הירידה למצרים – כמבט לשואה בימינו

פרשת ויגש, עשירי בטבת || הרב ישראל אריאל

פרשת ויגש נקראת בדרך כלל בשבוע שחל בו עשרה בטבת, היום בו התחיל החורבן, כשסמך מלך בבל על ירושלים, והיום המציין את ההכחדה הנוראה ביותר בתולדות עם ישראל בשואת אירופה.

↓ מאת: הרב ישראל אריאל

כבני אדם אין לנו הסבר ותשובה מלאה לכל אשר עבר על ישראל בימי חשיכה אלו, אך במבט כולל, כשעינינו רואות כיצד מתוך האפר והמשרפות, קם ישראל בארצו וחידש את חייו כעם עצמאי בארץ ישראל אחרי אלפיים שנה, הרי זו תשובה ברורה: השואה אינה יד המקרה! גם אם איננו מבינים את המהלך - יש השגחה על עם ישראל! יש מנהיג לבירה! האסון הנורא הוא חלק בתהליך המונהג בידי בורא עולם.

המדרש בתנחומא ויגש (יא), אומר, שכל מה שאירע ליוסף אירע לציון שכן, 'יוסף' ו'ציון' זהים, ובגימטריא – 156. את יוסף רצו להכחיד אך סופו של יוסף שהגיע למלכות. כך גם את ישראל רוצים להכחיד - וסופם מלכות וממשלה. 

זו לשון התנחומא: 

'ואת יהודה שלח לפניו… בא וראה: כל מה שאירע ליוסף אירע לציון: 

ביוסף כתיב וישראל אהב את יוסף (בראשית לז ג), ובציון כתיב אהב ה' כל שערי ציון (תהלים פז ב)… 

ביוסף כתיב: והנה אנחנו מאלמים אלומים (בראשית לז ז), ובציון כתיב [בשוב ה' את שיבת ציון…] בא יבא ברנה נושא אלומותיו (תהלים קכו ו)… (ישעיה נב ז), 

ביוסף כתיב ויחלום יוסף חלום (בראשית ל"ז), ובציון כתיב בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים (תהלים קכו א)… 

ביוסף כתיב ויתנכלו אותו להמיתו (בראשית ל"ז), ובציון כתיב על עמך יערימו סוד… אמרו לכו ונכחידם מגוי ולא יזכר שם ישראל עוד (תהלים פג ד)… 

כל הרעות שאירעו ליוסף אירעו לציון וכן הטובות… 

ביוסף כתיב: ויהי ה' את יוסף (בראשית ל"ט כא), ובציון כתיב: והיו עיני ולבי שם כל הימים (מלכים א' ט ג)… 

ביוסף כתיב וילבש אותו בגדי שש (בראשית מ"א מב), ובציון כתיב עורי עורי לבשי עוזך ציון לבשי בגדי תפארתך ירושלים עיר הקודש (ישעיה נב א) 

ביוסף כתיב ואת יהודה שלח לפניו (בראשית מו כח), ובציון כתיב הנני שולח מלאכי ופינה דרך לפני (מלאכי ג א)'.

הווה אומר: יוסף וציון דבר אחד הם: יוסף הושלך מבור אחד למשנהו, אך לבסוף עלה לגדולה, כך גם ציון – ישראל הולכים מחורבן לחורבן, הנה נראה כי אכן הפעם יוציאו שונאי ישראל את זממם לפועל וישראל יעלמו בעשן המשרפות - אך הנה דווקא מתוך האפר והעשן… צמחה מדינת היהודים – חלום של דורות התגשם.

ויגש: איך מזמינים את המקדש?

פרשת המקדש || פרשת ויגש | שמואל בן חמו

מדוע התורה מאריכה בפרטי המחלוקת בין יוסף ובין יהודה? 

האם יש מקום היום, לקדם את הגאולה בחידוש עבודת הקרבנות?

