‏הצגת רשומות עם תוויות הלכה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות הלכה. הצג את כל הרשומות

יום חמישי, 27 באפריל 2017

עושים סדר בשיטות: מותר לעלות להר הבית?

על המתירים והאוסרים לעלות || עליה להר הבית לאור ההלכה

הויכוח ההלכתי על עלייה להר הבית בימינו הולך ומתעצם עם השנים  הרב אלישע וולפסון עושה סדר בשיטות ובטיעונים בעד ונגד


↓ מאת: אלישע וולפסון

שאלת העלייה להר הבית הינה שאלה שהולכת ומתעצמת מיום ליום בקרב הציבור. קולות שונים נשמעים סביב שאלה זו. ישנה הגישה השמרנית, אשר זועקת נגד העלייה להר, ורואה את עצמה מחויבת לעמוד על המשמר לקיים את הוראתם של גדולי ישראל, אשר פרסמו הזהרה לרבים לאסור את העלייה להר הבית, אחר כיבוש הר הבית במלחמת ששת הימים.

מן העבר השני עומדת הגישה ההולכת ונשמעת יותר ויותר, הקוראת לשוב להר בית ה' כהלכה, ולסמוך על מנהג הדורות הקודמים אשר עלו להר הבית (כפי שביאר הגר"ש גורן זצ"ל בספרו 'הר הבית', וכפי שמובא בחוברת 'לשכנו תדרשו').

כל אחת מהגישות נובעת ממבט שונה על המציאות, וחשוב לעמוד על הדברים.

במאמר זה ברצוני לפרט בקצרה את הגישות השונות לפי הבנתי, ואת ההשלכה המעשית שיש לענ"ד להסיק מכך.

גישות האוסרים:

בגישת האוסרים יש להבחין בין שתי גישות שונות. הגישה האחת, היא הגישה החרדית המקובלת, אשר נוקטת יחס פאסיבי בקשר למציאות, בציפייה ובתפילה לביאת המשיח שיגאלנו ויושיענו. ועד אז, אין לנו לעשות מאומה בדברים השייכים לקירוב הגאולה באופן מעשי. (ראה למשל במכתבו של הרשל"צ ר' יצחק יוסף לר' אריה ליפו).

הגישה השנייה, היא הגישה אשר רואה חובה גדולה של השתדלות מעשית בגאולה, אך עם זאת, עושה הבחנה גדולה בין היחס לארץ ישראל, לבין היחס להר הבית ובית המקדש. לפי שיטה זו בכדי להגיע להר הבית ובית המקדש, צריך קודם לכן שכל עם ישראל יעלה למדרגה רוחנית גדולה, יתעלה ויתרומם למדרגות של רוח הקודש, של ממלכת כהנים וגוי קדוש, ורק ממקום זה נוכל לגשת להר הבית ובית המקדש. (ראה בספרו של הרב שלמה אבינר 'למקדשך תוב' ובחוברת של הרב צבי טאו 'ומקדשי תיראו').

גישות המתירים:

גם בין הקוראים לעלות להר הבית, יש להבחין בין הגישות השונות.

גישה אחת היא הגישה אשר מבארת כי חובה עלינו כעת לעלות להר הבית על מנת לחדש את עבודת הקרבנות ולבנות בו את בית המקדש. (ראה למשל בחוברת של הרב ישראל אריאל 'עלו ההר ובנו הבית').

הגישה השנייה אומרת, כי גם אם אין כעת שייכות לחדש את עבודת המקדש ואנו עוד רחוקים ממצווה זו, מכל מקום הקב"ה השיב לנו את מקום המקדש והר הבית, ואם כן חובה עלינו להחיל ריבונות במקום. וכפי שאנו נלחמים על עמונה ועל עפרה, כך ועל אחת כמה וכמה שיש לנו להילחם על הר הבית שיהיה בידינו ולא נעזבנו לידי האומות או לשממה. והחשש שמא ייכשלו אחרים ויעלו שלא כהלכה נדחה, מחמת שבין כה וכה עולים כעת יהודים וגויים שלא כהלכה ואין האיסור על יראי ה' מועיל בכך (ראה למשל בחוברת של הרב אליעזר ולדמן 'קומו ונעלה ציון' ובדברי הרב אליעזר מלמד ב'רביבים').

גישה שלישית מבארת, כי להר המוריה ישנה מעלה גדולה וחשובה מאוד בפני עצמה, ולא לחינם השיב אותנו הקב"ה למקום זה במלחמת ששת הימים. הר הבית גם לפני שנבנה עליו בית המקדש היה מקום תפילה והשראת שכינה. כלומר, הקב"ה השיב אותנו להר הבית כדי שנתפלל במקום זה על גאולת ישראל, שדווקא מכוח קדושת המקום והתפילה בו על גאולתם של ישראל, נוכל להיוושע (ראה בחוברת 'לשכנו תדרשו').

גישת ביניים:

גישה מיוחדת נוספת יש בנושא זה, והיא גישה הממצעת בין גישות האוסרים והמתירים. בתוך גישה זו הרבה גוונים שונים ולא כאן המקום להרחיב בזה, אך נראה כי המשותף להם היא האמירה כי מבחינת עיקר הדין וודאי שמותר לעלות להר הבית, אלא שיש קושי ומורכבות להורות כך להלכה ולמעשה.

על כן רבנים אלו אינם מעודדים בגלוי את העלייה להר הבית, אך גם לא מוחים במי שעולה, ופעמים אף מחזקים ומעודדים באופן פרטי.

שיטת הגאון הרב שלמה גורן זצ"ל:

כידוע, הגר"ש גורן כתב ספר שלם בשם 'הר הבית' בו הוא מאריך לדון בפלפול ההלכה בכל הנושאים והשאלות הנוגעות לעלייה להר הבית. למסקנה הרב מסיק שישנם מקומות נרחבים בהר הבית שלאחר טבילה במקווה אפשר לעלות אליהם ללא כל חשש וספק כל שהוא. אך על אף מסקנה מוחלטת זו, כותב הרב כי לאחר שסיים לכתוב את הספר לא הוציאו לאור והספר היה כמוס עמדו עשרים ושש שנה!!

למה ומדוע??

מבאר הגר"ש גורן בספרו ('הר הבית עמ' 14) כי המתין וחשש מכמה טעמים. א. אהבתו לכותל המערבי. ב. חששות הלכתיים ביחס לעלייה להר, ובעיקר שמא ייכנסו להר שלא כהלכה. ג. חשש שמא עם ישראל עדיין לא במדרגה הראויה לעלות להר הבית.  ברצוני להוסיף טעם נוסף כפי שעולה מדבריו בהמשך ספרו- מכיוון שלשיטתו אין לנו כיום אפשרות כלל לחדש את עבודת הקרבנות.

נמצאנו למדים שעמדתו של הגר"ש גורן ביחס להר הבית זהה לחלוטין עם גישתם של האוסרים עלייה להר הבית!

אם כך, מדוע בכל זאת בסופו של דבר החליט הגר"ש גורן להוציא את ספרו לאור ולקרוא לעליית יהודים להר הבית??

על כך כותב הגר"ש גורן:
".. להסגיר את הר הבית לערבים שהם יחללו את קדושתו ויקנו חזקה עליו, על ידי שאנו נדיר את רגלינו מלעלות לשם, בוודאי שזה נוגד את ההלכה ויש בזה משום איסור "לא תחנם" – לא תתן להם חניה בקרקע, וגם יש בזה איסור חמור של חילול המקדש... ומסתבר שאין הדבר תלוי בריבונות החוקית, כי אם בשליטה המעשית על המקום, כל שהנכרים שליטים במקום נחשב המקום כחרב. לכן ברור שהעברת השליטה המעשית היום-יומית בהר הבית לוואקף, נחשבת מבחינת ההלכה כאילו גרמנו לחורבנו המחודש של הר הבית. 
...בוודאי ובוודאי שמצווה להיכנס ולהפגין נוכחות יהודית בהר הבית, כי אין חטא יותר חמור מהסגרת מקום המקדש וקדשי הקדשים של האומה היהודית לערבים, לאחר שזכינו בחסדי ה' לשחרר אותו מידם במלחמת ששת הימים".
מדברים עוצמתיים אלו של הגר"ש גורן אנו למדים, כי לא רק לשיטתם של אלו שסוברים כי מצווה כעת לחדש את עבודת הקרבנות חובה לעלות להר הבית, ולא רק למי שדוחה את החששות ההלכתיים שכתבו הפוסקים בנושא חובה לעלות להר הבית. אלא אף למי שסובר כי אין כעת אפשרות לחדש את עבודת המקדש והקרבנות, ואף למי שסובר כי יש חששות הלכתיים בעלייה להר, ואף למי שסובר כי עם ישראל עדיין לא במדרגה לעלות להר הבית, על אף כל טענות אלו מבאר לנו הגר"ש גורן כי החשש שמקום מקדשינו יהפוך לנחלת זרים (כפי אשר קורה לנגד עינינו), חמור מכל חשש שהביאו הפוסקים, ועל כן למעשה "אין חכמה ואין עצה ואין תבונה נגד ה'" וחובה גדולה מוטלת עלינו לעלות להר הבית כהלכה בקדושה ובטהרה למען נגאל את המקום הקדוש מידי הוואקף המוסלמי אשר מחלל את קדש הקדשים של האומה הישראלית.

מתוך תפילה שנזכה לעשות רצון בוראנו ולא תצא תקלה מתחת ידינו ויהיו כל מעשינו לשם שמים.

לתגובות: 13harhabait@gmail.com


הכותב הוא ר"מ בישיבת ההסדר צפת ומחבר החוברת "לשכנו תדרשו"

יום שלישי, 15 במרץ 2016

הקרבת קורבן פסח הלכה למעשה/ הרב יהודה קרויזר

וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַה' || אֱמָר לוֹ כְּהִלְכוֹת הַפֶּסַח

הקרבת הפסח במצרים היה מעין "מבחן אומץ" של בני ישראל לקראת יציאתם מבית עבדים, כיוון שהמצרים קידשו את הטלה ובני ישראל נדרשו להראות את ביטחונם בקדוש ברוך הוא על ידי קשירתו למיטה במשך ארבעה ימים, שחיטתו, צלייתו ואכילת כל בשרו.

ברור שבני ישראל פחדו מתגובתם הנזעמת של אדוניהם המצרים מהמעשה, אולם התורה לא מספרת על תגובה מצרית כלשהי. כנראה שהמצרים, החבולים והמוכים מתשע המכות שעברו היו מושפעים עמוקות מהרושם הכביר של יד ה' במצרים וכלל לא הגיבו למעשה, שנראה בעיני עם העבדים כפרובוקציה שתגרור תגובות הרות אסון. 

עם בני ישראל היה אמור ללמוד שני דברים חשובים: 
אחד - לבטוח בה' כשעושים את רצונו, גם עם המעשה נוגד את ההיגיון האנושי וגם אם הוא נראה לא הגיוני.
שני - לפעמים דברים שנראים כהרים, הם למעשה צל הרים בלבד. כלומר הניתוח הרציונאלי, כביכול, מסתמך על איומים דמיוניים, דמוניים ומומצאים, אשר במציאות מתבררים כעורבא פרח.
לדוגמא: ההפחדות מפני האפשרות שיהודים יתפללו במערת המכפלה התבררו כהבלים וכך גם האיומים מפני פתיחת הר הבית ליהודים לפני 13 שנים, לאחר סגירת ההר למשך 3 שנים.

הפחד המאגי של גורמים פחדניים מפני עצם הגיית צמד המילים: קרבן פסח נראה חמור בהרבה מהפחד בו לקו בני ישראל לפני צאתם ממצרים. בניגוד לאוסף עבדים מבוהלים שטרם הפכו לעם, אנחנו עם חזק עם מדינה חזקה שמדינות האוייב סביבנו שוקעות ומתפרקות. אם את הפחד של בני ישראל ניתן לתת הסברים הגיוניים, לפחד שלנו ניתן לתת הסברים שנוגעים יותר בתחום הפסיכיאטריה, או גרוע מכך מתחום תיאולוגית הפחד מהיהדות.

