מחדש את מדיניות ה'סמוֹך'

האם ומתי נפסקה הסמיכה? || הרב אריאל שוחט פרות קדושות

שרשרת הסמיכה שנמשכה כביכול מאז משה רבינו עד לקטיעתה אחרי החורבן השני, לא באמת פסקה להתקיים. חוץ מזה, היא לא החלה בימי משה ואם לא די בכך – גם לא ממש הכרחית לצורך חידוש הסנהדרין • בספר חדש שוחט הרב ישראל אריאל את כל הפרות הקדושות האפשריות

↓ ספר חדש: סנהדרין גדולה/ הרב ישראל אריאל

1,144 עמודי הספר 'סנהדרין הגדולה' של הרב ישראל אריאל – מייסד מכון המקדש וממשחררי הר הבית במלחמת ששת הימים, הופכים ב-180 מעלות את כל מה שנהוג לחשוב כאן על סנהדרין, סמיכה ואחרית הימים. ההנחה המקובלת ביהדות העכשווית היא שהסמיכה עברה בשלשלת מדור לדור מאז ימי משה רבנו, ומאז נקטעה אחרי החורבן לא ניתן עוד לחדש את הסנהדרין. זו בעצם דעת הרמב"ם: "אחד בית דין הגדול, או סנהדרין קטנה, או בית דין של שלושה – צריכין שיהיה כל אחד מהן סמוך מפי סמוך. ומשה רבנו סמך יהושע ביד, שנאמר 'ויסמוך את ידיו עליו ויצווהו'" (סנהדרין ד, א).

מודע לעובדה שהסייג שהוסיף חוסם למעשה את הדרך לחידוש הסנהדרין אחרי קטיעת מסורת הסמיכה, ציין הרמב"ם שקיימת דרך אחרת שבה ניתן לחדש אותה אפילו לאחר שפסקה: "נראין לי הדברים, שאם הסכימו כל החכמים שבארץ ישראל למנות דיינין ולסמוך אותן, הרי אלו סמוכין ויש להן לדון דיני קנסות ויש להן לסמוך לאחרים" (הלכות סנהדרין ד, יא). "לפי שאם לא תאמר כן", הוא טורח לנמק בפירוש המשניות (סנהדרין א,ג), "לא תהא אפשרית מציאות בית הדין הגדול לעולם והרי כבר הבטיח השם בשיבתם באומרו 'ואשיבה שופטייך כבראשונה'. ושמא תאמר שהמשיח ימנה אותם [את חברי הסנהדרין. א"ס] ואף על פי שאינם סמוכין, הרי זה מוכחש לפי שכבר ביארנו שהמשיח לא יוסיף בתורה ולא יגרע ממנה. ואני סבור שהסנהדרין תשוב לפני התגלות המשיח".

אלא שכמה נסיונות היסטוריים לחדש את הסמיכה במתווה שהציע הרמב"ם – מזה של רבי יעקב בירב בצפת במאה ה-16 ועד הרב מיימון במאה ה-20 – הסתיימו באופן כה מאכזב עד שהרב גורן סיכם את העניין במשפט: "התברר שלאסוף את כל חכמי ישראל ביחד שהם יסכימו להסמיך חכמים אחרים יותר קשה מלהביא את המשיח".

אולם לדעת הרב ישראל אריאל אין ממש צורך בכל המאמצים הללו, מפני שלהבנתו הסמיכה מעולם לא נקטעה. לתפיסתו היא גם לא החלה במשה רבינו אלא בסך הכל אומצה כתקנה בשלהי ימי הבית השני כטקטיקה במסגרת המאבק בצדוקים, וממילא כלל איננה מהווה מחסום בלתי עביר בדרך לחידוש המשפט העברי כפי שנדמה. אם זה כה פשוט, תשאלו, אם הסמיכה מעולם לא פסקה וממילא אין צורך לחדש אותה, למה לא מקימים כאן סנהדרין כבר אתמול? נו, זו בדיוק הקושיה שגם הרב אריאל עצמו לא מצליח להבין.

על פי ספרו של הרב אריאל, לדרישה שהסמיכה תעבור מדור לדור – 'סמוך מפי סמוך' – אין כל רמז בתורה, במקורות חז"ל ולא בדברי איש מהגאונים ומהראשונים שקדמו לרמב"ם. ובכל זאת, משום מה, דברי הרמב"ם התקבלו אצל הפוסקים המאוחרים לו ללא עוררין. הרב אריאל טוען שהסמיכה איננה ראויה לקרבות שניטשו בעטיה בין תלמידי חכמים ב-500 השנים האחרונות. מה לתקנה המקומית הזו ולמלחמת העולם שהכריז רבי לוי אבן חביב הירושלמי על רבי יעקב בירב מצפת? מה לזה ולמאבקים שקודשו על שר הדתות הראשון של מדינת ישראל כשזה ניסה לחדש את פעילות הסנהדרין בטבריה, ולנקדנות האינסופית שליוותה אותם? הרב אריאל נחרץ: "אין כוח בחידושו של הרמב"ם לעכב את קיום מצוות הסנהדרין הכתובה פעמים רבות בתורה". לטעמו, מבחני הרבנות והדיינות שמנהיגה כיום הרבנות הראשית יספיקו בהחלט.

לנסוע לטבריה

 כאן בטלה הסנהדרין וכאן תתחדש. טבריה בשנת 1862

והנה הסיפור התלמודי מהמאה השניה לספירה, שבגללו היה מי שטען שהסמיכה אבדה לבלי שוב: "שפעם אחת גזרה מלכות הרשעה שמד על ישראל שכל הסומך ייהרג וכל הנסמך ייהרג ועיר שסומכין בה תחרב ותחומין שסומכין בהן ייעקרו. מה עשה יהודה בן בבא? הלך וישב לו בין שני הרים גדולים... בין אושא לשפרעם וסמך שם חמישה זקנים: רבי מאיר ורבי יהודה ורבי שמעון ורבי יוסי ורבי אלעזר בן שמוע" (סנהדרין יד, א). רבי יהודה בן בבא שילם על המעשה הזה בחייו. בגמרא מסופר שהרומאים "לא זזו משם עד שנעצו בו 300 לונביאות [כידונים. א"ס] של ברזל ועשאוהו ככברה".

הרב אריאל לומד דווקא מהסיפור הזה שהסמיכה לא פסקה אפילו לרגע, שהרי אלו שנסמכו בידי רבי יהודה בן בבא המשיכו את קיום בתי הדין על אף רצח מסמיכם. להבנתו רבי יהודה בן בבא לא נלחם על המשך הסמיכה – שבלי טירחה גדולה ניתן היה להמשיכה, אלא על עצם המשך קיום בתי הדין ועולם התורה.

עוד ארבעים שנה לפני החורבן נטשה הסנהדרין את לשכת הגזית וגלתה ל'חנויות' – ככל הנראה מקום סמוך להר הבית. משמעות הצעד הזה היא שמאז לא דנו בסנהדרין בדיני נפשות, שבהם מותר לדון רק כאשר זו מצויה במקומה במקדש. אחרי החורבן ובעקבות הרדיפות הוסיפה הסנהדרין לנוע ממקום למקום והתכנסויותיה הלכו ופחתו. "עשר מסעות... גלתה סנהדרין", מסכמת זאת הגמרא במסכת ראש השנה (לא, א): "מלשכת הגזית לחנות, ומחנות לירושלים, ומירושלים ליבנה. ומיבנה לאושא, ומאושא ליבנה ומיבנה לאושא ומאושא לשפרעם ומשפרעם לבית שערים ומבית שערים לציפורי ומציפורי לטבריה".

לטבריה עברה הסנהדרין בתחילת המאה השלישית לספירה, והסנהדרין החזיקה בה מעמד עוד למעלה ממאתיים שנה, עד פטירת רבן גמליאל השישי בשנת 425 לספירה. אז מנע הקיסר תיאודוסיוס השישי מינוי של יורש – ונשיאות הסנהדרין כמו הסנהדרין עצמה חדלו מלהתקיים. בטבריה, כך מנבא בתלמוד רבי יוחנן – תושב העיר באותה עת רחוקה, גם תתחדש הסנהדרין: "ומשם עתידין ליגאל. שנאמר 'התנערי מעפר, קומי שבי ירושלים'".

בכמה ממקורות חז"ל אכן מדובר על ביטול הסנהדרין הגדולה – זו שבה ישבו 71 דיינים – בעקבות הרדיפות הרומיות, אך בשום מקום לא כתוב שהסמיכה ובתי הדין המקומיים פסקו מלהתקיים. אפילו להפך, בגמרא מסופר בין השאר על סמיכתם של רבי אמי, רבי אסי ורבי זירא – וזו התרחשה למעלה ממאתיים שנה אחרי רצח רבי יהודה בן בבא.

הסמיכה נמשכה בארץ ישראל אפילו אלף שנים ויותר אחר כך. בגניזה הקהירית נמצאה איגרת משנת ד'תתנ"ד (1094 לספירה) שאותה כותב רבי אביתר גאון, ראש ישיבת גאון יעקב – ישיבת ארץ ישראל ויורשת מוסד הסנהדרין שפעלה בין המאה השישית לספירה למאה ה-12. הישיבה פעלה בתחילה בטבריה, נדדה בין ירושלים ורמלה אך בימי רבי אביתר כבר פעלה הרחק צפונה משם, בצור, מאימת הסלג'וקים שכבשו את ירושלים.

רבי אביתר מתאר את מה שקרה שנים ספורות קודם לכן, בימי אביו, רבי אליהו כהן גאון אשר חידש את פעילות הישיבה לאחר מעברה לצור: "וקודם אסיפתו לעדן [של אביו. א"ס] שתיים שנים, אסף את כל ישראל במדינת צור ואת כל הגליל ויסמוך אותנו ברשות כל ישיבת גאון יעקב... ועלינו לגאונות. ובשנת מותו הלך לחיפה לקדש את השנה. ויחדש את הגאונות והסמיכה בחיפה בבית הוועד נגד כל ישראל. וישם אלות נמרצות וקולות [קללות] נחרצות על כל חולק ומפליג ועל כל גוזל ומשיג גבולין".

העדות הזו נכתבה כמאה שנה לפני הופעת כתבי הרמב"ם, והנה יש כאן מי שמחדש את הסמיכה ללא מאמץ מיוחד וללא עכבות וכנראה גם מבלי להיזקק ל'סמוך מפי סמוך עד משה רבינו' – ובנוסף גם מקדש את החודש כפי שעשו בסנהדרין במקדש. אגב, רבי אליהו כהן גאון מחדש את הסמיכה דווקא בחיפה ולא בצור או בעכו המרכזית יותר מחיפה באותה תקופה, מכיוון שעכו – כמו צור – נחשבה אז לחו"ל בשל גזירת טומאת ארץ העמים שגזרו עליה, ואילו הסמיכה צריכה להתבצע דווקא בארץ ישראל. מאוחר יותר, בשל כיבוש צור בידי הצלבנים בעת מסעי הצלב המשיכה הישיבה בנדודיה לדמשק וככל הידוע המשיכה לשרוד גם בימי הרמב"ם.
מתעודות שונות שאותרו בגניזה הקהירית מתברר שהסמיכה המשיכה להתקיים אפילו בימי הרמב"ם. כך מתוארת סמיכת רבנים בצפת בשנת 1200: "נאום הנפצע למצוות אדוננו סעדיה בר' עובדיה זלה"ה הנסמך בצפת למצוות אדוננו". כן, דווקא בצפת, העיר שבה כעבור מעט יותר מ-300 שנה תחודש הסמיכה בידי רבי יעקב בירב, שהיה משוכנע שהוא מחדש עניין שבטל זה כ-1,300 שנה ולא 300 שנים בלבד.

מלחמות רבנים במאה ה-16

דלת אוכלוסין ועניה. ירושלים כפי שנראתה בימי רבי לוי אבן חביב והעימות על הסמיכה. איור משנת 1487

25 חכמי צפת שחידשו את הסמיכה בשנת 1538 לספירה פעלו במדוייק לפי הוראות הרמב"ם, ולא הכירו כלל אפשרות אחרת. הללו שיגרו איגרת לשאר רבני ארץ ישראל וביקשו את תמיכתם במהלך: "בררנו לגדול שבנו בחכמה ובמניין, החכם השלם הרב הגדול מהר"ר בירב נר"ו שיהיה סמוך וראש ישיבה ורבי". מהר"י בירב כתב על כך: "ובשנת חמשת אלפים וקקצ"ח ליצירה (1538 לסה"נ) העיר השם את רוח חכמי ארץ ישראל וכמעט כולם, ולא נשאר בכל ארץ ישראל כי אם אחד ושניים [שלא חתמו על כתב הסמיכה. א"ס]... וסמכו לי אני הצעיר באלפי יעקב".

