בהעלותך את הנרות/ הרב ישראל אריאל

פרשת המקדש || בהעלותך תשע"ז

דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת • הכנת הנרות חייבת להעשות על ידי כהנים • הדלקת הנרות יכולה להעשות גם על ידי ישראלים • הדבר עשוי להראות תמוה ממבט ראשון • הרב ישראל אריאל שליט"א מוצא קשר בין הדברים לבין השתדלותנו בבניין בית המקדש

↓ מאת: הרב ישראל אריאל

מצות הכנת המנורה להדלקה מתוארת ברמב"ם (תמידין ומוספין ג, י): 'כמה שמן הוא נותן לכל נר? - חצי לוג שמן!… כיצד סדר ההטבה? - זה שזכה בדישון המנורה, נכנס וכלי בידו ושל זהב היה… מדשן [ומחליף] בו את הפתילות שכבו… והיטיב חמשה נרות… ויוצא. ואחר כך נכנס ומיטיב שני הנרות… ומשתחוה ויוצא'. מצוה זו נעשית בידי כהן, לאחר שטבל במקוה, קידש ידיו ורגליו, והוא לבוש בבגדי כהונה.

לא כן באשר להדלקה. מתברר, שלאחר כל ההכנות לקראת ההדלקה, דווקא העלאת האש במנורה, שהיא שיאו של התהליך – הדלקה זו יכולה להיעשות על ידי אדם מישראל, וכדברי הרמב"ם (ביאת המקדש ט, ז): 'הדלקת הנרות כשירה בזרים'.

ואנו עומדים תמהים: כל כך הרבה ממון הושקע ביצירת מנורת הזהב! כל כך הרבה טרחה הושקעה בכתישת שמן זית זך. כך גם מושקעת טרחה בהטבת הנרות כנ"ל, והנה בא אדם פשוט מישראל, בבגדי יום חול, והוא המעלה אור במנורת המקדש! – הכיצד?

אולם כלל ידוע הוא, כי כאשר יש אי דיוק קל בהנחת היסוד של בנין, וכבר בהנחת היסוד הבנין נוטה מעט על צידו – ככל שיעלה הבנין לגובה כך גם קיימת סכנת התמוטטות. הדברים אמורים בעניני החומר, ועל אחת כמה וכמה בעניני הרוח: אם יש פגם קל ביסוד המצוה ובהכנה ההתחלתית – המצוה אינה לרצון ה'. לפיכך קובעת התורה, כי דווקא ההכנה בפתילה ובשמן היא שתיעשה בידי כהן, והוא המיטיב את הנרות בקדושה ובטהרה. לאחר הכנה זו, ההדלקה עצמה יכולה להיעשות בידי ישראל.

בעבודת המקדש תובע הקדוש ברוך הוא דווקא את האתחלתא: את איסוף התרומות, את ההתעוררות, את ההתלהבות של התורמים ושל בעלי המלאכה, את ההכנות, את העמל, את היגיעה והטורח. הם שעושים נחת רוח לפניו: 'שאמרתי ונעשה רצוני!' אף בהטבה: יעשה הכהן את ההכנה, את יסוד המצוה, את ה'עבודה השחורה'. באשר לאור - סופו שיבוא! 

זה עומק עניינו של בנין המקדש במהלך הדורות: יש המצפים שמלאכת הבנין תיעשה מאליה - בידי שמים, ואילו אנו נבוא אל המוכן, ונדליק נרות בחצרות הקודש. לא כן לימדתנו התורה: כשישראל מצידם יעשו את מלאכת המצוה, ויבנו מעון לשכינה – אזי הקב"ה ייענה לבקשתם ויוריד את שכינתו ארצה. כשאנו בידינו ובעשרת אצבעותינו נעשה את כל ההכנות כראוי, אזי תשכון שכינה במעשה ידיהם של ישראל.

בהעלותך: הרעיון המקשר בין הפרשיות/ הלל ויס

בעלי אסופות || פרשת בהעלותך | הלל ויס

פרשת בהעלותך מעלה לכאורה רשימה ארוכה של נושאים קצרים, פרשיות סתומות ופתוחות שאינו מחוברות וכאילו סותרות את עיקרון סמיכות הפרשיות שעליו לפחות סומכים בספר דברים • כולן מתעלות לעניין אחד, שתהיה השלהבת עולה מאליה בידי הכהן הגדול, החל מן הנר המערבי לאחר בירור השמרים מן הזיתים שיהיה שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד לפני השם.

↓ מאת: פרופ' הלל ויס

מטרת המאמר היא להצביע על העומק הפנימי, על הכתוב הנסתר המחבר את הפרשיות ל-והיה המשכן אחד ותורת ישראל אחת והפרשה אחת על אף החלוקה לשבעה הספרים. החל מהארון הנוסע בפרשה לבדו הנושא את נושאיו בין ה'נונין' ההפוכים הגודרים את הארון לבין הנונין – הדגים, תאוות הדגים של העם הבשרי המעדיך בשר על בשורה. קשה לו להתקדש לאורך זמן מעבר למעמד סיני. 

לכאורה עם תחילת המסע בפועל הכל קורס בניגוד להכנות הארוכות ולציפיות. במקום קדושה מתאווים תאווה ומתאוננים ומתלוננים. החצוצרות החד פעמיות נגנזות ולכאורה בסופו של דבר תיגנז אש הקודש והכרובים והארון ונשארנו מתאוננים ויתומים וטמאי נפש - אוננים. לכאורה הכל זמני.

אך הנצח ינצח גם בדרך הארוכה. 

השלהבת עדיין עולה מאליה. הכל ייצא מן הגנוז. גם אור שבעת הימים.

גם לטמאים יש הזדמנות שנייה. גם למרים וגם ליתרו, גם לשבעים הזקנים, גם לכהנים, גם ללווים, גם למשה רבנו שייתא לעתיד לבוא עם ראשי עם ויבוא מחלקתו בשבט גד חלקת מחוקק ספון יחד עם כל מתי ישראל שיתחייו.

הפרשה פותחת 'בהעלותך' עילוי הכל, כסיכום פרשת היערכות המחנות מסביב למשכן, הכהן הגדול, מתוך כל החומר המצרף של המשכן, זהב וכסף ונחושת מצרף את השלהבת העולה מאליה בדומה לפרשת תצווה בספר שמות.

הקטורת והאור בקודש הקדשים מצורפים על ידי בחיר הלווים והכוהנים מכל העבודה העצומה לרבות עבודת הקרבנות כדי שישוב העם למעמד סיני נצחי במגע הנצח ולו לרגע אחד נוסף.

כך כל מקום שבו עולה בפרשה השורש א.ס.פ . כדאי לצאת במסע דילוגים בפרשה לקטוף כל מקום שבו מופיעה אחת מצורות השורש אסף. כמו אספה לי שבעים זקנים, אספסוף או איסוף שלו או ותאסף מרים. הקומפוזיציה של הפרשה כרוכה באיסוף פרשיותיה למבנה- על שהתיבה המנחה אסף היא רק אחת מהמחברים [ממ שוואית] שמחברים את הפרשה.

במקום הבכורים באים הלווים לבחירת ה'. הטבע המוליד לכאורה בכורים כדרך הטבע , בכורים המוקרבים למולך לריצוי האליל משתעבד למלכו של עולם, בורא העולם ומנהיגו הכנעני בן חם אינו יודע דרך השם אלא דרך מעשי ארץ כנען לעומת שלטון ה' שבחר באהרון ובזרעו ובלווים אשר קידשם מבטן והם אשר פדו את הבכורות.

במקום שיטת יתרו, מערכת משפט אדמיניסטרטיבית חשובה שאין בו כל קדושה מלבד הגיון מוחלפת השיטה למשפט שיש עימו נבואה כפי דרכו של משה מן ההתחלה.

אספה לי שבעים זקנים מזקני ישראל אינם רק מנהיגים טבעיים וכריזמטיים אלא זקנים שנאצלה להם רוח הנבואה לשעה ולדורות. בלי נבואה אין משפט בישראל. הביטוי העליון הוא והיה בהריחו ביראת ה' לא למראה עיניו ישפוט ולא למשמע אזניו יוכיח.

העם קץ בלחם הקלוקל, ברוחניות של המן ברעיון כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי אם על מוצא פי ה' צועק בשר. הבכייה בכיית החינם היא לא רק בכייה לדגים אלא בכייה נגד חוקי העריות. העדפה של מעשי ארץ כנען.

הפרשה מלמדת כי כולם, האחרים, גם אלו שמחוץ למחנה יתקדשו. שיש להם תקנה ויש להם טהרה במי פרה. יש תושבה לזועקים 'למה נגרע'. גם מרים ואהרון צועקים למה נגרע האם אנו פחותים ממשה רבנו.

כן, אומר להם ה'. מדוע לא יראתם לדבר בעבדי אשר פה אל פה אדבר בו לא משה עבדי ככל האדם..

לכן הפרשה עוסקת בעילוי הבריאה וצירופה אל שורשה לצרף עמו ועולמו מהסיגים להעלות נר תמיד על ידי הכהן הגדול המקטיר קטורת ביום הכיפורים אחת בשנה.

בהעלותך: הבריחה הגדולה

פרשת בהעלותך || הרב אבי כהנא

דרושה הפסקה בין פורענות לפורענות • מהן שתי הפורענויות וכיצד הן קשורות לימינו?

↓ מאת: הרב אבי כהנא

אמרו חז"ל על הפסוק "חצבה עמודיה שבעה" - שהכוונה לשבעה ספרי תורה. לדעה זאת, הפרשה שלנו היא המפגש בין שלשה ספרי תורה: ספר במדבר עד פרשת ויהי בנסוע הארון, פרשת ויהי בנסוע הארון, והפרשה לאחר ויהי בנסוע הארון עד סוף במדבר. לדעה שניה בחז"ל, פרשת ויהי בנסוע הארון איננה ספר בפני עצמו, אלא נעקרה ממקומה מפרשת במדבר (פרשת הדגלים), במסע המחנות יחד עם ארון הברית, ונכתבה בפרשתנו, כדי להבדיל בין פורענות לפורענות (שבת קטז,א).

הגמרא מציינת מהן אותן פורענויות שראוי להפסיק ביניהן: פורענות ראשונה 'ויסעו מהר ה'' ופורענות שניה 'ויהי העם כמתאוננים'... על הפורענות הראשונה דרשו במדרש (אוצר המדרשים): "שנסעו מהר סיני דרך שלשת ימים כתינוק היוצא מבית הספר שבורח והולך לו, כך היו בורחים מהר סיני דרך שלשת ימים לפי שלמדו הרבה תורה בסיני - אמר הקדוש ברוך הוא נסמוך פורענות לפורענות? לא, אלא נפסוק פרשת ויהי בנסוע הארון..." 

