יום שישי, 19 באוקטובר 2012

שיר חדש


הוא גילה את הפסנתרין המקראי ובעקבותיו את היהדות, אבל עוד הרבה לפני שני אלה כבר פיעם בו חלום: לנגן בבית המקדש. טוב, הוא לוי, למה כבר אפשר לצפות? * על מיזם השיחזור של מערך הסולמות המוזיקאלי העתיק ה'רדיף' – אבי המקאם המזרחי שהשתמר לאורך אלפי שנים במרכז אסיה, אך מוצאו כנראה בארץ ישראל ובשירת המקדש * כעת, לאחר שנים של יצירה משותפת עם בכירי הזמר הישראלי, אלדד לוי (39) עמל על הקמת מרכז כמעט מגלומני בירושלים שיאחד את המסורות המוזיקליות של כל תפוצות ישראל לאורך אלפיים שנות – לניגון אחד, חדש * נחשו היכן הוא מתכוון לנגן אותו, לכשייווצר

גילוי נאות: זו שיחת לוויים. אמנם המסורת המשפחתית הדלה שלנו גורסת שאנחנו נימנה על העומדים בשער, ודווקא לא על המשוררים והמנגנים. ההנחה הזו נתמכת גם בעובדה שרבים מהמינוחים המוזיקליים שאלדד לוי משתמש בהם, זרים לגמרי לאוזניי הלא-מוזיקליות. ואף על פי כן, הצלילים שלוי מצליח להפיק מהסנטוּר הפרסי, שהוא בעצם הפסנתרין המקראי והסבא של הפסנתר, מסוגלים לחולל משהו גם בקרב בעלי אוזניים ערלות.
אחרי שניגן עם אביתר ומאיר בנאי, להקת שבע ואברהם טל, אלדד לוי חולם לנגן בבית המקדש. לפני שלוש שנים הוציא לאור את אלבום הבכורה שלו "מסע-לה'" – מסע להשם. המסע הזה של לוי לריבונו של עולם ולמקדשו עובר דרך ארצות מרכז אסיה, ולא במקרה. רבותיו המוזיקליים, פרופ' פרץ אליהו ופרופ' שלמה טכלוב מאוניברסיטת בר אילן, שהגיעו ארצה מן האזור הזה, מעריכים שמקור הנגינה המסורתית שהשתמרה בו הוא דווקא ארץ ישראל. ממנה הוא התגלגל בידי גולי ציון לפרס, לבוכרה ולקווקז.
לוי, כיום תושב בית מאיר, נולד בכלל במשפחה חילונית. הוא צאצא לדורות רבים של לויים משני צידי המשפחה, ואולי בשל כך גם מנגן בכלים רבים מתקופת הבית הראשון והשני. הכירו למשל את ההרמוניום – האקורדיון התנ"כי. לצידו הוא מכה מפעם לפעם על תופי יד עתיקים, וגולת הכותרת: סנטור פרסי – קופסא טרפזית שבדרך כלל עשויה מאגוזי מלך. זהו כלי בעל 72 מיתרים שמנגנים עליו בעזרת מקלות משונים משהו. מסורת יהודי פרס גורסת שהסנטור הפרסי קשור למקדש. הסנטור הוא הפסנתרין, הכלי הנזכר בפרק ג' בספר דניאל כזה שניגנו בו בארמון נבוכדנצר לכבוד האליל הבבלי בעת שחנניה, מישאל ועזריה נדרשו להשתחוות לפסלו.
