לק'י
יש מפזר ונוסף עוד
משלי יא כד
האדם החוסך, זאת אומרת, מונע עצמו מפיתוח וקיום, של אחת ממידותיו, כישרונותיו הטובות, ישרות ויפות שיש לו – לא רק פוגע באותה מידה, אלא הוא מחסיר גם ממידותיו האחרות, פוגע בדמות ומקצץ בנטיעות. התוצאה שפתוח ישותו – חסרה ופגומה.
כשמדברים על הקב"ה, מי הוא ואיפה הוא – התשובה, וזה הדבר הראשון והחשוב, ואמיתי – שמציאות ה' - בנשמה של האדם. שם, בנשמת האדם, מצא ה' את הבית, מלא כמהה, אהבה וחדוות היצירה !
הרי הוא, במלא חסדיו, נפח בנו חלק מעצמו, חלק של יוצר, באהבה וכשרון אין סופיים ! כל יצירה, היא פרי מצוי המרבי של כישרונותינו, הפריה הדדית, בינהם, בנפשינו פנימה; כמו כן, ההפריה בינאנושית, ובינלאומית. הדבר דומה לליטוש יהלום, כיצירת מופת ושכלול נשמת האדם, במגביל.
המדענים טוענים, שאפילו אלברט אינשטין הגדול, השתמש רק בשליש מפוטנציאל השכלי. ומה נגיד אנו, בני תמותה הרגילים ?
המלך הנגזל
כל המהות והתכלית האנושית, - להביא לימות המשיח, - על ידי שימוש באותו פוטנציאל גאון אנושי, לטוש יהלום נשמת האדם; להגיע למצוי כישרונותינו המירבי! ואנו, משתמשים באותו כוח אין סופי, על מנת להתחמק מהמשימה הנעלה.
אנו גוזלים את ה' ומועלים באמון ואהבה, שהרעיף עלינו.
אפשר לזהות שתי סיבות לעוולת הזאת: עצלנות וחוסר אמונה וביטחון. אלה שתי הסיבות, שנבעות מבחירה חופשית של האדם, התכונה העיקרית וההכרחית, היות ולהקראה "אדם" !
הדגם המוחשי לנשמת האדם – הוא בית המקדש, והיחס שלנו כלפיו, היא ההשתקפות המדויקת של נושא המאמר: מזלזול בעליה ובניין הארץ, עד שנת ת"ש (1939), דרך החזרת מפתחות של הר הבית - בכ"ז (1967), וזלזול ושלילת העליה להר, - היום !
למרבה הפלצות – ידוע לנו, במה הסתיימו הזלזולים הקודמים – בשואה ומלחמת יום הכפורים. האם נמשיך בעוולת ? עד מתי ?
"בעצב תלדי בנים" – זאת אומרת: כל יצירה משמעותית, נובעת מתוך יסורים קשים, אלא שבל נשכח – מדובר בקללה ! וזמנה – קצוב. עד מתי – בנו תלוי הדבר ! בתשובה תוך שיבה אל ההר.
די לבכות בכותל – עלו אל ההר !
גמר חתימה טובה – חיים אודם
צום גדליה ה'תשע"ג
עפרה
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה