפול תוך כדי קשירת הדגל. אריק אמר לי: "אורני – כדאי שתרד! לא כדאי להיהרג לאחר תום הקרבות בגלל דגל". היריות לא פסקו וכדור נוסף פגע בכדור הזהב העליון, שוב סמוך לפני. ביקשתי מאריק שיזוז, וקפצתי פנימה, מחצית גופי בחוץ. אז קשרתי את השרוך השני אל העמודון שמתחת לכדור הגדול, פרסתי את הדגל לרווחה וירדתי פנימה, בעקבות אריק ופולק.
לימים שמעתי שהירושלמים – אזרחי ישראל שעמדו באותה העת על ראשי גגות בירושלים המערבית, פרצו בשאגות שמחה משהבחינו בדגל ישראל המתנופף בראש כיפת הזהב שעל הר הבית. ירדנו למטה ויצאנו אל מחוץ למסגד. התייצבנו אצל המח"ט מוטה גור ודיווחנו שהמשימה בוצעה.
מקפלים את הדגל
חלפו כשעה וחצי, ולפתע קרא לי מוטה, הניח את ידו על כתפי ואמר לי: "אורני, יש פקודה ישירה מאלוף הפיקוד, שאמר שראש הממשלה אשכול הורה להוריד מיד את דגל ישראל מראש כיפת הזהב. עלה למעלה והסר את הדגל". אמרתי לו: "מוטה, עליתי לפי פקודתך ותליתי את הדגל. תוך כדי כך גם ירו עלי. לדעתי לא צריך להוריד את הדגל, למרות הפקודה. לא הייתי רוצה להיות זה שיסיר את הדגל". מוטה הסתכל אל תוך עיני דקה ארוכה וענה: "אין ברירה. הפקודה ניתנה והיא נאמרה על ידי אשכול, ראש הממשלה, מאחר שצה"ל הוא צבא נאור שאיננו תולה דגלי ישראל בראש מוסדות דת. בכל זאת, אתה צודק. שלח חייל מפלוגת הקשר שיסיר את הדגל". וכך היה.
לא היו כל תיעוד או צילום לתליית הדגל בעת ביצועה, אך כתבי עיתונות אחדים יודעים את הסיפור. העיתונאי נדב שרגאי, כשהיה כתב "הארץ", הזכיר זאת בכתבה שכתב בשנת 2009 בנושא תליית דגלי ישראל. ערבי אחד אמר פעם בטלוויזיה, שהוא גר ליד הר הבית והוא ראה חייל ישראלי עולה על ראש כיפת הסלע ותולה דגל ישראל בזמן המלחמה. הוא אמר: "אילו היה בידי רובה, הייתי יורה בחייל הזה".
אני אינני עומד לפריימריז ואינני ירא איש. מוטה כתב לי הקדשה, על ספרו: "לאורני, שיחד פיקדנו על החטיבה". הייתי לידו כשכבשנו את ירושלים וכששחררנו את הר הבית, ואני מנצל את ההזדמנות להתבטא כאן. לדעתי – אין צורך עכשיו להתפלל על הר הבית, בוודאי לא לתכנן ולהכריז על בניית בית מקדש מחדש שם. אין לעם ישראל שום צורך, לא כיום ולא בעתיד, לבנות בית מקדש ולהקריב שם קורבנות. יחד עם זאת, יש לעשות כל הניתן כדי לאפשר לכל תושבי ישראל, לבקר בהר בלי הגבלה.
במיוחד יש לעשות הכל כדי לחסל את מעשי הנבלה והשקרים, בפרט אלו של הפוליטיקאים הערביים הישראלים, המלבים את המריבה ומכריזים שכל ההר הוא מסגד אחד גדול ושישראל מסכנת את המסגד. הרי ברור לכל שזה לא נכון. ברור לכל שמדינת ישראל לא תחוסל, וברור, במיוחד לערבים, שלא יהיה שלום בינינו אם לא נוכל לחלוק באופן הגיוני את אותם המקומות הקדושים לעם היהודי ולאחרים. אני מצפה ודורש מהממשלה שלנו שתעשה מעשים ברורים בתקציב גדול וראוי, על מנת להסביר בכל העולם באמצעות שליחים רבים את עמדתנו ולהילחם עליה.
באותה מידה אני שמח מאד שלא ירדנו מרמת הגולן. כך בדיוק עלינו להחזיק בחוזק יד בכל מקום שיש חשש שכעבור שנים ספורות יגיעו אליו קיצוניים מוסלמים השואפים לחסל ולהשמיד את מדינת ישראל ומכריזים על כך. לחזור היום לקו הירוק, קילומטרים ספורים מנתב"ג, ולחצות שוב את ירושלים, זו שטות מאין כמותה. מי יודע מי ישלוט שם מחר? אם הערבים טוענים שהר הבית כולו הוא מסגד אחד גדול, מבחינתנו הר הבית הוא כל שטח ישראל השלמה. בוודאי יש מקום גם לערבים לחיות במדינת ישראל, ביחסים טובים ובהשלמה ותוך מתן זכויות שוות לכולם, אך זו מדינת היהודים וכזו עליה להישאר.
"כשנדאג שלא ייסעו כאן בשבת, נדאג גם שלא יחללו את קודש הקודשים. אגב, אם נעשה זאת נוציא משטח ההר קודם כל את היהודים, שהרי הם עוברים בכך על איסור כרת".