לוי, שנולד בבית חילוני, התוודע לכלי הזה במושב אמירים בצפון, ומיד נשבה בקסמיו. בסופו של דבר רכש סנטור מידי ישראלי יוצא-פרס ששמר ברשותו את הכלי העתיק. בתוך שנה בלבד הוכתר לוי כ"מאסטר הסנטור מישראל". דרך נגינת הסנטור הפרסי, כעדותו על עצמו, לוי שב ליהדות. מאז השתכנע שמה שהכלי הזה חולל אצלו, הוא מסוגל לחולל לכל יהודי, אם לא לכלל העולם.
הפרופסורים אליהו וטכלוב, פתחו ללוי צוהר למסורת העתיקה של ה'רדיף' הפרסי, אבי המקאם. הרדיף הוא מערכת סולמות עתיקה שהועברה מאב לבן, וכאמור, להערכתם של השניים מוצאה בארץ ישראל. כלומר, לא מופרך להניח שהצלילים הללו או דומים להם נשמעו גם בחלל האוויר של המקדש הראשון והשני בירושלים. "הרדיף רק השתמר באזור הזה, למרות שמקורו איננו משם. הוא איננו דומה למוזיקה הפרסית העכשווית. זו מוזיקת פיוטים ובקשות. הוא נשמר באדיקות במסורת שעברה מאב לבן על ידי שמיעה, שינון ולימוד, כפי שטעמי המקרא וניגוני התפילה עוברים במסורת. תושבי האזורים הללו דאגו לשמר אפילו רבעים ושמיניות טונים.
"אפילו תושבי מרכז אסיה שאינם יהודים, תושבי איראן, אזרביג'אן, הקווקז ואפגניסטן, יודעים לומר שאת המוזיקה הזו הביאו עימם יהודים שירדו לפרס מארץ ישראל. המוזיקה הזו לא היתה כתובה בתווים. אין לא מלחין ולא מעבד למוזיקה הזו, שמכילה בערך 40 אלף פראזות (פראזה = קטע מוזיקלי קצר, מעין משפט מוזיקלי. א"ס). היא מחולקת לתנועות רבות שכל אחת מהן מיועדת לנגינה בזמן או במקום מסויימים. קיימות כאלו המיועדות להשמעה ביום מסויים או ברגע מסויים ביום, וכאלו המיוחסות לאברים שונים בגוף האדם. יש ניגון ששרים כתיקון לקנאה, וניגון אחר שמעדן את רגש הכעס. לכל דבר יש ביטוי מוזיקלי ב'רדיף', מקרני האור ועד לפריחת הפרח. לכל אחד מהם ניגון מיוחד משלו, וכן שם מיוחד".
וזה בדיוק מה שלוי חיפש. להבנתו, זו היה סוד הניגון שרק הלויים ששימשו בבית המקדש ידעו. "הלויים ידעו איך לגרום לאדם חרטה בנפשו באמצעות הניגון". ולא רק חרטה, גם שמחה, יראה ושלל תחושות אחרות לפי העניין והצורך. "הצלילים הללו", נזכר לוי "שאינם צלילים מערביים ולא תנועות מוזיקליות מערביות, הידהדו בי, ועוררו אצלי געגוע למקדש. געגועים רבים למשהו שלא הכרתי".