הפורענות של "ויהי העם כמתאוננים" מובנת, אחרי כל הטובות שהקב"ה נתן לעם ישראל, בכל זאת מצאו לעצמם מקום להתאונן. אך הפורענות של "ויסעו מהר ה'" איננה מובנת, הרי הם נסעו מהר ה' על מנת להיכנס לארץ ישראל! (רש"י במדבר י,לג). הבריחה מהר ה' חמורה כשלעצמה גם כשהמטרות שבשבילן בורחים הן נעלות וטובות, גם אם בורחים כדי לקיים כמה מצוות, יש לשמוע בהר ה' לכל התרי"ג מצוות. 

דומה שבריחה היום מהמקדש חמורה שבעתיים, שכן בורחים גם מהר ה' - מאת הקב"ה וכן בורחים מקיום כמאתיים מצוות. היינו צריכים לקיים את הפסוק "לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלהי יעקב" להתעסק בבניין המקדש, ובמקום זאת, ברחנו מההר כחמישים שנה לטובת הכותל המערבי. שנזכה לשוב להר ה' ולבקר בהיכלו (הרב ישראל אריאל). 

בהעלותך - אש של צימאון

ותחזינה || גיליון 211 | י"ט בסיון תשע"ה | פרשת בהעלותך

↓ מאת יובל קופרמן

אחד מענקי התורה והמחשבה היהודית שהצמיחה תנועת החסידות הוא ר׳ שניאור זלמן מלאדי- האדמו״ר הזקן, מייסד חסידות חב״ד. חסידות חב״ד (חכמה, בינה, דעה) כשמה כן היא- חריפה ואנליטית מאד, יוצאת דופן בנוף החסידי בשל שיטתה השכלתנית. לתורה העמוקה והמדהימה של האדמו״ר הזקן ושל חסידות חב״ד כולה יש להקדיש זמן והתייחסות רבים ונרחבים, ובמסגרת מצומצת זו לא אוכל אלא לגעת בטיפה מן הים, נקודת אור שתהיה לצוהר אל העולם המופלא הזה. ננסה ביחד לצלול בעקבות דמותו של אהרן הכהן הגדול כפי שהאדמו״ר הזקן מתאר בתורה נפלאה על פרשת במדבר (ד״ה ״וידבר ה׳ אל משה במדבר סיני״) מתוך הספר ״ליקוטי תורה״. בשל קוצר היריעה לא נוכל לעסוק אף בלב ליבה של התורה, ונאלץ להסתפק ב׳שיריים מהרבי׳, בלקט משולי השדה. עיון מעמיק ונרחב בתורה יסודית ועמוקה זו מומלץ בחום!

אהרן ומשה- אש ומים

האדמו״ר הזקן, כמו החסידות כולה, איננו מדבר על אנשים ספציפיים, על דמויות היסטוריות, אלא על תנועות נפש ורוח המתאפיינים בארכי-טיפוסים המופיעים בתורה ובחז״ל. דמויות אלו הופכות לשם קוד המייצג מהות מסוימת, רעיון מסויים אותו אנו מוזמנים לאמץ. אותו הדבר חל גם על דמויותיהם של משה ואהרן בהן נעסוק כעת. האדמו״ר הזקן פותח באפיון קבלי של שניהם ואומר: ״משה הוא שושבינא דמלכא ואהרן הוא שושבינא דמטרוניתא״. מה פשר התפקידים האלו? מה הם אומרים? המלך, ששובינו הוא משה, הוא כמובן הקב״ה, והמטרוניתא (גברת), המלווה על ידי אהרן, היא השכינה- כנסת ישראל.

כדי להסביר את המושגים הללו אבקש להוסיף שני מושגים קבליים נוספים: ״אתערותא דליעלא ואתערותא דלתתא״- התעוררות של מעלה והתעוררות של מטה. ההתעוררות של מעלה היא תנועה מצדו של הקב״ה, האינסוף הנעלה והבלתי נתפס, כלפי מטה- לעבר האנושי והארצי. נוכל למצוא דוגמא לכך בעולם הטבע בצורת הגשם- המים הנושאים איתם ברכת שפע לעולם ויורדים מלמעלה למטה. לעומת תנועה זו ניצבת ההתעוררות האנושית, התחתונה, הארצית- המתגעגעת והכוספת כלפי מעלה. זוהי התעוררות של תפילה ותחינה, של נשיאת כפיים אל עבר השמיים. הדוגמא הטבעית שמביא לכך האדמו״ר הזקן היא שלהבת האש: ״נר ה׳ נשמת אדם- פירוש שישראל... נשמתם היא למשל כאור הנר שמתנענע תמיד למעלה בטבעו, מפני שאור האש חפץ בטבע ליפרד מהפתילה ולידבק בשורשו למעלה... כך נשמת האדם... חפצה וחשקה בטבעה להיפרד ולצאת מן הגוף ולידבק בשורשה ומקורה- בה׳ חיי החיים ברוך הוא״ (תניא יט)

