התקרבות לה', והשלכת החטאים לעזאזל

הקטרת הקטורת בקודש הקדשים בבית ראשון

ביום שבו אנו הכי קרובים אל ה', אנחנו מתכפרים לפניו. ונשאלת השאלה למה היום שבו אנו הכי קרובים אל ה' הוא הזמן לכבס את הכביסה המלוכלכת ולעסוק בחטאים, עוונות ופשעים? לא עדיף לשמור את זה ליום אחר?

למה כל קרבן הוא כפרה? לגבי חטאת, התשובה פשוטה. חטאת (לפחות זו הנזכרת בפרשת ויקרא) מוקרבת מפני שהאדם חטא, ומטרתה לחַטֵּא את חטאיו. אך למה העולה מכפרת?

למה כל התקרבות אל ה' היא כפרה? האם כפרה היא דוקא מחטא? התורה אומרת על  העולה "ונרצה לו לכפר עליו", למרות שהתורה לא מתנה את העולה בכך שהאדם חטא. חז"ל אמרו שהעולה מכפרת על עשה, אבל הם מודים שאין חיוב על מי שעבר על עשה להביא עולה, ושאפשר להביא שתי עולות זו אחר זו אע"פ שברור שלא היה חטא בינתים. 

היום שבו אנחנו מתקרבים ביותר אל ה', תפקידו כפורים. לכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם. למדנו שהכפרה מטהרת מחטא. למה דוקא מחטא? למה דוקא ביום הקדוש יש להזכיר חטאים, ולא לדבר על דברים אחרים כמו אהבת ה'? קרבה  לה'? וכו'. למה כל קרבן הוא כפרה?

ובכלל צריך  לשאול מה פירוש המלה כפרה.

המלה כפרה יכולה להתפרש הן ככ‎ֹפֶר. כלומר: הקרבת דבר ככ‎ֹפֶר נפש, במקום הנפש. כמו שאסרה התורה לעשות ברוצח. ואפשר לפרש שכפרה היא נקוי.  ראה גטין נו. קודשא בריך הוא בעי לחרובי ביתיה ובעי לכפורי ידיה בההוא  גברא. אינני יודע אם אפשר להביא ראיה מהארמית, אבל שם משמע שהכפרה היא נקוי. כפורו של אדם הוא נקויו וטהורו.  וזהי לכאורה הכפרה של יום הכפורים. כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם. הכפרה היא סוג של טהרה.

בפרשת אחרי מות נזכרו פשעי ועוונות ישראל לכל חטאתם, אך לא נזכרו פשעי  וחטאת אהרן וביתו. הוא מכפר בעדו ובעד ביתו לאו דוקא על חטאים שחטאו. על  ישראל הוא מכפר על חטאתם כי אי אפשר שלא חטאו כל השנה. אבל על ביתו הוא  מביא חטאת שהזמן מחיבה. (אך אפשר שעקר החיוב הוא לכפר על מות שני בניו.  לכן הפרשה באה אחרי מות שני בני אהרן, ומסימת בויעש כאשר צוה ה' את משה.  סיום המלמד על חיוב שחויב לעשות מיד, כמו ימי המלואים. וזה עקר החיוב  האמור כאן. אלא שגם לדורות, ביום הכפורים הכהן אשר ימשח אותו יעשה כן.  כפי שמוסיפה הפרשה בסופה).

החטאת באה על חטא אבל לא רק על חטא. היא מכפרת גם על טומאה, והיא באה גם  ברגלים.

חטאת באה לחַטֵּא. לא כל חטאת באה דוקא על חטא, יש חטאות שהן חובת היום, יש חטאות שמכפרות על טומאה. (אמנם חז"ל מצמידים לכל אחת מהן חטא, אבל אין לזה זכר בכתוב, וזה גם לא מציאותי. בשבועות ובר"ה קרבים שני שעירים שיכולים להקרב בו זמנית. שתי חטאות יחד. איזה חטא נעשה בינתים? ברור שהן תקרבנה גם אם גלוי וידוע שלא היה חטא. הן חובת היום).