עוד נשובה אל ניגון עתיק
אך לוי דווקא לא מבקש להתרפק על העבר בנוסטלגיה. פניו נשואות קדימה. הוא וששת נגניו האחרים אינם מתנזרים גם משילוב כלים חדשים, כשהעיקר מבחינתם הוא לממש מטרה אחת ("זה נשמע קצת מטורף", מודה אלדד, "אבל אנחנו לגמרי רציניים"): לעורר את כיסופי עם ישראל לבית השלישי. "בדומה לנגינת הלויים במקדש, המטרה היא לגרום למאזין לעבור מעין מסע של רגשות, שיעורר אותו לבסוף לרצון ולכיסוף לבית הבחירה". אם תשאלו אותו, תפקידה של שירת הלויים במקדש הוא להגיע אל הלב: "4000 לויים לבושי לבן הצליחו בעזרת כלי נגינה מיוחדים מאוד להגיע ללב של כל אחד ואחת, בלי קשר לשאלה מהיכן בא. זו ידיעה גדולה מאוד במוזיקה, לא לנגן את מה שאני רוצה, אלא מה שהאחר צריך. ליצור התעוררות, כיסוף וגעגוע – שרק לאחריהם, כך כתוב, היה הקרבן עולה לרצון".
ואכן, אחת היצירות שהפיקה הלהקה של לוי מכונה 'געגוע'. לוי מגדיר אותה כ"מסמלת את געגועי העם היהודי למקדש". היא נתפרה למידותיו של מקאם 'נאווה' שמייצג לדברי לוי "התחלות חדשות, את עלות השחר. הוא נוגע ברבדים עדינים מאוד בנפש של התפתחות ולידה מחדש. זה מעורר רצון לחזור לגבולות האמת שלנו".
לוי ותזמורתו הצטיידו גם בתלבושות שאמורות לדמות את מדי הלויים במקדש. אין ספק, אלדד לוי ממש אובססיבי בעניין הבית השלישי, ומכנה אותו 'פרוייקט החיים שלי'. לשם כך הקים בעבר את "היכל המקדש" – אוהל רחב ששימש "מקום כינוס והתחדשות" ושכן בלב חורשת המסרק, לצד דרך בורמה המפורסמת. באוהל הוא הציב כלי מוזיקה עתיקים וחדשים ושאליו הגיעו אורחים שונים על מנת לקבל השראה ומילוי מצברים – בעיקר בעזרת הצלילים העתיקים. התפיסה: "היכל המקדש הוא מקום שנותן לאדם הנכנס לתוכו זכות לטעום, להיזכר ולרצות בבית המקדש. מקום שיעורר בכל אחד ואחת מאיתנו את הרצון לטוב, הרצון לאהוב, ליצור, להשפיע, הרצון לגאולה, לבית ששייך לכולנו – לבית המקדש".
בימים אלו הוא עסוק בהפיכת האוהל לבית, הפעם בתוככי עיר הקודש עצמה, במרכז שהולך ונבנה בלב העיר, בין רחוב הלל לרחוב שמאי, פסיעה ממקום המקדש האמיתי. 'כיכר המוזיקה', הוא מכנה אותו. "זה מיזם אדיר שלא היה כמותו, מוזיאון לכלי נגינה מבריאת העולם ועד החזרה של העם היהודי לארץ ישראל". המבקרים יעברו בו דרך חללים-חללים שכל אחד מהם ייצג תפוצה אחרת של העם היהודי, עד שבסוף הסיור המבקרים "יגיעו לארץ ישראל", כלומר יעלו קומה לאודיטוריום בן 300 מקומות ישיבה, בו יצפו במופע מוזיקלי שנועד "לעורר בצופה רצון להקמת המקדש". המופע מדבר על שבעת המיתרים האבודים, המייצגים את שבעת המקאמים המרכזיים, שבסופו של דבר נמצאים כולם ומתאחדים בארץ ישראל למקאם חדש –מקאם הבית השלישי שטרם נוצר.
"להכיר את המקדש שהיה פעם זה נחמד", מנמק לוי, "את זה מכון המקדש עושה היטב. מה שצריך לעשות הוא לגרום לאנשים לרצות שיהיה מקדש. עד שבא מכון המקדש לא היה לנו ציור בראש איך נראה בית המקדש, ולא יכולנו לדמיין את זה. אנחנו, לעומת זאת, מעוניינים להעניק מימד נוסף – את היכולת להרגיש מהו מקדש".
ובאמת, כיום לוי כבר פחות מתעניין בשיחזור המדוייק של נגינת המקדש העתיקה. בניגוד לעבר, הוא מודה, לא כל כך אכפת לו אם הרדיף באמת מייצג את מסורת הניגון הארץ-ישראלית הקדומה. הוא עם הפנים קדימה: "אני לא מחפש את כלי הנגינה מלפני אלפיים שנה, אלא את ההזדהות של כל אחד עם השורשים שלו ועם מקורותיו, כשיחד עם זאת חשוב לא להיתקע שם, מפני שבארץ ישראל כולנו אמורים לבנות יחד את הבית המשותף. אנחנו אמנם סוחבים איתנו את העבר, הרבה דברים יפים שהבאנו איתנו מהגלות, אבל כל זה רק על מנת שנבנה ביחד את הבית שיאחד את כולנו. אגב, לא רק את היהודים. גם הגויים צריכים לרצות שלעם ישראל יהיה מקדש. כתוב במקורות חז"ל שלוּ היו הגויים יודעים שהמקדש הוא מקור השפע לעולם – לא היו מחריבים אותו.
"המקדש לא שייך רק לדוסים, אלא לכולנו. כשהצליל הנכון ינוגן במקום הנכון, יהיה לו כוח לעשות את מה שהרבה מאוד מלים אינן מסוגלות לעשות. אדם איננו מסוגל להתגעגע למשהו שהוא לא מכיר. אבל אם אנגן לך ניגון – אזכיר לך את מה שאיבדת. הצלילים הללו, שמקורם העתיק הוא בארץ ישראל, מעוררים בנו זיכרון של מה שאיבדנו. זה ממש כמו הרועה שהולך עם חליל ומנגן, וכל העדר אחריו. אנחנו החליל של הרועה. אנחנו כרגע מפיקים את הצליל שיבוא הרועה בבוא היום ויחלל אותו, וכך יגרום לכל העדר להיאסף יחד".

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה