בשורה התחתונה, כמה לא מפתיע, דחה בג"ץ עתירה שהגיש עוה"ד יצחק בם והשאיר את שני ראשי תנועת 'חוזרים להר' הרחק מההר ומירושלים למשך כל החגים. אלוף פיקוד העורף יואב סטריק, החתום על הצו שנשלח לשניים ערב ראש השנה, נימק אותו ב'סכנה העולה עד כדי סיכון ממשי לביטחון ואף עלולה להוביל לפגיעה בנפש'.
מותר לפקפק קצת בטיעון הזה. מוריס וקהתי אמנם שיחקו פעם בכדורגל בהיכל בג"ץ במחאה על העובדה שהמדינה מאפשרת משחקי כדורגל של ערבים בהר הבית, ובנוסף יזמו הבאה סיטונאית של גדיים לקרבן הפסח בערב הפסח האחרון למבואות הר הבית, אבל הם מעולם לא נחשדו בדברים מהסוג שסטריק מתאמץ להדביק להם. נראה שכמו תמיד נוח לגורמים רמי הדרג למנוע מעצמם כאבי ראש באמצעות צביעת כל עיסוק יהודי בהר הבית בגוונים עזים של סכנה איומה לשלום העולם.
צווי ההרחקה חדרו מחדש לחיינו סביב פעולות תג מחיר והרצח בדומא, אולם מתברר שלאחרונה, בשקט בשקט, נעשה בהם שימוש נרחב נגד פעילות פוליטית לגיטימית לחלוטין. וזה קורה לא מעט סביב המאבק היהודי למען הר הבית. בליל בדיקת חמץ האחרון הונפקו צווי הרחקה לכמה פעילי חוזרים להר שעמדו להביא גדיים לקרבן פסח למחרת. בין הפעילים היו ראשי התנועה, רפאל מוריס ויאיר קהתי.
בימין אמנם התרגלו כבר להוצאת צווי הרחקה, ובכל זאת נראה שבמקרה של השניים הללו חצתה המדינה קו אדום. מיותר לומר שבעיני מביאי הגדיים בערב הפסח הצעד שנקטו בו הוא לא פחות מחובה דתית חמורה. הרי מדובר במצווה שמי שמבטל אותה נענש בכרת, ובכל זאת המדינה על שירותיה החשאיים נלחמת בשניים הללו ובחבריהם בכל כוחה.
בערב הפסח בחר קהתי לציית לצו ואילו מוריס הפר אותו, הגיע לכניסה להר הבית ובילה בשל כך בליל הסדר במעצר. המשטרה אף ביקשה לעצור אותו עד תום ההליכים, אולם בית המשפט שחרר את מוריס אחרי שני לילות בתא. חצי שנה עברה ושוב הגיעה תקופת חגים, והמדינה שבה וחילקה לשניים הללו צווי הרחקה מעיר הבירה עד לאחר תקופת החגים. לקהתי אף המתינה המשטרה בנתב"ג וחילקה לו את הצו עם שיבתו מאומן במוצאי ראש השנה.
עו"ד יצחק בם עתר בשבוע שעבר בשם השניים לבג"ץ והזכיר שהמנהג להרחיק מתנגדי שלטון מעיר הבירה בעתות רגישות אופייני דווקא למשטרים ריכוזיים. בם הזכיר שבזמן המשחקים האולימפיים שהתקיימו במוסקבה בשנת 1980 הורחקו מהעיר למרחק מאה קילומטרים בהוראת המשטרה והקג"ב מאות רבות של מה שהוגדר "גורמים אנטי חברתיים", ובהם מתנגדי שלטון ופעילי ציבור.
"הייתה זו פרקטיקה מקובלת עוד מימי הצארים", הוסיף בם, "כאשר מי שסר חנו בעיני הצאר היה מקבל פקודה לעזוב את הבירה ולא להראות את פניו בה עד אשר יחלוף חרון אפו של הצאר. ביחס ליהודים הייתה הפרקטיקה הזאת לחוק, אשר הגביל את יישובם לתחום המושב, ואלה אשר לפי עושרם או השכלתם הותרו להם המגורים במוסקבה, גורשו ממנה בצו של מושל מוסקבה הנסיך הגדול סרגיי מדצמבר 1891. אך מה לנו ולהרחקת 'פרובוקטורים' מתנגדי השלטון מן הבירה בעתות רגישות?", תהה עורך הדין.
"לא כל כך ברור מה הקשר של המשיב [אלוף פיקוד העורף. א"ס] אל פעילות ציבורית של העותרים", עקץ בם, "כי הרי, להלכה, הצבא בישראל אמור להיות מחוץ לפוליטיקה ואינו אמור להטריד אזרחים בגין פעילותם הפוליטית. אולם, ההלכה והתיאוריות הנלמדות על תפקיד הצבא במדינה דמוקרטית לחוד, והמציאות בישראל לחוד".
בם תקף במיוחד משפט אחד של סטריק, שבתגובה לפניית מוריס כתב לו "הנך פעיל דומיננטי ומרכזי בתנועת 'חוזרים להר', תנועה הפועלת ברוח אידיאולוגיה קיצונית, ומקדמת בין היתר פעילות פרובוקטיבית בהר הבית ובסביבתו. הערכת גורמי הביטחון הנה כי פעילות התנועה בכלל ופעילותך בפרט, עלולה להביא להתלקחות תבערה רחבת היקף על רקע לאומני, עד כדי פגיעה בנפש. לאחרונה, הצטבר בידי גורמי הביטחון מידע, ממנו עולה חשש ממשי כי אתה עלול לנצל את שהותך בעיר ירושלים על מנת לקדם פעילות פרובוקטיבית במהלך חגי תשרי, באופן שיהיה בו כדי לעורר סיכון ממשי לביטחון".
"אם לתרגם את דברי 'גורמי הביטחון' ללשון בני האדם", המשיך עו"ד בם לחבוט, "החשש הוא שהעותרים יעוררו פרובוקציות – כלומר יעשו מעשים שאינם אלימים כשלעצמם, אך עלולים לגרור תגובה אלימה של אחרים ולהביא ל'התלקחות על רקע לאומני' – כלומר שמעשי העותרים לא ישאו חן בעיני הערבים ואלה יפעלו באלימות. במקום לטפל באלימותם של מי שעלול להגיב באלימות ל'פרובוקציה', מעדיף המפקד הצבאי להרחיק באופן מנהלי את ה'פרובוקטורים', גם אם אלה אינם אלימים", כתב בם.
"המפקד הצבאי", הוסיף עורך הדין, "אינו טוען שפעילות פרובוקטיבית של העותרים היא אלימה ואף אינו אומר שהיא בלתי חוקית. הסיכון הטמון בפעילות הזאת נובע מאנשים המצויים בצד השני של המתרס והעלולים להגיב באלימות למעשי העותרים. העותרים מורחקים אפוא מירושלים לא מחשש כי הם עצמם ינהגו באלימות, אלא מכיוון שאחרים עלולים לנהוג באלימות".
שופטי בג"ץ לא אהבו, בלשון המעטה, את ההשוואה שערך בם בין התנהלות השלטון הישראלי לבין אורחות הקג"ב. בשבוע שעבר דחו השופטים יורם דנציגר, יצחק עמית וצבי זילברטל את העתירה בסגנון הרגיל שבו דוחה בית המשפט כבר חמישים שנה אינספור עתירות שנגעו בענייני ההר: "ענייננו בהר הבית, מקום נפיץ ורגיש מאין כמוהו הן בימי חול ובוודאי בימי מועד וחג של הדתות השונות, הן בשגרה ובוודאי במצב הביטחוני הנוכחי בישראל בכלל ובירושלים ובעיר העתיקה. לצערנו, ניתן להמשיל את הר הבית לחבית חומר נפץ אשר אך ממתינה לזיק קטן על מנת להצית תבערה גדולה. מי ששופך נפט ליד החבית אינו נוקט בכל פעולה אלימה, אך פוטנציאל הסכנה לשלום הציבור ולסדר הציבורי עקב כך ברורה וידועה".
השופטים גם תהו מדוע לא הוגש נגד מוריס כתב אישום על הפרת צו ההרחקה שקיבל בערב הפסח. האמת היא, כך ניתן לשער, שבמשטרה לא ששים להגיש נגד איש 'חוזרים להר' כתב אישום על ההפרה הזו, מפני שהדבר יחשוף ברבים עד כמה בעייתית מראש היתה הנפקת צו המורה לאסור קיום מצווה כה מרכזית ביהדות. אין ספק שמשפט כזה גם היה מגלה ברבים את השימוש הסיטונאי הנעשה לאחרונה בצווי הרחקה ואולי מעורר התקוממות ציבורית. מותר גם לנחש שאם מדיניות הצווים הזו תימשך, התקוממות כזו אכן תתעורר במוקדם או במאוחר. שופטי בג"ץ, אין ספק, יהיו החתומים המרכזיים על התפרצותה.