משמותיהם של הקרבנות אפשר ללמוד על יעודם. חטאת נגזרת מלשון חטוי. אשם הוא חוב. לכן בא קרבן עולה ויורד על עברות דומות לאשמות שבפרשת  ויקרא. אשם הוא חוב הרובץ על האדם. לכן דורש ר' נתן מנין לנושה בחברו מנה  וחברו בחברו שמוציאים מזה ונותנים לזה תלמוד לומר ונתן לאשר אשם לו. אשר אשם לו,  כלומר: אשר חיב לו, לאו דוקא מי שלוה אלא מי שרובץ עליו חוב. כשהחוב חל  על האיש. בעוד חטאת באה לחטא כתם מסוים, בא האשם להחזיר את חובו של האיש.  אשֵם הוא חיב. האשם הוא תשלום ולכן הוא בא בכסף בערכך.  שמות הקרבנות נגזרים מיעודם. עולה עולה לה', מנחה היא מנחה שמקריב אדם לה', מנחה כמו מתנהה, דורון, הניתן למלך או לאדם חשוב. שלמים באים לשלם לה' (או להשלים עם ה'). לפ"ז גם  ונרצה לו לכפר עליו האמור בעולה, אינו בהכרח על חטא כמו שדרשו המדרשים על  עשה ועל הרהור, שהרי התורה לא מזכירה שהאיש חטא. נרצה לו לכפר עליו היינו להיות כ‎ֹפֶר, לעלות אל ה' במקומו, ובכך לנקות את האדם ולכפר עליו. כפר הוא נתינת דבר תחת איש. כלומר: הוא עושה שני  דברים: הוא נותן דבר לה', ובכך מנקה את האיש. ובכך כאילו מעלה האדם את עצמו ועולה אל ה'. העולה היא תחליף לאיש המקריב אותה. אם עולה האדם אל ה' ומשעבד את עצמו לעבודת ה', ממילא מתישרות מחשבותיו אל ה',  והוא עולה ועובד אותו, ומקים את מצוות העשה שצוה ה', כלומר: מקדיש את  עצמו לה' ונעשה עבד שלו, ודרך העבד לעשות מצוות עשה שצוהו רבו. זוהי  העליה אל ה' של העולה. אין הלכה שהחושב מחשבה לא נכונה או המבטל עשה  יקריב עולה. ואולם, מי שמעלה עולה לכפר עליו, כלומר: במקומו, ממילא תקן עברות אלה. ונרצה לו לכפר עליו, כשסמך ידו על ראש קרבנו, כלומר: כשעומד  לפני ה' ואומר הריני לפניך, וזה קרבני העולה ונשרף תחתי, והוא הכפר שלי,  והריני מקדיש את עצמי ומוסר את עצמי לפניך כמוהו.  לפי זה גם ההטהרות באה משום כך. הקב"ה מטהר את ישראל. הקרבה לקב"ה מטהרת  את ישראל. כמו הדרשות שבסוף יומא. ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם, ואומר  מקוה ישראל ה'. (אגב,  הפשט שם הוא שרבי עקיבא חולק על ראב"ע שאומר שיום הכפורים  אינו  מכפר אלא על עברות שבין אדם למקום שנאמר" מכל חטאתיכם לפני ה'". חולק  עליו   רבי עקיבא  וקורא: "מכל חטאתיכם, לפני ה' תטהרו". לפי  רבי עקיבא יום הכפורים מכפר גם על עברות שבין אדם לחברו).

ביום הכפורים  מכפר אהרן פעמים בעדו ובעד ביתו, לא נזכרו שם חטאים ופשעים. אח"כ הוא מכפר על הקדש מטומאות בני ישראל ומפשעיהם לכל חטאתם, אבל הוא לא מתודה. המקום היחיד שבו נאמר בפירוש שאהרן צריך להזכיר את החטאים והעוונות הוא על השעיר המשתלח לעזאזל. והתודה עליו את כל עוונות בני ישראל ואת כל פשעיהם לכל חטאתם ונתן אותם על ראש השעיר ושלח וכו'.