מדבר סיני ואוהל מועד

שתי התנועות ההפוכות הללו דורשות שיטות עבודה שונות, דרכים ומסילות ייחודיות כדי להגשים את מטרתן ולהגיע ליעדן. דרכו של משה, היורדת ממעלה למטה, היא דרך התורה והמצוות. ה׳ הוא אינסופי ובלתי נתפס, ולכן כאשר הוא יורד מרום משכנו אל האדם הוא מצמצם את עצמו ומגביל את אינסופיותו- וכנגד השמיים ושמי השמיים שלא יכלכלו ה׳ ניצב הבית הזה, בית המקדש, שמכיל בכמה על כמה מטרים את השכינה. גם המצוות ולימוד התורה, שהם מעשים מוגדרים וספציפיים, מבטאים את צמצום הנוכחות של ה׳ כאשר הוא מתגלה בדרך הזו. משה, שהביא את התורה לעם ישראל, הוא זה שמייצג את הנתיב הזה, אותה מכנה האדמו״ר הזקן בשם ״אוהל מועד״. זהו מקום קטן, מוגדר ואינטימי- בו אנו יכול להיפגש עם ה׳. זהו כמובן נתיב המצריך עבודה קשה ומאומצת, התמסרות לתורה ומצוות ודבקות באורחות חייו הפרושים של משה.

לעומת הצמצום שחל בעת הירידה ממעלה למטה, העלייה הופכת את המוגבל והמצומצם לאינסופי, וזאת באמצעות התפילה, התשוקה והגעגועים. המקום הזה נקרא ״מדבר סיני״. המרחב הצחיח, הפתוח, הבלתי נגמר. המרחב בו הכל נראה יבש וחסר חיים, ״ארץ מדבר וציה שהיא ארץ מלחה לא זרועה ולא יצמח בה כל עשב... וכך ישים האדם אל ליבו ש...כל העולמות העליונים... הם בחינת מדבר ושיממון... ואין בהם חיות כלל לגבי הקב״ה״. האדם הנוכח בעולם הזה כואב וזועק על הריחוק שלו מהא-להים, והוא אינו חדל מלהתגעגע ומלערוג על מקור החיים. העולם הזה נראה לו כארץ ציה ועייף בלי מים, כמדבר וארץ צלמוות. את התחושה המנותקת והתלושה שחש האדם הזה ללא הרף הוא מנתב אל תפילה עד כלות, כשלהבת המבקשת להתנתק מהפתילה ולעוף מעלה, אל האינסוף.

ירידה לצורך עלייה

הכאב, הקושי, הבדידות והלב השבור שהיו מנת חלקם של האדם בהיותו משוטט במדבריות העולם הזה יכולים למצוא את פורקנם בשמחת ההתוועדות והחיבור המתרחשות באוהל מועד, בחדר הפנימי והמיוחד, בתורה והמצוות. אך הבחירה בנתיבו של משה מפסידה את העוצמות של אהרן. אמנם אלו עוצמות קשות ונוראות, ״עזה כמוות אהבה, קשה כשאול קנאה, רשפיה- רשפי אש שלהבתיה״ (שיר השירים, ח ו), אך הן כומסות בתוכן את הלב השוקק והגועש לקב״ה, הלב שאינו יודע מרגוע ומנוחה. בפתיחת התורה מכריז האדמו״ר הזקן כי הירידה הגדולה של הנשמות לעולם הזה, ירידה קשה ונוראה, היא ירידה לצורך עלייה. העלייה הזו, היתרון שיכול להיות מושג בעולם הזה בלבד, הוא הכיסופים והגעגועים, שלהבת האהבה האיומה והמתוקה.

״בהעלותך את הנרות״

״ואהרן, שושבינא דמטרוניתא... היא בחינת כנסת ישראל, מקור נשמות ישראל. ולהעלות נשמות ישראל ולקשרם בה׳ ולדבקה בו יתברך חיי החיים ברוך הוא, הוא על ידי אהרן... הממשיך לכללות נשמות ישראל להיות התפעלות הנפש בחינת מדבר וצימאון ורשפי אש, כי עבודת אהרן הוא ״בהעלותך את הנרות״. פירוש: הנרות הם הנשמות, כי ״נר ה׳ נשמת אדם״, ועל ידי אהרן הייתה הדלקתם והתלהבותם כרשפי שלהבת.״ אהרן הכהן הגדול, המקבל בפתיחת פרשתנו את תפקיד העלאת הנרות מול פניה המנורה, הוא זה שתפקידו לשאת את נשמות עם ישראל, ללוות את המטרוניתא- כנסת ישראל, במסלול הצימאון והגעגוע לה׳, דודה וא-להיה. זהו מסלול אנושי, ארצי, נפתול ומלא כאבים. זהו מסלול הגלות והחושך, המדבר המפחיד והיבש, ארץ צלמוות. כדי להצליח לצעוד בו ולהגיע עדי אוהל מועד, ״שהוא לשון התקשרות והתחברות״, עלינו לדבוק באמונה רבה באינסוף, ולא להתייאש מהחזון והחיזיון הגדול. אמנם יש שהיו קורסים תחת נטל הגעגוע היוקד והשורף, והיו מעדיפים להפוך אותו למצוות אנשים מלומדה, או להחליף את החזון בחזון אחר, פשוט יותר, דורשני פחות (כפי שמתאר הראי״ה במאמרו ״דעת א-להים״), אך אנו- בניו ותלמידיו של אהרן הכהן הגדול, נלך בדרכיו, אוהב שלום ורודף שלום, ומתגעגע ועורג עד כלות ליום שכולו שלום.

בהעלותך: איך לבנות את בית המקדש?

פרשת המקדש || פרשת בהעלותך תשע"ה | שמואל בן חמו

מה משמעות העמוקה של הדלקת המנורה? 

איך מעשה האדם יכול להביא את השכינה?

מאת: שמואל בן חמו

פרשת בהעלותך מתחילת בעבודת המנורה במשכן. נתמקד בפסוק השני של הפרשה ובעזרת פירוש ה"שפת אמת" ננסה להבין את משמעות מצוות הדלקת המנורה. נראה גם איך המצוות משפיעות למעלה בשמים ואיך הכל מתחבר למצוות בנין בית המקדש בימינו. 

בְּהַעֲלֹתְךָ, אֶת-הַנֵּרֹת, אֶל-מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה, יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת. (במדבר ח,ב). 

רש"י שואל למה התורה משתמשת בלשון של העלאת הנרות ולא של הדלקת הנרות? הוא עונה כך: "על שם שהלהב עולה כתוב בהדלקתן לשון עליה שצריך להדליק עד שתהא שלהבת עולה מאליה." (רש"י במדבר ח,ב). 

דברי רש"י נראים פשוטים ומובנים, אבל בעל השפת אמת מגלה לנו את עומק דבריו. ה"שפת אמת" כתב שבכל דבר יש חלק אלוקי בתוכו. בידי האדם לעורר את הנקודה האלוקית הזאת כדי לגלות לעולם את האור. 

מתי האור מתגלה במעשה האדם? 

כאשר האדם עושה מעשה לשם שמים, ללא שום מחשבה זרה אז האור המוסתר יכול לצאת לפועל ולהתגלות. זאת בעצם המשמעות של עבודת המנורה בבית המקדש. הפסוק כותב בְּהַעֲלֹתְךָ, אֶת-הַנֵּרֹת כדי להבהיר לנו שכל מעשה האדם יכול להשפיע על עולמות עליונים כאשר מתכוונים לכך. הפעולה היא מעשה ההדלקה אבל התוצאה היא העלאת הנרות המפיצות אור בכל העולמות. 

"וכשהאדם עושה מעשה לשם שמים שכוונתו שיהיה נעשה כבוד שמים עי"ז מתעורר האמת כי מצא מין את מינו וניעור. וזהו בהעלותך כי כל דבר נקרא נר שהוא כלי לאור הדולק בו שיש נקודה אש ואור בכל דבר והאדם יכול להעלותו במה שמכוון להיות עולה...." (שפת אמת, בהעלותך שנת תרל"ג ). 

עכשיו ניתן להבין את עומקם של דברי רש"י: "שצריך להדליק עד שתהא שלהבת עולה מאליה". עלינו לעשות מעשים כדי שיאירו וישפיעו לטובה סביבנו. 

הקב"ה נתן לנו את המצוות כדי שהמעשים שלנו ישפכו אור בעולם הגשמי. נראה לומר שהדלקת המנורה היא דוגמא מוחשית עבור שאר המצוות. עבודות המקדש מהוות מקור של הפצת אור וקדושה בעולם. 

העולם נמצא בחושך כאשר עבודות המקדש אינן מתקיימות. 

המדרש רבה מביא משל נפלא המראה לנו עד כמה הקב"ה מחבב את מעשה האדם בכל מה שנוגע לבנין בית המקדש. 

" למה הדבר דומה למלך שהיה לו אוהב אמר לו המלך תדע שאצלך אני סועד אלא לך ותקן לי הלך אוהבו והתקין מטה של הדיוט מנורה של הדיוט ושלחן של הדיוט כיון שבא המלך באו עמו שמשין סיבבו מיכן ומיכן מנורה של זהב לפניו כיון שראה אוהבו את כל הכבוד התבייש והטמין את כל מה שהתקין לו שהיה הכל הדיוטות א"ל המלך לא אמרתי לך שאצלך אני סועד למה לא התקנת לי כלום אמר לו אוהבו ראיתי את כל הכבוד הזה שבא עמך ונתביישתי והטמנתי כל מה שהתקנתי לך שהיו כלי הדיוטות אמר לו המלך חייך שאני פוסל את כל כלי שהבאתי ובשביל אהבתך איני משתמש אלא בשלך וכן הקדוש ברוך הוא כולו אורה שנא' (דניאל ב) ונהורא עמיה שרא והוא אמר לישראל התקינו לי מנורה ונרות מה כתיב שם (שמות כה) ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם (שם) ועשית מנורת זהב טהור כיון שעשו באת שכינה..." (מדרש רבה במדבר טו,ח). 

אנחנו רואים מהמשל הזה, שהשכינה שורה רק לאחר עשייה מצד האדם. לאחר שבני ישראל בנו את המנורה, המזבח, כלי המקדש והמשכן, אז באה השכינה. 

הקב"ה מחשיב יותר את המקדש של מטה מאשר המקדש של מעלה. האם הקב"ה צריך את האור של המנורה שלנו

בוודאי שלא! אלא הוא רוצה שנקבל את מלכותו ונפיץ אותה בכל העולם. העיקר הוא מעשה האדם המשפיע על השמים. 

לכן ללא מעשים למטה למען בנין בית מקדש לא יהיה בית מקדש למעלה. אולי בית המקדש השלישי ירד מן השמים, אבל רק לאחר שנבנה אותו על הארץ, בהר הבית. 

האם זה כבוד המלך שהוא יבנה לעצמו ארמון! הנתינים שלו צריכים לבנות לו ארמון הראוי לגדולתו. 

כך לגבי בית המקדש, האם יתכן שהקב"ה- מלך מלכי המלכים יבנה לעצמו בית? מי שמצפה שבית המקדש ירד מוכן מן השמים ללא מעשים מצידנו, אז אולי יבקש גם מהקב"ה שישמור את השבת או שיטול לולב במקומו! 

בעל ה"שפת אמת" משווה את המצווה לנר. כאשר האדם צריך לעשות מעשה של מצווה ולהכין את הנר, ולאחר מכן הקב"ה מוסיף את האור. כמו שכתוב בספר משלי: כִּי נֵר מִצְוָה, וְתוֹרָה אוֹר; וְדֶרֶךְ חַיִּים, תּוֹכְחוֹת מוּסָר (משלי ו,כג). 

השכינה יכולה להתגלות רק לאחר מעשה האדם. 

" כי באמת הכל שלו וגם כח המצוה הוא רק לעורר שורש המצווה למעלה על ידי הכנה של המצוה למטה. וזה בפרט כל מצוה הנקראת נר כמו שכתוב נר מצוה והאור הוא מה' יתברך. " (שפת אמת, בהעלתך שנת תר"מ). 

ראינו עד כמה מעשה האדם הוא קריטי להשראת השכינה. הקב"ה נתן לעם ישראל כח עצום, כאשר כל מעשינו בעלי השפעה גדולה, במיוחד בכל מה שקשור למקדש. 

הגויים הבינו את זה היטב, לכן הם עושים הכל כדי להרחיק אותנו מהר הבית, מונעים מאיתנו תפילה בציבור ומאיימים במלחמת דת נגד מדינת ישראל. 

ממצוות הדלקת המנורה, ניתן ללמוד איך יבנה בית המקדש השלישי. ראשית נבנה את הכלים והמבנה ואז הקב"ה ישרה את השכינה לעיני כולם בב"א.

הגיליון מוקדש לרפואתה השלמה של משה בן איבון פתחון ונעמי חיה בת אריאל אסתר ומשה דב בן מלכה 

לקריאת מאמרים נוספים : WWW.OTZMA1.BLOGSPOT.COM

פרשת בהעלותך: "יהי שלום בחיילך"

גיליון | 164 ט‘ סיוון תשע“ד | פרשת בהעלותך

"יהי שלום בחיילך"

”לתור להם מנוחה“

אחד הרצונות הכי בסיסיים שלנו כבני אדם הוא להגיע אל המנוחה. זוהי התקווה התמידית שלנו, החזון והחלום שמנחים אותנו, הכמיהה והכיסופים שגורמים לנו לפעול ולעשות וליצור בעולם הזה. להגיע לשלום ושלווה, לרגיעה ושחרור, למנוחה ולנחלה. הרצון לנוח איננו רצון שהוטבע בנו בצורה חיצונית, אלא צמח מתוכנו, נוצר בנו מבפנים - ניטע בליבנו עוד מאז שנולדנו. זהו רצון שיסודו בהררי קודש ובסיסו באידיליה עליונה ובאמת א-להית. המנוחה היא היעד אליו אנו חותרים ומנחים את העולם כולו. המנוחה הנכונה. בסיסו של המאמר הבא עומדים דברי שכתב מורה דרכי חנן פורת בספרו ”מעט מן האור לספר במדבר“, אשר מהם שאבתי את השראתי ועליהם אני מבקש, בדחילו ורחימו, להוסיף.

לאחר פרשות רבות בהן שהה עם ישראל בתחתית הר סיני אנו קוראים בפרשתנו כיצד העם נעמד על רגליו ומתחיל לצעוד ולהתקדם הלאה: "ויסעו מהר ה' דרך שלושת ימים, וארון ברית ה' נוסע לפניהם דרך שלושת ימים - לתור להם מנוחה" (במדבר, י לג). מה מחפשים ומבקשים בני ישראל? מהי אותה מנוחה?

נראה שעל מנת לענות של שאלות אלו עלינו להתחקות אחר המשמעויות השונות של המילה מנוחה, בעקבות מאמרו של חנן. בלשון המקרא ובשפת חז“ל אנו מגלים כי למילה ”מנוחה“ ישנן פנים שונות ומשמעויות המציירות קשת רחבה של מובנים המגיעים מאותה המילה. את המשמעויות נסקור בקצרה.

שבעה פירושים למנוחה

המנוחה הראשונה אותה מונה חנן היא מנוחת המתים, כפי שאנו מבקשים מה' בתפילת ”אל מלא רחמים“: "המצא מנוחה נכונה תחת כנפי השכינה... לנשמת פלוני שהלך לעולמו ".

מלבד מנוחת המתים אנו מוצאים את מנוחת השבת, אותה אנו משבחים בתפילת מנחה של שבת "מנוחת אהבה ונדבה, מנוחת אמת ואמונה, מנוחת שלום ושלווה והשקט ובטח ".

אל מנוחות אלו מצטרפת מנוחת השינה והחלום, הנותנת ליגעים כח ומשחררת את הבאים בה מעמל העולם.

המנוחה הרביעית היא מנוחת הנבואה, עליה אומרים חז“ל: "אין מנוחה אלא נבואה, שנאמר: "ותנח עליהם הרוח" (במדבר, יא כו)" (מכילתא, פתיחתא בא).