הסמיכה של רבי יעקב בירב והסמוכים בעקבותיו החזיקה מעמד כששים שנה, אולם העניין לא התפתח בדרך שקיווה הרב בירב: "אחר שעברו כמו שניים או שלושה חודשים [מעת הסמיכה. א"ס], כמעט שחס וחלילה היה קורה לי כמו שקרה לרבי יהודה בן בבא ז"ל, שקמו שני מלשינים עלי על לא חמס בכפי, ישלם להם השם פעלם הרע. והוצרכתי לצאת חוצה לארץ".

בידינו רשימה חלקית בלבד של הנסמכים במסגרת הסמיכה הצפתית, ובהם נכללים בין השאר מחבר השולחן ערוך רבי יוסף קארו, רבי אלעזר אזכרי – בעל 'ספר חרדים' ומחבר הפיוט 'ידיד נפש' ורבי חיים ויטאל תלמיד האר"י.

מכל חכמי ארץ ישראל היחיד שהתנגד לסמיכה באופן פעיל היה מי שאליו דווקא שוגר כתב סמיכה בידי החבורה הצפתית, הרב לוי אבן חביב מירושלים. לעומת צפת שבה התגוררו באותה עת כ-15,000 יהודים, היתה ירושלים קטנה ודלה באותה עת ("בירושלים אין אדם מרוויח פרוטה", נכתב באותה תקופה), וככל הנראה לא התגוררו בה אז יותר מ-1,500 יהודים.

אף שאיש לא הצטרף למכתביו, התגייס רבי לוי אבן חביב בכל כוחו לפרק את מוסד הסמיכה המתחדש. בסגנון בוטה תקף את רבני צפת ובפרט את רבי יעקב בירב על רעיון חידוש הסמיכה: "והנני אומר באמת החכם הזה [רבי יעקב בירב. א"ס] אינו ראוי לסמיכה, מפני הפירושים המשובשים הזרים ומלאים שקרים שכתב בכאן... יעוור עיני שכלו לרוב התאווה והאהבה להיותו סמוך".

במכתב אחר ניסה ללא הצלחה לשכנע את רבי יוסף קארו להסיר את חתימתו מהסכמת הסמיכה. באגרת נוספת מורה רלב"ח להעניש את הרב בירב על מעשהו: "אתם – כהני השם רבני הדור, לא ידעתי אם תצאו בזה ידי חובתכם כל זמן שלא תענישו אותו כולכם ותיבדלו ממנו עצמכם". יש להניח שהקריאה הזו המריצה את המלשינים למסור את רבי יעקב בירב לשלטונות והביאה לבריחתו מהארץ. מאוחר יותר כתב: "תודה לא-ל הוא שאני הייתי סיבה בארץ הקדושה שלא יצא לפועל מעשה הסמיכה שרצו לחדש רבני צפת תוב"ב".

באיגרת ששיגר מתפאר רבי לוי בן חביב בחכמתו ובשלה דורש לציית לו ולבטל את הסמיכה: "דבר ידוע ומפורסם לכל הוא שאם יש אדם אחד בכל אלו המלכויות ובכל המקומות אשר נדחו שמה המגורשים ממלכות ספרד, שאין בהם גם אחד יודע לקרות הלכה כתיקנה ולירד לעומקה תוך פילפולה ולהוציא לאורה כל תעלומה אלא אני הוא... וכמו שבן עזאי כשהיה רואה כל חכמי ישראל היה אומר כל החכמים לפני כקליפת השום, על זה הדרך אני אומר".

רבי יעקב בירב השיב לו בחריפות רבה מאוד: "על דבר זלזולו בכבוד כל רבני הדור ובזותו אותם אינני צריך להאריך שלא נראה בעיניו לייחס החוכמה אליו לבד... בוודאי כי מאת השם היתה לו לעונש גאוותו ויוהרתו ובזותו רבני הדור כולם. כל המתייהר נופל בגיהנום. אוי לו אוי לנפשו".

לגופו של עניין, רבי לוי אבן חביב טען שהרמב"ם חזר בו בזקנתו מדבריו על האפשרות לחידוש הסמיכה, וסבר שדווקא המשיח הוא שישיב המשפט על כנו. לדעתו "המשיח בעצמו יסמוך אותו א-לוהינו יתברך... שכיוון שבניין בית המקדש העתיד יהיה על ידי הקדוש ברוך הוא, הוא יתברך יבנה אותו ברגע מיד בבוא המשיח". מלבד זאת תבע רלב"ח התכנסות של חכמי ישראל המפוזרים בעולם כולו ולא רק של חכמי ארץ ישראל, וכן התכנסות פיזית במקום אחד ומשא ומתן כאשר כל אלפי החכמים היהודיים מתכנסים בחצי גורן עגולה, ממש כמו בסנהדרין.

