בסוף יבוא האדון אל היכלו

הרבנית רבקה שמעון מדריכה נשים בהר הבית

בשבוע שעבר הוזמנתי לכנס שיזמו בפורום 'לא כלה דרכנו'. העיתוי היה למלאת עשר שנים להקמת הפורום באינטרנט, בחסות אתר 'כיפה', כשהיוזם הוא העיתונאי אודי מקסימוב, שגילה לנו כי מאה זוגות נישאו דרך האתר, ויום חגיגת הכנס היה יום נישואיו שלו. מרגש.

מאה זוגות בעשר שנים? הלוואי על כל משרדי השידוכים! שלא לדבר על עשרות זוגות נוספים, שדרך חבר של חברה מהפורום מצאו כך את בני זוגם.

אחד מהמשתתפים בכנס הציג לפני חברי הפאנל שאלה: האם לדעתנו מדינת ישראל, או ממשלת ישראל , אמורה לתכנן בצורה מערכתית עוד פרויקטים ויוזמות למציאת שידוך?

זה הזכיר לי שאלה שנשאלתי באחד השעורים שאני מעבירה לנשים: למה תמיד מצפים מהנשים ליזום, לחשוב, לתכנן, לנהל את הבית? ומה עם בן הזוג? ולמה לא מתכננים בצורה מערכתית חינוך מחדש לגברי המגזר שייקחו יוזמה, שילמדו, שיפעלו, כמונו הנשים? השוויון בנטל, לא? מושג מודרני....

מכיוון שאנו בתקופת בין המצרים, זה גם מחזיר אותי למערכת היחסים שיש לנו מול הבורא. ידידה יקרה שלחה לי רעיון ענק- מה את עושה כשבן הזוג שלך מסתובב לו בבית בפנים של תשעה באב? בפנים מכורכמות? איך עליך להתנהל? האם עליך לשמור מרחק עד יעבור זעם? האם עליך לדבר? האם עליך ליזום משהו? והוא- מה איתו? מה זה מצב הרוח המזופת שנפל עליו?

נראה לי שאין מנוס, אבל היוזמה היא בידינו.

אני אתחיל בנושא הלאומי.

ימי בין המצרים, שאומרים עליהם שהם במזלו של עשו הרשע, לתקופת השנה, הם ימים בהם אנו מרגישים , כביכול, רק כביכול, את ריחוקו של ה' מאתנו. מדוע נפלו פניך, ה'?

אבל אנחנו לא מוותרים לו!

רק היום עליתי שוב להר הבית, הדרכתי קבוצת נשים, ואתי עלתה כלה אחר טבילה שמחר מתחתנת! איך היא מתחתנת בימי בין המצרים?

אם אתם שואלים שאלה זו, סימן שאתם מהענף האשכנזי בעמנו המפולג. מה לעשות ואשכנזים הם פלג עגום בעמנו, מתחברים יותר לאבלות, נראה שיש להם מעין נחת מלהיות אבלים. עדות המזרח שבינינו, שאף פוסק שלהם לא כותב על דיני אבלות בשלושת השבועות  - מתחתנים, למה לא? כלומר- עסוקים בבניה!

אז עלינו להר הבית, והיום גם עלתה קבוצת עיתונאים. מה זה אומר? זה בא מההשתדלות, מהצד הנקבי שלנו, לחזר אחר בן זוגנו, למרות תחושת הריחוק.

וזה המסר לכל יוזמי המערכות המדיניות לשידוכים ולכל המסופקות בנחיצות היוזמה הנשית.

קחו דוגמא מפורום לא כלה דרכנו! יושבים אנשים, מפטפטים על דא ועל הא באינטרנט, מצרפים הגיגים ורגשות ומחשבות, שזה הדבר האמיתי בין בני זוג, וקוצרים מאה זוגות בעשר שנים. וזו התשובה- אין ייאוש. לא נשב רגל על רגל, לא נשב בחיבוק ידיים ונעשה מעשים שיקרבו אותנו עוד ועוד למקום הטוב ומבורך של קשר, זוגיות, נישואין. בסוף גם יבוא האדון אל היכלו... הוא יביט בנו, יתעשת, יעשה חושבים, יזום איזה מהלך מבורך. פשוט לא תהיה לו ברירה...