↓ מאת: שמואל בן חמו

בפרשת ויגש יוסף ויהודה מתווכחים בחריפות. לפי ה"שם משמואל" הויכוח הזה הוא רמז והכנה לגאולה העתידית. כאשר לעתיד לבוא יתגלו משיח בן יוסף ומשיח בן דוד.

 הבחינה של יוסף הפוכה מזאת של יהודה. יוסף פעל בצורה מוסתרת ולא גלויה לעיני כל. יוסף הינו צדיק יסוד עולם שמושך את השכינה מלמעלה למטה. לעומת זאת יהודה מייצג את המלכות ופועל בצורה גלויה. הוא מנסה לקשר את העולם הזה עם העולמות העליונים מלמטה למעלה.

"הכלל, כדי להמשיך מלמעלה למטה יש למדתו של יוסף תוספת מעלה, ואילו להגביה את העולם משפל מצבו יש למדתו של יהודה תוספת מעלה." (שם משמואל ויגש תרע"ב דף רעב).

ה"חלבן" מרחיב בנושא ההבדל הקיים בין שני האחים. יוסף וכל מי שנשמתו בא ממידת היסוד פועלים לקידום הגאולה. בזכות יוסף, יעקב אבינו ומשפחתו ירדו לגלות מצרים. מרוב צדיקותו הוא מזרז את המהליכים האלוקיים. 

יוסף הצדיק רצה להקדים את הגלות כדי להגיע מהר יותר לתכלית העולם: הגאולה השלמה. "נשמות אלו מושרשות בסוד העתיד, שהן צופות אל העתיד הגדול שראוי לישראל, ואל הגאולה והישועה, לכן אינן מסתפקות בהווה הלקוי והחסר, ואינן מוצאות בו מנוחה אלא תובעות ממש את גילוי השלמות המוחלטת והוא ענין היסוד....." (טללי חיים, החלבן ויגש דף תרלד). 

לעומת זאת הנשמות הבאות מבחינת המלכות כמו יהודה, אינן יכולות לפעול מעבר למה שטמון בתוכן. הן לא מסוגלות לגרום לשינויים מהפכניים. יתכן ונשמות אלה אינן מרגישות את החסר לכן הן לא פועלות לשנות את המציאות העגומה.

נראה לומר שכאן טמון ההסבר מדוע עם ישראל עדיין לא חידש את עבודת הקרבנות לאחר שחרור הר הבית. רוב העם כנראה שייך לבחינת המלכות שאינו טרוד מהעדר בית מקדש או מביזיון הר הבית על ידי הגויים. מצד שני אלה השייכם למידת היסוד פועלים במרץ לקידום הגאולה. למשל הם מנסים לעורר את העם לגבי מרכזיות המקדש בחיים הנורמליים של עם ישראל שחזר לארצו או פועלים לעידוד העלייה. 

בכל יהודי קיימות האמונה והתקווה לביאת המשיח. הציפייה לישועה היא דרך חיים. בכל חג או בכל תפילה אנחנו מתפללים לגאולה השלמה. 

התלמוד מזכיר את הציפייה לישועה כאחת התכונות החשובות בחיינו כאשר הוא מביא את ששת השאלות שאנחנו נדרשים עליהם בעולם האמת. הציפייה לישועה מובאת ביחד עם מידת היושר, לימוד התורה, פריה ורביה ושימוש נכון של השכל האנושי. 

כמו שכתוב: "אמר רבא בשעה שמכניסין אדם לדין אומרים לו נשאת ונתת באמונה קבעת עתים לתורה עסקת בפו"ר צפית לישועה פלפלת בחכמה הבנת דבר מתוך דבר" (שבת לא ע/א). 

הקב"ה מקיים את בקשתנו כאשר הן באות מעומק ליבנו ולא מהשפה אל החוץ. 

ה"חלבן" כתב שבית המקדש מוכן לרדת מן השמים בקרוב מאוד. הכוונה היא שעלינו להוריד אותו לארץ ולהפוך אותו למציאות של ממש.