בראש חודש אדר מנעה המשטרה ממו"ר הרב יהודה קרויזר שליט"א לעלות להר הבית בגלל חיבורו פרי עטו המובא להלן. לכבוד הרב קרויזר שליט"א ומתוך אמונה תמימה שניתן לחדש מיד את הקרבת הקורבנות, אנחנו מביאים את החוברת לשימוש מקריבי פסח תשס"ו בהר הבית.

כתבות קשורות: 


↓ חוברת הדרכה מאוירת למקריבי הפסח
הקרבת קורבן פסח הלכה למעשה
בהוצאת ישיבת "הרעיון היהודי"
מאת: הרב יהודה קרויזר
הקדמה
חשיבות מיוחדת יש למצות הקרבת קורבן פסח לעומת שאר מצוות העשה שבתורה, שהיא אחת משתי מצוות העשה היחידות שחיבים כרת על ביטולה, כשהמצוה השניה היא מצות מילה.
כל מצות הקרבת קורבן הפסח במצרים היה ענינה בטחון בה' וקידוש שמו, שהרי השה היה אליל מצרים, ועם ישראל נדרש לקחת אותו מי' בניסן ולשחטו ולאוכלו, ולא לפחד מתגובת המצרים.
וכך נאמר במכילתא: אמרו לו ישראל למשה רבינו הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלנו? אמר להם מן הנס שהוא עושה לכם במשיכתו [שלא יפגעו בכם] אתם יודעים מה בשחיטתו.
גם דרך אכילתו של קורבן הפסח בצליה היה כדי לחזק את מידת הבטחון של העם, כפי שפרשו בדעת זקנים מבעלי התוס': לפי שתועבת מצרים תזבחו, שמא תאמרו לא נצלהו כל צורכו פן ירגישו בו המצרים, ת"ל "אל תאכלו ממנו נא", ושמא תאמרו נבשלנו ונכסנו בקדרה, ת"ל "ובשל מבושל", ושמא תאמרו לחתוך הראש והכרעים ואל יכירו מה זאת, ת"ל "ראשו על כרעיו ועל קרבו".
אמרו רבותינו: בניסן נגאלו ובניסן עתידים ליגאל (ר"ה יא:). כשם שגאולת מצרים היתה בזכות האמונה, הבטחון וקידוש ה', כך גאולתנו תהיה מתוך אמונה, בטחון וקידוש ה'.
כל פרטי הלכות הקרבת קורבן פסח ומקורותיהם הובאו בהוצאה הקודמת, בהוצאה זו יש את קיצור ההלכות המרכזיות בתוספת ציורים ושרטוטים.
יהי רצון והלכות הקרבת קורבן פסח יהיו הלכה למעשה, ובזכות הקרבת קורבן הפסח נזכה ויתקיים בנו "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות" (מיכה ז,א).
המצוה
א.      מצות עשה לשחוט את קורבן הפסח בארבעה עשר לחודש ניסן אחר חצות.
ב.      נשים חיבות במצוה זו כאנשים.
ג.       מי שביטל מצוה זו במזיד ועבר יום ארבעה עשר ולא הקריב, והוא לא טמא, ולא בדרך רחוקה, הרי זה חייב כרת, ואם בטלה בשוגג, פטור.
קורבן פסח בטומאה
א.      אם רוב הקהל טמאי מת, או שהכהנים או כלי השרת טמאים טומאת מת, מקריבים את קורבן הפסח בטומאה.
ב.      לצורך הקרבת הקורבן מותר רק לטמאי מת להכנס לעזרה, לזבים, זבות, נידות, יולדות, טמאי שרץ ונבלה אסור להכנס לעזרה.
דרך רחוקה
א.      מי שהיה ביום י"ד בניסן בדרך רחוקה אין שוחטים עבורו ואינו אוכל מבשר הקורבן.
ב.      מי שהיה בנץ החמה של יום י"ד בניסן רחוק חמשה עשר מיל מחומת ירושלים דינו כדין הנמצא בדרך רחוקה.
המנוים בקורבן הפסח
א.      שוחטים את קורבן הפסח לשם בני החבורה שנמנו עליו כשהוא חי.
ב.      כל אחד מבני החבורה צריך שיהיה ראוי לאכול מהקורבן לפחות כזית.
ערל וגר בקורבן פסח