בספר תהילים מכנה דוד המלך את השראת השכינה בירושלים ובבית המקדש מנוחה, ומכריז בשמו של ה': "זאת מנוחתי עדי עד, פה אשב כי אותיה" (תהילים, קלב יד). בית ה' הוא גם מקום מנוחתו של עם ישראל, כפי שאומר שלמה המלך בעת חנוכת המקדש: "ברוך ה' אשר נתן מנוחה לעמו ישראל" (מלכים א, ח נו).

לאחר כל ייסורי הגלות ומלחמות הגאולה שידע דוד המלך המשיח, תבוא מנוחה שלמה מן המאבקים. על מנוחתו של דוד המלך מתנבא ישעיה הנביא ואומר: "והיה ביום ההוא שורש ישי אשר עומד לנס עמים, אליו גויים ידרשו, והייתה מנוחתו כבוד" (יא י).

המנוחה האחרונה אותה מונה חנן היא מנוחת האהבה, עליה קראנו במגילת רות במהלך חג השבועות שעבר: "ייתן ה' לכן ומצאתן מנוחה אישה בית אישה" (רות, א ט).

”יהי שלום בחיילך“

נראה ששבעת המשמעויות השונות שמונה חנן מתלכדות ומתמזגות, ובעצם הינן שבעה פנים שונים לאותו הדבר. המנוחה השלמה והנכונה הנוצרת ממיזוג שבעת הגוונים לכדי צבע אחד היא המנוחה המבוקשת לעתיד לבוא - ביום שכולו שבת, עת יקומו המתים לתחייה, עת יקום ויעמוד שוב בית המקדש. על יום זה משורר דוד המלך בספר תהילים: "שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים" (קכו א), ובו יזכה משיח בן דוד למנוחה מן מלחמות הישועה. אך שיאן של המנוחות הללו, הנקודה העליונה והגבוהה אותן הן חושפות, היא מנוחת האהבה שבין כנסת ישראל לקודשא בריך הוא. אהבה זו היא המחוללת את כל המנוחות הללו והיא המביאה לנבואה וטהרה, לקדושה ושכינה, לשלום ושלווה. אהבה זו תיחשף במלוא עוצמתה באחרית הימים, ועד אז אנו מוצאים באהבה האנושית השתקפות שלה. את הדרך למנוחת אחרית הימים, אשר תתגלה בירושלים ובבית המקדש, משרטט דוד המלך במזמור קכב בתהילים:

שיר המעלות לדוד, שמחתי באומרים לי בית ה' נלך. עומדות היו רגלינו בשעריך, ירושלים. ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו, ששם עלו שבטים - שבטי יה עדות לישראל, להודות לשם ה'. כי שמה ישבו כסאות למשפט, כסאות לבית דויד.

שאלו שלום ירושלים, ישליו אוהביך. יהי שלום בחילך, שלווה בארמנותיך. למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך, למען בית ה' א – להינו אבקשה טוב לך.

וכך, בצאת עם ישראל לדרכו בפרשתנו, קריאת היעד מוכרזת - לתור להם מנוחת, מנוחת אהבה ונדבה, מנוחת שלום ושלווה והשקט ובטח, מנוחה של קדושה ושכינה, של חיבור בין עם ישאל לא-להי חייו, מנוחה של נבואה והתגלות, של יום שכולו שבת ומנוחה לחיי עולמים. את הדרך למנוחה זו נוכל לבנות אם נשאל בשלום ירושלים, למען אחינו ורעינו כל בית ישראל, למען בית ה' א-להינו צור חיינו.

”עד שתהא שלהבת עולה מאליה“

גיליון 601 | ט“ז סיוון תשע“ג | פרשת בהעלותך

”עד שתהא שלהבת עולה מאליה“

 "בהעלותך את הנרות" 
באדיבות מכון המקדש

לפעמים קשה לשים לב, אך בין השורות התורה מציגה לפנינו מחזות מופלאים, שכמעט ולא יאומנו. מחזה שכזה הולך ונמתח מספר שמות עד ספר דברים. מחזה של אחוות אחים מופלאה. זה סיפור על אח שעלה לגדולה ותפס את מקומו המנהיגותי של אחיו, ובמקום לכעוס או לנקום בו - עוזר לו אחיו ומשלים אותו. עינו של אהרן, אחי משה - המנהיג הבלתי מעורער שמוציא את ישראל ממצריים, מעולם הייתה צרה באחיו. הוא מעולם לא קינא בו, מעולם לא ניסה למרוד בו. במקום זאת הוא עזר לאחיו - מול פרעה, מול העם. האפשר לחזות במציאות דומה בימינו? דמיינו זוג אחים - מנהיגים - שלא מקנאים כלל זה בזה, אלא משתפים פעולה - משלימים זה את זה, למרות שאחד בכיר והשני - זוטר... ללא ספק - זהו אחד מהמחזות המופלאים ביותר שמציגה לנו התורה!

”בהעלותך את הנרות...“

וידבר ה‘ אל משה לאמר: דבר אל אהרן, ואמרת אליו: בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות. ויעש כן אהרן - אל מול פני המנורה העלה נרותיה כאשר צווה ה ‘ את משה. וזה מעשה המנורה: מקשה זהב, עד ירכה עד פרחה מקשה היא - כמראה אשר הראה ה‘ את משה - כן עשה את המנורה (במדבר, ח, א- ד).