כמו יוסף הצדיק שזירז את גלות מצרים עלינו לפעול ולהפוך את החלום למציאות. בידינו למשוך את השכינה לעולם הזה. נראה לומר שזה פירוש נוסף על הרש"י המפורסם שכתב שבית המקדש ירד בנוי ומשוכלל מן השמים. 

"דאין בנין בית המקדש דוחה יטם טוב הני מילי בנין הבנוי בידי אדם אבל מקדש העתיד שאנו מצפין בנוי ומשוכלל הוא יגלה ויבא משמים שנאמר (שמות טו) מקדש ה' כוננו ידיך:" (מסכת סוכה מא/א). 

אם נשים לב במילים של רש"י, נציין שהוא השתמש בביטוי "שאנו מצפין" המזכיר את הציפייה לישועה ואת הפועל "יגלה" שמתאים לפירוש ה"חלבן" שהבאנו למעלה. 

לאור הדברים האלה, כל מי שעוסק בעינייני המקדש כדי לחדש את השראת השכינה הינו אדם שקול ומפוקח. לעומת זאת מי שטוען שבית המקדש אינו דבר מציאותי בגלל בעיות בטחוניות או מתוך פחד מאומות העולם הוא אדם הזוי ואינו מחובר למציאות. 

"ולכן, מי שמדבר על בית המקדש והנבואה והשרא השכינה, אין אדם מפוקח יותר וריאלי יותר ממנו......ומי...טוען שבית המקדש אינו דבר הגיוני ואינו שייך והכל חלומות- הוא עצמו חולם והוזה הזיות" (טללי חיים, ויגש דף תרמב). 

משיח בן יוסף מכין את בואו של משיח בן דוד. נראה לומר שאנחנו בתקופת חפיפה בין שני המשיחים. תנועת הציונות המסמלת את משיח בן יוסף הצליחה למשוך את ברכת ה' במעשה ידה למרות התרחקותם החיצונית מהתורה. עכשיו עלינו להזמין את השכינה במעשים גלויים ולקדש את המציאות הנוכחית על ידי אנשים שומרי תרי"ג מצוות. 

כך נצליח להפוך את חלום בית המקדש למציאות של ממש בב"א.

לקריאת מאמרים נוספים : WWW.OTZMA1.BLOGSPOT.COM

פרשת ויגש: דבר שחשוב לדעת...

ותחזינה || גיליון 190 | ו' בטבת תשע“ה | פרשת ויגש

מאת: יובל קופרמן

שקט מתוח השתרר בחדר לאחר שסיים יהודה את נאומו הנרגש לפני שליט מצריים, הלא הוא יוסף. ולפתע קרא המצרי ״הוציאו כל איש מעלי!״ העבדים נחפזו להיעלם מן החדר, ולאחר שיצאו כולם קרא הבלתי יאמן- השליט המצרי הנורא והגדול פרץ בבכי קורע לב וקרא: ״אני יוסף אחיכם! העוד אבי חי?״ בדמעות הוא התרפק על כתפיו של אחיו הצעיר אותו לא ראה כבר שנים. הם בכו, זה על גב זה, זמן ארוך, בלי שאיש מהם יוכל לדעת מדוע הבכי נמשך ונמשך ונמשך...

הצוואר הוא המקדש

״ויפול על צווארי בנימין אחיו ויבך״ וכי שני צווארים היו לו לבנימין? אלא אמר רבי אלעזר בן פדת: יוסף ראה ברוח הקודש ששני בית המקדשות עתידין ליבנות בחלקו של בנימין ועתידין ליחרב, ״ובנימין בכה על צוואריו״ ראה שמשכן שילה עתיד להיעשות בחלקו של יוסף ועתיד ליחרב.״ (בראשית רבה, ויגש יב)

את הרגע המרגש שהתרחש כשהתוודע יוסף לאחיו כולנו מבינים, ומדרש הפליאה שהובא מקודם נראה מוזר ומנותק מפשט הכתובים. את סוד המדרש פענחנו בגיליון ותחזינה של שנה שעברה, ואילו השנה הייתי רוצה לגעת בסוד הצוואר. ר׳ אלעזר בן פדת מסביר כי בית המקדש משול לצוואר ונראה שאין ככל שאלה על משל זה, אך בפועל זו נראית השוואה תמוה מאד. כדי לרדת לעומקה, לפחות על פי פן אחד משבעים פני התורה, אבקש לחרוג ממנהגי ולגעת במאמר זה בתורת הסוד וברזיה, ולבקש לדלות ממנו אור אל חיינו.