הקרבנות הנעשים בפנים, קרוב אל ה', מכפרים, אך לא מפני שאנו עוסקים שם בעוונות. אנו עוסקים בהטהרות והתקדשות, וממילא אין עוונות. אנחנו קרבים אל ה' ובכך אנו נטהרים. את העוונות אנו משלחים הרחק החוצה, לעזאזל. אנו מתרחקים מהם ומתקרבים אל ה'. הקרבה אל ה' היא המטהרת. במה אנו נטהרים? לפני ה' תטהרו. כפרת יום הכפורים לא מושגת ע"י התעסקות בכתמים וניקוי החטאים, את זה עושים ע"י החטאות של כל השנה שכל אחת מהן באה על חטא מסוים. עבודת יוה"כ מכפרת בדרך אחרת לגמרי: במקום לטפל בכל חטא וחטא ולהרחיק אותו מהאדם, לוקח יום הכפורים את האדם הרחק מחטאיו אל תחת כנפי השכינה. הטפול הוא באדם ולא בחטאיו. ממילא הוא יטהר מעוונותיו ומפשעיו.

(עם זאת, יש גם שעיר לעזאזל, תפקידו המופיע בתורה הוא "וְסָמַךְ אַהֲרֹן אֶת שְׁתֵּי  יָדָו עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר הַחַי וְהִתְוַדָּה עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶת כָּל פִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם וְנָתַן אֹתָם עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר וְשִׁלַּח בְּיַד אִישׁ עִתִּי הַמִּדְבָּרָה:  וְנָשָׂא הַשָּׂעִיר עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנֹתָם אֶל אֶרֶץ גְּזֵרָה וְשִׁלַּח אֶת הַשָּׂעִיר בַּמִּדְבָּר". השעיר הוא שליח לקחת על ראשו את כל עוונות וחטאת ישראל ולהוציא אותם אל מחוץ למחנה, להתרסק יחד אתם במדבר).

בדרך כלל מסבירים שכדי להתקרב אל ה' על האדם להטהר. אבל כמדומני שיש גם  תהליך הפוך. הקרבה אל ה' מטהרת את האדם. מי שקרוב אל ה', ממילא הוא רחוק  מהחטא. אפשר להלחם בכל חטא וחטא ולנסות לנקות אותו, וזאת מלחמה אינסופית.  אבל אפשר פשוט להרגיש קרבה אל ה', וממילא אין חטאים. מי שכל היום הוגה  בקרבתו אל ה', מתי יחטא? ההתקרבות לפני ה' היא הטהרה והנקוי. לכן, יום  הכפורים מכפר על מי שחטא ועל מי שלא חטא. הוא מכפר על האדם ולא על חטאיו. הוא מקרב את האדם לאלהיו.  בדרך כלל  הלשון בפרשה היא וכפר עליו הכהן, יכפר עליכם וכו'. לא יכפר על חטאיכם.  כולנו קרבים אל ה' ע"י היום וע"י הקרבנות. וממילא אנו טהורים ומכופרים.  במדה מסוימת, אפשר לראות כך גם את הדין ודברים בין משה לקב"ה. הקב"ה אומר  שמדת הדין גוזרת להשמיד את ישראל. משה מזכיר שישראל הם נציגיו של ה'  בעולם. אם ישראל מבינים את זה ורואים כך את הדברים, גם מדת הדין תסכים  שאין להשמידם.  אילו היינו מתפללים כל השנה כמו שאנו מתפללים ביום הכפורים, האם היינו  חוטאים?

אך אם אין אנו זוכים לעבודת יום הכפורים בקדש הקדשים, עלינו ללכת בדרך הקשה ולכבס כל חטא וחטא בפני עצמו.

עליתי להר הבית לקראת ראש השנה. יצאתי משם בהרגשה שבמקוה טבלתי,  ובהר הבית נטהרתי. מי שמרגיש את קרבת ה' ומדבר אליו כבן אל אב, ממילא  מתקיים בו יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו. איך אפשר לחשוב שם מחשבות און ?