א.      ערל, יהודי שלא נימול, אין שוחטים עליו קורבן פסח וכן אסור לו לאכול מבשר הקורבן.
ב.      מילת בניו הקטנים שהוא חייב למולם מעכבת אותו משחיטת קורבן הפסח ומאכילתו.
ג.       גר שנתגיר ביום י"ד בניסן ומל וטבל, אין שוחטים עליו קורבן פסח ואינו אוכל מבשר הקורבן.
מינו של הקורבן וגילו
א.      לקורבן פסח לוקחים כבש או עז, זכר, בן שנה.
ב.      קורבן פסח כשר להקרבה לכתחילה מהיום השמיני ללידתו.
ג.       הקורבן כשר להקרבה עד שימלאו לו שנה תמימה מיום ליום.
ד.      במלאת השנה, הקורבן כשר להקרבה עד השעה שבה הוא נולד.
בדיקת הקורבן
א.      ארבעה ימים לפני יום ההקרבה בודקים את הקורבן אם אין בו מום. אף שאין צריך להפרישו ארבעה ימים מקודם לשם פסח, בדיקה ממומים צריך ארבעה ימים לפני ההקרבה. לכן אפשר לבדוק כמה טלאים מי' בניסן וביום י"ד בשעת השחיטה יקח אחד מהם.
ב.      לפני השחיטה בודקים את הקורבן פעם נוספת.
ג.       אם לא בדקו את הקורבן ממום ארבעה ימים לפני השחיטה ורק לפני השחיטה בדקו אותו, הקורבן כשר להקרבה.
ד.      יש אומרים שאפילו אם לא בדקו את הקורבן כלל לפני השחיטה, הקורבן כשר.
זמן שחיטתו
א.      זמן שחיטת קורבן הפסח מתחיל אחרי חצות היום, אם שחטו לפני חצות היום הקורבן פסול.
ב.      שוחטים את קורבן הפסח אחרי הקרבת קורבן תמיד של בין הערבים, הקטרת הקטורת של בין הערבים והטבת הנרות.
ג.       אם שחטו את קורבן הפסח אחרי חצות ולפני שחיטת קורבן התמיד, הקורבן כשר, ובלבד שיהיה הכהן מנענע את הכלי עם דם הפסח כדי שלא יקרש הדם עד שיזרק דם התמיד, ואחר כך יזרוק את דם הפסח, ואם נזרק דם הפסח לפני דם התמיד, הקורבן כשר.
ד.      ערב פסח שחל להיות ביום חול או בשבת, שוחטים את קורבן התמיד של בין הערבים בשעה שבע וחצי ומקריבים אותו בשעה שמונה וחצי.
אם חל ערב פסח ביום שישי, שוחטים את קורבן התמיד בשעה שש וחצי ומקריבים אותו בשעה שבע וחצי.
איסור חמץ
א.      בזמן הקרבת קורבן הפסח אסור שיהיה חמץ ברשות השוחט, זורק הדם, המקריב את אבריו, ובני החבורה שאוכלים פסח זה.
אם נמצא ברשות אחד מהם כזית חמץ הרי הוא מתחיב מלקות, והקורבן כשר.
סדר ההקרבה
א.      שוחטים את קורבן הפסח בעזרה, וכל העזרה כשרה לשחיטה.
ב.      קורבן הפסח נשחט בשלוש קבוצות, כל קבוצה מונה לא פחות משלושים איש.
ג.       אם היו רק חמישים, נכנסים בתחילה שלושים ושוחטים, יוצאים עשרה ונכנסים עשרה, וחוזרים ויוצאים עשרה ונכנסים עשרה.
ד.      אם היו פחות מחמישים לכתחילה אין שוחטים את הפסח, ואם שחטו כשר. וכן אם שחטו כולם בבת אחת הקורבן כשר.
ה.     קבוצה ראשונה נכנסת, וכשהעזרה מלאה נועלים את דלתותיה וכל אחד שוחט את פסחו.
ו.        כל זמן השחיטה וההקרבה הלוים קוראים את ההלל. אם הלוים גמרו לקרא את ההלל ועדין לא סימו כולם להקריב חוזרים הלוים לקרא שוב את ההלל.
ז.       על כל קריאה של ההלל תוקעים שלש תקיעות בחצוצרות, תקיעה תרועה ותקיעה.