החכמה והבינה

אחד היסודות הכי בסיסיים של תורת הסוד הם עשרת הספירות. אלו עשרה מידות, בחינות, שמייצגים את התגלותו של ה׳ בעולם. שלושת הספירות הראשונות הן חכמה, בינה ודעת. אלו בעצם שלשה קודים עמוקים, שלשה שיטות עבודה, שלוש דרכים. למה אני מתכוון?

החכמה היא ההבנה השכלית, האנליטית. זוהי המחשבה המתעמקת בדבר מסויים ומבינה אותו לאשורו. כמובן שאיבר הגוף המייצג את החכמה הוא המוח- כלי המחשבה. לעומתה ניצבת הבינה, המיוצגת על ידי הלב. הבינה היא האמוציות, הרגשות, או בכינוי מדוייק יותר- הרצון. החכמה מדברת על, הבינה חיה את. החכמה היא מנותק מנוכרת מהמציאות (הכרה כמו ניכור) ולעומתה הבינה היא הרגשת החיים והמציאות, היא הלב הפועם, החי והחש. יתרונה של החכמה היא האובייקטיביות, הטרנסצנדנטיות, הניתוק שמאפשר לעמוד על נקודת האמת. יתרונה של הבינה הוא האימננטיות, הסובייקטיביות, התחושה שמחוברת כל כולה לעצם הדבר.

הדעת היא הגרון

החכמה היא האבא, הבינה היא האמא, ושמו של הילד המשותף הוא דעת. סוד הדעת הוא חמקמק יותר. בניגוד לשתי הקיצונויות שראינו בחכמה ובבינה, הדעת היא שילוב ואיחוד שקשה לעמוד במדוייק על טיבו. הדעת היא ההכרה השכלית העמוקה, המשולבת היטב בחיים הרגשיים והמוחשיים. הדעת היא שילוב השכל והרצון-  המחשבה והדיבור. הדעת היא המעשה. התורה מתארת את מעשה הזיווג בין אדם לאישה כ׳ידיעה׳- ״והאדם ידע את חוה אשתו״. זוהי הכרה עמוקה, מלאה בתחושה ובהבנת מהות הדבר. זוהי תפיסה, פשוטו כמשמעו, של דבר מסויים.

האר״י הקדוש כותב בשער הכוונות לפסח (דרוש א) כי הדעת היא הגרון- המחבר בין השכל לבין הלב. הדעת היא הצוואר- הוא בית המקדש. כי בבית המקדש מתרחש חיבור בין הצו הא-להי הטרנסצנדנטי לבין קרבן האדם האימננטי. בין התפילה היא עת הרצון, לבין הוראות הקבע של ה׳ הם צו השכל. בין האובייקטיביות הטכנית לבין הסובייקטיביות מלאת הרגש. חיבור זה יוצר מציאות חדשה, פלטפורמה למפגש בצורה שונה- בצורת דביקות, זיווג בין שמיים וארץ, בין עליונות בלתי מושגת לארציות חסרת מעוף, בין קודשא בריך הוא ושכינתא. הביטוי לכך הוא בכרובים הצפונים בבית קודשי הקודשים- המסמלים את ה׳ ואת כנסת ישראל המתחברים זה עם זו.

