מצווה להביא מנחה מן התבואה החדשה של השנה, ומכיון שהשעורים מתבשלות חמישים יום לפני החיטים, לכן מאז
שמביאים אנו את מנחת השעורים שהיא "עומר התנופה", מונים אנו חמישים יום ואז אנו מביאים את מנחת החיטים "שני הלחם". (וכנראה שמכיון שהשעורה היא מאכל בהמה, אנו מניפים אותה כמעט כמות שהיא, ואת החיטה שהיא מאכל אדם, אנו מניפים בצורת "שני הלחם").
שמביאים אנו את מנחת השעורים שהיא "עומר התנופה", מונים אנו חמישים יום ואז אנו מביאים את מנחת החיטים "שני הלחם". (וכנראה שמכיון שהשעורה היא מאכל בהמה, אנו מניפים אותה כמעט כמות שהיא, ואת החיטה שהיא מאכל אדם, אנו מניפים בצורת "שני הלחם").
וכאן נשאלת השאלה מדוע אנו סופרים השנה לאחר שלא הורשנו להניף את העומר ? (סכ"ה להניף שיבולים, לא יותר).
הטעם נמצא בגמרא במנחות (ס"ו.) בדברי אמימר שאומר שספירת העומר היום היא "זכר למקדש". מעניין לשים לב שהגמרא לא אומרת "זכר לספירת העומר" אלא "זכר למקדש", המשמעות היא לא זיכרון למצוות אבודות, אלא זיכרון לחזון ולמטרה האלוקית.
אגב, העניין של "זכר למקדש" הוא לא זיכרון גרידא אלא דרישה בפועל, שהרי כל הנושא הזה נלמד בגמרא (סוכה מ"א.) מהפסוק בירמיה "ציון היא דורש אין לה" מכלל דבעי דרישה.
יפה מאד
השבמחק