הרב איתי אליצור מדריך קבוצה בהר הבית

(גרסה אחרת למאמר):

מה המטרה שלשמה למד ה' את משה את סדר העבודה בפרשת אחרי מות? מפסוקי הפתיחה עולה שתפקיד הפרשה הוא ללמד את אהרן כיצד יוכל להכנס אל הקדש. "דבר אל אהרן אחיך ואל יבא בכל עת אל הקדש מבית לפרכת אל פני הכפרת אשר על הארן ולא ימות כי בענן אראה על הכפרת.  בזאת יבא אהרן אל הקדש..." כלומר: אחרי מות שני בני אהרן שנכנסו שלא כדין, מלמד משה את אהרן כיצד יש להכנס אל הקדש.

מאידך, פסוקי הסיום של הפרשה מלמדים על מטרה אחרת לגמרי: "וכפר הכהן אשר ימשח אתו ואשר ימלא את ידו לכהן תחת אביו ולבש את בגדי הבד בגדי הקדש  וכפר את מקדש הקדש ואת אהל מועד ואת המזבח יכפר ועל הכהנים ועל כל עם הקהל יכפר  והיתה זאת לכם לחקת עולם לכפר על בני ישראל מכל חטאתם אחת בשנה". מטרת הפרשה היא ללמד כיצד לכפר על בני ישראל מכל חטאתם.

יתרה מזאת: גם תאור המטרות השונות עצמן, נראה קצת תמוה. לכאורה מהפרשה נראה שהדבר המאפשר את כניסתו של אהרן לקדש הקדשים הוא הקטרת. בהקטרת הקטרת נאמר בפירוש: "ונתן את הקטרת על האש לפני ה' וכסה ענן הקטרת את הכפרת אשר על העדות ולא ימות". נתינת הקטרת היא הגורם לכך שלא ימות, אלמלא אותה קטרת, ימות. יקרה לו הדבר שמפניו שמזהירה הפרשה בתחלתה: "ואל יבא בכל עת אל הקדש מבית לפרכת אל פני הכפרת אשר על הארן ולא ימות", רק ע"י הקטרת לא ימות. לכן היה צפוי שהפרשה תפתח במלים "בזאת יבא אהרן אל הקדש במחתה מלאה גחלים מלפני ה' ובקטרת סמים דקה", אבל הפרשה פותחת במלים "בזאת יבא אהרן אל הקדש בפר בן בקר לחטאת ואיל לעלה". והם בפשטות שיכים לכפרה, ולא לכניסה לקדש הקדשים. אהרן נכנס לקדש הקדשים כדי לכפר בפר ובשעיר, ולא ע"י הפר והשעיר.

לכן יש לפרש שהכפרה והכניסה אל הקדש חד הן. אחד הבטויים השכיחים ביותר בפרשה הוא הצרוף "לפני ה'", הצרוף הזה חוזר על עצמו כמה פעמים בפרשה, אך הוא אינו מופיע בפסוק "ואל יבא בכל עת אל הקדש מבית לפרכת אל פני הכפרת אשר על הארן ולא ימות", מטרת הפרשה היא ללמד שאנו כן נבא לפני ה'. ולא די שנבא לפניו, נבא לפניו במחתת קטרת, אותו מעשה שהביא למות נדב ואביהוא, הוא מעשה רצוי, אם האש תהיה מלפני ה' ולא זרה. הדרך הנכונה החיא לא לכפר על החטאים ואז לבא אלא ה', אלא להפך: ביאתנו אל ה' היא כפרת חטאינו. השב אל ה' ונמצא לפני ה', ממילא יתקים בו "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו". קרבתו לפני ה' היא תטהר אותו. "לפני ה'" הרוחני ו"לפני ה'" הגאוגרפי חד הם. לכן כאן חוזר הבטוי. ומכאן דרש ר' עקיבא "לפני מי את םמטהרים, מי מטהר אתכם, אביכם שבשמים".