״והאמת והשלום- אהבו״

בספר זכריה (פרק ח) עונה הנביא לשאלה הלכתית- מתי יבטלו צומות החורבן, וביניהם עשרה בטבת שיחול בשבוע הקרוב. לא נכנס לסוגיה התנ״כית המרתקת, אך נעמוד על התשובה אותה מביא הנביא בסוף הפרק- התנאי לביטול הצומות הוא ״והאמת והשלום אהבו״. כאשר יתרחש חיבור אמיתי בין האמת השכלית לבין השלום הרצוני, בין המח והלב, בין המחשבה והרגש, בין החכמה והבינה- תיווצר הדעת, היא האהבה הנולדת מהאמת והשלום. אהבה שיוצרת חיבור של אמת וחיבור של שלום, חיבור עמוק ופנימי, חיבור מהותי.

״אמר ר׳ אלעזר: כל אדם שיש בו דעה כאילו נבנה בית המקדש בימיו״ (סנהדרין צב ע״ב. יש לעמוד על סוד שתי האותיות, הן החכמה והבינה, ביניהן נמצאת הדעת ונמצא המקדש, וצ״ע) שנזכה ושנדע להיות אנשים עם דעת!

פרשת ויגש: נקודת החיבור

גיליון 931 | ד‘ שבט תשע“ד | פרשת ויגש

נקודת החיבור

את העלון אפתח באנקדוטה אישית: לפני יומיים סיימתי לקרוא ספר העוסק בתקופת התנאים, בתקופת חייו של רבי עקיבא. הספר נגמר בחורבן העיר ביתר, מותו של רבי עקיבא והולדתו של רבי יהודה הנשיא – כותב המשנה. סיום הספר טלטל אותי. פעם ראשונה בחיי קלטתי מה המשמעות של גלות במשך אלפיים שנים. אלפיים שנים של ניתוק בתקשורת מה׳; של חיסורים ורדיפות; של קשיים, פחד ומוות. אלפיים שנים של חושך. פתאום הבנתי כמה נורא הדבר, לדעת שבעוד מאות שנים לא יהיה לעם ישראל בית ומקום, שגם באות מאות שנים לא יהיה טוב. פתאום הבנתי שהייעוד ש עם ישראל במשך אלפיים שנה )!( היה להמשיך להיות עם, להמשיך להיות יהודי - לדבוק בתורה בכל נפשנו - אפילו הוא נוטל את נפשנו.. פתאום הבנתי כיצד כבר התורה צופנת בתוכה רמזים קטנים, הדרכות, איך לשרוד בגלות. איך להיות עם שכל מטרתו לשרוד ולשרוד ולשרוד. איך להתמודד בתוך החושך. באחת מהנקודות הללו אבקש לגעת בעלון השבוע.

צוואריו - בתי המקדש

בפרשתנו מתארת התורה את המפגש המרגש בין יוסף ובנימין, לאחר עשרות שנים של פירוד: ״ויפל על צווארי בנימין אחיו, ויבך. ובנימין בכה על צוואריו״ (בראשית, מה יד) . על פסוק זה דורשים חז“ל דרשה מעניינת ומוזרה (המופיעה גם בדברי רש“י): ״כמה צווארין הוו ליה (היו לו) לבנימין? אמר רבי אלעזר: בכה על שני מקדשים שעתידין להיות בחלקו של בנימין ועתידין ליחרב״ (מגילה, טז ע״ב). מקורה של הדרשה הוא בריבוי המופיע בפסוק - צוואריו של בנימין. מאחר שלכל אדם יש צוואר אחד ראה ר‘ אלעזר בריבוי רמז ששותלת התורה - ופירש אותו כרמז על בתי המקדש. אך למרות שנראה שהבעיה בפסוק נפתרה, הפרשנות רחוקה מאד מפשט הכתובים, ואנו נדרשים לשאלות רבות. ראשית - מדוע מפרש ר ‘ אלעזר שזהו בכי על חורבן בתי המקדש? וכי לא הגיוני שאדם יבכה כאשר הוא פוגש את אחיו אותו לא ראה שנים רבות? שנית - מדוע המילה ’ צוואר ‘ רומזת דווקא לבית המקדש? מה פשר הכינוי המעניין לבית ה‘?

בכי על שנאת חינם

נפתח בשאלה הראשונה. על פי הגמרא במקומות שונים, שני בתי המקדש נחרבו בשל שנאת חינם ופירוד בתוך עם ישראל. מיד נשאלת השאלה – מדוע השנאה מביאה לחורבנו של בית הבחירה? התשובה טמונה בפסוקים מכוננים ממזמור קכב בספר תהילים: "ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו - ששם עלו שבטים, שבטי י-ה, עדות לישראל - להודות לשם ה'." (ג –ד) פסוקים אלו (כפי שמחדד הירושלמי במסכת ברכות) מסמלים את צביונה של ירושלים וצביונו של בית המקדש כמקום המחבר בין כל עם ישראל ומאחד בין השבטים השונים והחברות השונות בעם. ברגע שהשנאה גואה והפירוד כבד מנשוא - לא יכול יותר בית המקדש להתקיים והוא חייב להיחרב.

שנאה שכזו היא הגורם לירידתו של יוסף למצריים. במצב שבו שני אחים שונאים אחד את השני, עד שאחד מהם מוכן לזרוק את השני לבור ולמכור אותו לעבד - המשפחה מתפרקת, החיבור מתמוגג. השנאה הזו, שכל כך קל לתת לה לחלחל לליבנו, היא מוקד הבכי של יוסף. יוסף - שחש על בשרו את כאב שנאת האחים, יודע היטב כי בפעם הבאה שתפרוץ שנאה שכזו יווצר קרע בעם, וקרע שכזה יביא לגלות ולייסורים. לחורבן בתי המקדש. בכיו של יוסף הוא הבכי על שנאת האחים ועל השלכותיה המחרידות.

הצוואר - המקום המחבר

כעת אנו נדרשים לשאלה השנייה - מדוע דווקא בקוד ”צוואר“ מוצא ר‘ אלעזר את בית המקדש? על מנת לענות על שאלה זו אנו צריכים לשים לב למאפייניו של בית המקדש בכלל, ובפרט בהקשר הזה. אם נשים לב - תפקידו של בית המקדש זה לחבר - לחבר בין נחלת שבט יהודה ונחלת שבט בנימין - כאשר הוא שוכן בדיוק על קו הגבול; לחבר בין שבטי עם ישראל ובין פלגיו השונים - כפי שראינו מקודם; לחבר בין עם ישראל לאביהם שבשמיים. אולי אפשר אפילו להגיד שהמקדש איננו מקום ייחודי כשעצמו - אלא כל מטרתו היא חיבור בין דברים שונים.

מכאן נבין את המשלתו לצוואר. הראש, הלב, הידיים, הרגליים - כל אלו אברים הרבה יותר דומיננטיים ומשמעותיים בגופו של האדם, אך בלי האיבר המחבר - בין הלב הפועם לשכל החושב, לא היה הגוף פועל. דווקא לצוואר, כאיבר המחבר, יש מטרה חשובה. למרת שכשלעצמו הוא אינו עושה דבר, וכל מהותו הוא קישור - אנו רואים כי בלעדיו לא היו מתקיימים חיים, ובוודאי שלא פעילות כלשהי. בית המקדש, כמקום של חיבור, נמשל דווקא לצוואר - המחבר והמקשר.

מכאן נבין מדוע דווקא בצוואר רואה ר ‘ אלעזר קוד לבית המקדש בהקשר הזה. ר‘ אלעזר מבין כי ללא נקודת החיבור - הצוואר, היה עם ישראל מתפרד, היה בית המקדש נחרב. הוא רומז לנו, דרך התורה, כי אם לא נתאחד, אם לא נתקרב ונאהב איש את רעהו, ציבור את משנהו - לא נוכל לשרוד כעם. דווקא בימים אלו, בהם מפעפעת השנאה ומתלבה אש הפירוד בקרב המחנות השונים אנו צריכים לדבוק באהבה - אהבה שלמה מלב אל לב!