השחיטה
א.      לפני השחיטה משקים את הכבש מים בכוס כדי שיהיה נוח להפשיט את עורו.
ב.      אוחזים בידים את ידיו ורגליו של הכבש, יד ורגל באחיזה אחת ויד ורגל באחיזה אחת.
ג.       לכתחילה שוחטים עם סכין מכלי השרת, בדיעבד כשר לשחוט גם עם סכין שאינו מכלי שרת.
ד.      השוחט אוחז בידו את הקנה והוושט ומוציאם עם הורידים לתוך אויר המיזרק שהוא הכלי לקבלת הדם, ושוחט את הקנה והוושט כדי שיתקבל הדם כולו במיזרק.
ה.     אחרי השחיטה מגביה השוחט את הסכין כדי שלא ירד דם מהסכין למיזרק. את הדם שעל הסכין מקנחים בשפת המיזרק מבחוץ.
קבלת הדם
א.      הכהן המקבל את הדם אוחז בידו הימנית את המיזרק ומקבל בו את כל דם הנפש.
ב.      אם הכהן קיבל דם רק בכמות שיש בה כדי להזות, כשר.
הולכת הדם
א.      הכהן המקבל את דם השחיטה במיזרק מוסר את המיזרק לכהן העומד בסמוך לו, והוא מוסרו לחברו, וחברו לחברו, עד שהדם מגיע לכהן הקרוב למזבח.
ב.      כל כהן המקבל את הדם חייב ללכת קצת עם המיזרק שבידו לפני שיעבירנו לחברו.
ג.       הכהנים המוליכים את הדם עומדים שורות שורות ובידיהם מיזרקי כסף ומיזרקי זהב, שורה שכולה כסף ושורה שכולה זהב.
ד.      כל אחד מהכהנים מעביר קודם את המיזרק המלא ואחר כך מקבל בחזרה את המיזרק הריק.
שפיכת הדם
א.      המיזרק עם הדם מגיע לכהן העומד קרוב למזבח והוא מקרב אותו לקיר המזבח למטה מחוט הסקרא, ושופך את דמו.
ב.      את הדם שופכים בשפיכה אחת במקום שיש תחתיו יסוד.
ג.       אם לא שפך את הדם לא יצא.
ד.      אין חובה לשפוך את שירי הדם ליסוד המזבח.