את פרשת השבוע פותחת פרשה מעניינת ביותר - ותמוהה מאד. שאלות רבות מתעוררות בעת קריאתה: מה בדיוק מצווה ה ‘ על אהרן? מדוע כתוב "בהעלותך" ולא "בהדליקך"? מה החידוש באמירה - כשתדליק את הנרות אז הם יאירו? האין זה ברור מאליו? מדוע לאחר פרשת הדלקת הנרות מופיעה שוב פרשת מעשה המנורה - מקשה זהב? האם לא הספיק הציווי בפרק כ“ה בספר שמות? מדוע הפרשה הזו מופיעה כאן, בין חנוכת המשכן לקידוש הלוויים? בשאלות האלו ובעוד התחבטו פרשנים ודרשנים רבים, ונראה שכמספר השואלים כן מספר הדעות.

אהרן - מרכז הפרשה

סוגיית מיקומה של פרשה זו דווקא כאן היא עוד אחת מהנקודות בהן מתגלעת מחלוקת בין רש"י ורמב"ן. רש"י מביא כאן את פירושו הידוע, ואומר כי אהרן הצטער על כך שהוא ללא השתתף בקרבנות שאר הנשיאים בעת חנוכת המשכן, על כן ה‘ ניחם אותו, והזכיר לו שהוא מדליק את הנרות במקדש, ומשום כך אל לו להצטער. הרמב"ן מקשה על רש"י, ומציע פירוש משלו. הפרשה הזו, אומר הרמב"ן, היא נבואה שנתן ה ‘ לאהרן, אות לעתיד לבוא - המספר לאהרן על החשמונאים ומעלליהם. הצד השווה שבין שני הפרשנים האלו הוא ששניהם סוברים כי מרכזה של הפרשה הוא אינו הדלקת המנורה או עשייתה - אלא דווקא אהרן הכהן. הפרשה הזו נאמרה לו באופן אישי ספציפי. ארצה להמשיך את קו המחשבה הזה, ולהצביע על חלקה השני של הפרשה הקצרה - מעשה המנורה מקשה זהב. אם נשים לב – החלק הראשון מתמקד באהרן ובמעשיו, ואילו החלק השני מתמקד במשה - ותולה בו את מעשה המנורה! דהיינו - אהרן מופיע בפרשה זו סביב נושא הנרות, ואילו משה – סביב מעשה המנורה. מבחינה הלכתית - אין עשיית המנורה מקשה אחת או זהב מעכב את מצוות ההדלקה; או במילים אחרות - ניתן להדליק מנורה אשר איננה עשויה מקשה זהב, מכאן - שחלקו של אהרן חשוב וגדול יותר!

”עד שתהא שלהבת עולה מאליה“

על השאלה מדוע כתוב "בהעלותך" ולא "בהדליקך" עונה רש"י תשובה מעניינת: "שצריך להדליק עד שתהא שלהבת עולה מאליה". בפשט – זוהי הלכה טכנית - צריך להדליק את הנרות עד שהאש תאחז בפתילת הנר, ולא תצטרך עוד את הנר המדליק אותה. מורי ורבי חנן פורת היה נוהג להגיד את האימרה: "עד שתהא שלהבת עולה מעליה" - עד שיידבקו אחרים במעשה! דהיינו - עליך לפעול, להתלהב, לעשות - עד שתהיה השלהבת הבוערת בליבך עולה מאליה בליבות אחרים! אם ניקח את הפירוש הזה לקשרו כאן נלמד כי מעשיו של אהרן צריכים לסחוף ולמשוך אחריו אחרים - עד שתהיה שלהבתו של אהרן, אוהב השלום והתורה, בוערת בליבות אחרים.

ההנהגה מתחלפת - אל מול פני המנורה

אולי הפרשה הזו איננה אלא שפת קודים בה משתמשת התורה כדי לרמוז לנו - גבוה מעל גבוה - על המשכיות ההנהגה בעם ישראל? בקרוב עם ישראל ייכנס לארץ (שכן - פרשה זו באה עוד לפני חטא המרגלים!) והשבטים יתפצלו – איש איש לביתו ונחלתו. משה ייאבד את כוחו כמנהיג, ועל עם ישראל לזכור היכן מרכזו וליבו מונחים - בית המקדש. כל הפרשות סביבנו הן ההכנות האחרונות והקריטיות להפיכת המשכן, ולאחריו המקדש - למרכז רוחני וחברתי. קידוש הלווים, סידור המחנות, חנוכת המשכן על ידי הנשיאים - שלוחי כלל ישראל - כל אלו הם סידורים אחרונים לקראת השראת שכינה במשכן - ואין זו דווקא שכינה א -להית - אלא שכינה חברתית! כלל ישראלית! כינונו של המקדש כמרכז של עם ישראל - בכל הרבדים!

וכאן מצאה התורה מקום לרמוז לנו, בדקות ובעדינות - מי הולך להיות המנהיג. הדלקת הנרות במנורה - המאירה את אור התורה והקדושה אל כל עם ישראל - תתבצע על ידי אהרן ומשפחתו - הכהנים. משה, היוצר והבונה, המכין את המנורה מקשה זהב, יסיים את תפקידו, וכעת מגיע תורו של אהרן, המדליק אש בליבות עם ישראל - עד שתהא השלהבת בוערת ועולה מאליה.

והבטחה בפינו - האש שידליק אהרן תאחז ותידבק בלב אחרים, עד שתתנשא שלהבתיה בלב כל. עוד יאירו שבעת הנרות!