לדעת הרב אריאל, "בהכרח יש [בדברי רלב"ח. א"ס] לפנינו מגמה ברורה: להטיל מגבלות שיהפכו את חידוש הסמיכה לדבר שאינו מציאותי. יש לזקוף לחובתו את השרשת האמונה בציבור ואף בין תלמידי חכמים שהשם יבנה מקדש ברגע ולא עם ישראל. בכך עיכב ומעכב את בניין המקדש כיום הזה 500 שנה לאחר ביטול הסמיכה בצפת".

"הראשונים לסרב הם הרבנים"

נסיונות הסמיכה הבאים נערכו כבר במאה ה-20 ובמאה ה-21. הרב יחיאל מיכל טוקצינסקי (נפטר ב-1955), מבכירי רבני ירושלים במאה ה-20 שעסק רבות בעניין, מספר שרבני ירושלים קיבלו כמה פניות לחדש את הסמיכה. בין השאר פנה הרב אהרון מנדל כהן, רבה של קהילת האשכנזים בקהיר, והציע לבוא לירושלים עם חבר רבנים כדי לחדש את הסמיכה. הרב אהרון מנדל כהן אף החתים לשם כך כ-5000 רבנים שהביעו הסכמה להקמת הסנהדרין. רבני ירושלים – והרב טוקצינסקי ביניהם – השיבו לו שעדיין לא הגיעה העת לכך. גם הרב צבי מקובסקי, מרבני תל אביב, פנה בהצעה דומה ואף הוא זכה לאותה תשובה.

הרב יהודה לייב פישמן מימון, מי שהיה לשר הדתות הראשון במדינת ישראל, חיבר ספר בשם 'חידוש הסנהדרין במדינתנו המחודשת' ובראשית 1951 (שבט תשי"א) יזם כינוס לחידוש הסמיכה בטבריה. אולם חשש של רבנים שהוזמנו לשם מהחרמתם, בעיקר מכיוונו של הרב יצחק זאב סולובייצ'יק זצ"ל שהתנגד לחידוש הסנהדרין, הביא לכך שרק מעטים מהם התייצבו בפועל בכינוס המדובר וגם היוזמה הזו ירדה מהפרק. הרב מימון טען על סמך שיחות אישיות שקיים עם הרב אברהם יצחק הכהן קוק, שהרב הראשי הראשון לארץ ישראל שאף להקמת סנהדרין: "מעיד אני עלי שמיים וארץ שלכן הרב קוק הרכיב את מועצת הרבנות הראשית מן עשרים ושלושה רבנים, כדי שבכך יהיה בסיס לסנהדרי קטנה".

"הנסיונות שנעשו עד כה יש בהם כדי להפיל את הרוח", מסכם הרב אריאל את ספרו. "הנה מתברר שהראשונים לסרב לקיים את המצווה הרי הם הרבנים עצמם". כך או אחרת, נדמה שרק גורם-על, כלומר מדינת ישראל בכבודה ובעצמה, מסוגל להקים כאן מחדש – עם או בלי סמיכה – את מערכת המשפט העברי ובשום אופן לא גורמים פנים-רבניים שנכשלו במשימה הזו פעם אחר פעם ב-500 השנים האחרונות. זה צריך להיות גוף רבנים ממלכתי שבו ישבו תלמידי החכמים של הדור – אבל של כלל הקצוות האפשריים. בתחילה יהיה עליהם להתמקד בייעוץ הלכתי בלבד לרשויות המדינה ללא סמכויות מיוחדות, אך אט אט יוכלו לנסות לקנות להם מעמד ותמיכה ולהתוות כיוון.

בעידן שבו המבוי הסתום שאליו הגיעו הרבנות הראשית ומועצתה הופך אותן לפחות ופחות רלוונטיות, כשהגוף הרבני העליון בישראל נעשה לפקידות שסמכויותיה מתמצות ברישום נישואין ובגיור, בעידן שבו הולך ושוקע המושג 'גדולי הדור' ובכלל מוסד הרבנות בים של בזיון וקצף – נו, אז את הכיוון הזה של גורם רבני רחב ידיים ומגביה עוף שיסמן את עמדת התורה בעניינים הבוערים – טרם ניסינו.