הפשטת עור הקורבן וניתוחו
א.      אחרי שפיכת הדם הבעלים תולים את הקורבן ומפשיטים את כל עורו.
ב.      העור שיך לבעלים.
ג.       קורעים את בטנו, מנקבים את המעים ולוחצים עליהם עם סכין כדי שתצא מהם הצואה והליחה הדבוקה בהם.
הקרבת האמורים
א.      מוציאים את האמורים שהם החלקים הקרבים על גבי המזבח ונותנים אותם בכלי. לא שמים בכלי אחד אמורים משני קורבנות.
אם הקורבן הוא עז, מקריבים את החלב אשר על הקרב ובכללו חלב שעל גבי הקיבה, ושתי הכליות וחלב שעליהן עם החלב אשר על הכסלים ויותרת הכבד, ונוטל מהכבד מעט עם היותרת.
אם הקורבן הוא כבש מוסיף על אלו את האליה תמימה עם חוליות מן השדרה עד מקום הכליות.
ב.      מוליכים את האמורים לכבש המזבח ושם מולחים אותם.
ג.       מולחים את האמורים יפה יפה כמו שמולחים בשר לצלי שמולחים את הבשר בכל צדדיו, אם מלח בכל שהוא אפילו בגרגיר מלח אחד, כשר.
ד.      הקריב בלא מליחה כלל, לוקה, והקורבן כשר.
ה.     מעלים את האמורים לראש הכבש ומשם זורק אותם הכהן על האש שבמזבח.
ו.        אחרי הזריקה חוזר הכהן ועורך את האברים על האש.
ז.       מקטירים את חלבי הקורבן מבעוד יום, ואם חל ערב פסח בשבת מקטירים את החלבים גם בליל ט"ו עד שיעלה עמוד השחר.
סיום ההקרבה
א.      כשמסתימת ההקרבה פותחים את דלתות העזרה וכל אחד נוטל את פסחו עם העור שלו, מביאו לביתו בירושלים ומכינו לצליה.
ב.      כמעשה הכת הראשונה כך מעשה השניה והשלישית, כשסימה הכת השלישית את ההקרבה רוחצים את העזרה.
ערב פסח שחל להיות בשבת
א.      שחיטת הפסח, זריקת דמו, ניקוי קרביו מהפסולת והקטר חלביו דוחים את השבת.
ב.      הרכבתו של הקורבן על הכתפים בשבת כדי להביאו לעזרה דרך רה"ר או כרמלית, או הבאתו מחוץ לתחום גם בלי להרכיבו על הכתפים אסורה בשבת.
ג.       חתיכת יבלתו בכלי אסורה בשבת, חתיכת יבלתו ביד מותרת, ואם היתה היבלת יבשה מותר לחותכה אפילו בכלי.
ד.      צלית הקורבן והדחת קרביו אינם דוחים את השבת.
ה.     שכח ולא הביא סכין לא יביאנו בשבת בידו, אלא נותנו בין קרני הכבש או בצמרו עד שמביאו לעזרה ומקדישו שם.
ו.        השוחט את הפסח ונמצא בעל מום או טרפה הרי זה שוחט אחר בין בחול ובין בשבת.
ז.       בסיום ההקרבה בשבת אין כל אחד ואחד מוליך את פסחו לביתו, אלא כת ראשונה יושבת עם פסחיה בהר הבית, הכת השניה יושבת בחיל והשלישית עומדת במקומה בעזרה, ושוהים הכל עד מוצאי שבת, במוצאי שבת הולך כל אחד עם פסחו לביתו.
מצות אכילת קורבן הפסח
א.      מצות עשה לאכול מבשר קורבן הפסח בליל חמשה עשר בניסן.
ב.      מצה ומרור לא מעכבים את אכילת קורבן הפסח, שאם אין לו מצה ומרור יוצא ידי חובת האכילה בבשר הפסח לבדו.
ג.       גם נשים חיבות במצות עשה זו.
ד.      ילד קטן היודע לאכול כזית צלי מאכילים אותו מקורבן פסח מדין חנוך.
צלית הקורבן
א.      מצוה לאכול את קורבן הפסח כשהוא צלוי.
ב.      צולים את קורבן הפסח בחום האש.
ג.       אין צולין את קורבן הפסח בשפוד של מתכת מכיון שהוא נצלה מחום השיפוד שבתוכו.
ד.      אין צולים את קורבן הפסח לא על גבי כלי אבן או כלי מתכת, לא על גבי סיד או חרסית, לא בחמי טבריה ולא בתנור גרוף שאין בו אש, שכל אלה אינם בכלל צלי אש.
ה.     אם הכלי מנוקב והאש שולטת בו, מותר לצלות עליו.
ו.        נגע הבשר בחרסו של התנור קולף את מקומו.
ז.       אם נטף מרוטבו של הבשר על החרס ונצלה הרוטב מחומו וחזר ונבלע בבשר, יטול בשר מהמקום שנבלע בו הרוטב בעובי אצבע.
ח.     מותר לצלות על גבי גחלים.
ט.     אין צולים שני קורבנות פסח בבת אחת ואפילו אחד מהם גדי והשני טלה.
כיצד צולים
א.      לוקחים שיפוד של עץ רימון, תוחבים אותו לתוך פיו של הקורבן עד בית נקובתו ותולים אותו בתוך התנור כשהאש למטה. יש אומרים שיש לתלות את הקורבן בתוך התנור כשמקום השחיטה כלפי מטה.
ב.      את הכרעים ובני המעים תולים על השיפוד כשהם מחוץ לקורבן.
ג.       צולים את הקורבן שלם ואין צולים אותו חתיכות, ואם צלאו כשהוא חתוך לחתיכות כשר ובתנאי שלא יחסר בו אבר.
ד.      לפני הצליה מוציאים מהקורבן את החלקים האסורים שיש בהם בנותן טעם כגון חלב, וחוטים וקרומים האסורים משום חלב. את גיד הנשה ושומנו לא מוציאים.
ה.     צולים את הקורבן עד שיהיה ראוי לאכילה.
ו.        אסור לאכול מבשר הפסח כשהוא צלוי רק מעט ועדין לא ראוי לאכילת אדם.
ז.       נצלה כל צרכו עד שנתחרך ואכלו, פטור.
ח.     אסור לצלות את קורבן הפסח ואחר כך לבשלו, או לבשלו ואחר כך לצלותו, או לבשלו בסיר גם ללא מים או משקה אחר.
ט.     מותר לסוך את הבשר בזמן צליתו ביין, שמן, דבש, מי פירות ושאר משקים חוץ ממים.

מקום אכילתו
א.      קורבן פסח נאכל בירושלים בגבולות העיר שנתקדשו בבית ראשון.
ב.      אסור להוציא את קורבן הפסח מחוץ לבית שהוא נאכל בו, וכן אסור להוציאו מחוץ לחבורה שאוכלת אותו.
ג.       מקום הגפת הדלת ולפנים דינו כלפנים, וממקום זה ולחוץ דינו כלחוץ, עובי הפתח דינו כלחוץ. גגים ועליות אינם בכלל הבית.
ד.      שתי חבורות האוכלות בבית אחד צריכה כל חבורה להקיף עצמה.
שיעורו וזמן אכילתו
א.      מצוה מהמובחר לאכול מקורבן הפסח אכילת שובע, ואם אכל כזית יצא ידי חובה.
ב.      תחילת זמן אכילתו בתחילת הלילה בצאת הכוכבים.
ג.       זמן אכילתו מהתורה כל הלילה עד שיעלה עמוד השחר ומדרבנן זמן אכילתו עד חצות.
אכילתו למנוייו והאסורים באכילתו
א.      קורבן הפסח נאכל רק לאלה שנמנו עליו עד שחיטתו.
ב.      ילד קטן יכול לאכול גם אם לא נמנה, משום מצות חינוך.
ג.       ערל ישראל אסור לאכול מקורבן פסח.
ד.      אסור להאכיל מקורבן פסח מומר לעבודה זרה וגוי.
ה.     אם יש לו בן שהגיע זמנו למול אסור לו לאכול מקורבן הפסח עד שימול את בנו.
סדר אכילתו
א.      אחרי אכילת מצה, מרור ובשר חגיגת ארבעה עשר אוכלים מקורבן הפסח, לפני אכילת הקורבן מברכים אשר קדשנו במצוותיו וציונו על אכילת הפסח.
ב.      מצוה מהמובחר לאכול את בשר הפסח כדי לשבוע ממנו, לכן אוכלים קודם משלמי חגיגה ואחר כך מבשר קורבן הפסח.
ג.       כשאוכלים את קורבן הפסח חותכים ממנו את הבשר ואוכלים, אפשר לחתוך בין שתי עצמות במקום הפרקים, אבל אסור לשבור את העצמות.
ד.      הסחוסים שהם העצמות הרכות מותר לאוכלם, כל הנאכל בשור הגדול אחר שיתבשל מותר לאוכלו בגדי הרך אחר צליתו.
ה.     כשמגיעים באכילה לגיד הנשה מוציאים אותו, ומניחים אותו עם שאר הגידים, העצמות, והקרומים שמוציאים בשעת האכילה.

·        ציורים: רנטה מרקס.
·        שרטוטים: ר' אריה חיימוב.
·        © כל הזכויות שמורות לישיבת הרעיון היהודי