צפו: המוסיקה של בית המקדש

מה נשמע בבית המקדש? || סדרת שיעורים

דווקא בימים בהר נוהגים להימנע מכלי נגינה ושמחות, ראוי ללמוד מה היה לו בית המקדש היה קיים • בסדרת שיעורים מרתקים לוקח אותנו לב לייבמן לנגינת הלויים בבית המקדש • בשיעור זה עובדות מפתיעות ומספרים שמדברים בעד עצמם • כל אלה חוברים יחד לשרטוט תמונה כללית על המקהלה בעלת המימדים העצומים בבית המקדש

↓ צפו: המוסיקה בבית המקדש

שירת לויים ומסיק זיתים למקדש בגליל

מייסד מחדש את מקהלת הלוויים

 דיוויד לואיס

האם יוכנס פסנתר לבית המקדש השלישי? ייתכן, אך לכל הפחות ינגנו שם בוִיולה ובכינורות, בצ'לו ובקונטרבס, בנבלים, בחצוצרות ובחלילים (מעץ!) * דיוויד לואיס, מוזיקולוג מומחה ובוגר וודסטוק, מציע לא לשקוע בנוסטלגיה רבה מדי כשמדברים על מופע הנגינה האבוד של בית המקדש * מפני שלהבנתו, כבר כיום ניתן להקים מחדש את התזמורת המקדשית, בכלי נגינה המקובלים בעת הזאת. לעומת קודמותיה, הפקה כזו תזכה אפילו לתנאי פתיחה משופרים  

כל הצרות החלו כשהלוויים של ימי החורבן שברו את הכלים – כלי הנגינה, וטרחו לכסות בשיכבה עבה של שיכחה את סוד שירת המקדש. הם סירבו להשלים עם מצב שבו הנעימות המקודשות ישוררו בפי זרים על אדמת נכר. מאז, בהעדר מסורת ממשית ובעזרת רמזים מעטים בלבד מהגמרא, מהקבלה וממקורות נוספים, נותר רק לדמיין כיצד נשמעה השירה ההיא. ואולם דיוויד לואיס מתעקש שלא להניח לתווים העתיקים לשקוע בתהום הנשיה. "בניגוד לשאר התחומים הקשורים במקדש", חשוב ללואיס להדגיש, "בכדי לחדש את שירת הלוויים בו אין צורך למצוא את תוויה האבודים, מפני שהמוזיקה המקדשית לא תתחדש באמצעות מחקר ארכיאולוגי או מסורת מפורשת שתתגלה, אלא פשוט באמצעות דמיון יוצר".

דייוויד לואיס (64) הוא צייר ומלחין, שלמד את ההלחנה באוניברסיטת שיקגו. בשנות ה-60 הסוערות חבר ללהקת רוק, ואף הופיע בפסטיבל וודסטוק במסגרת להקת חימום לג'ניס ג'ופלין. לאחר מכן היה מרצה ומורה למוזיקה בכנסיה דומיניקאנית, אך אז לפתע התקרב ליהדותו וכן לרבי מלובביץ', שבמעונו ערך קונצרט עצום וראשון מסוגו ובו הושמעו עיבודיו ליצירות חב"ד. עד כה הוציא לאור שלושה דיסקים שלו, ביניהם יצירות לתזמורת כלי הנשיפה של לונדון. כיום הוא מתגורר בלב שכונת קריית משה בירושלים.

כינור קדום

בכדי להסביר על כלי המקדש המסורתיים, לואיס נזקק לשוב לאחור עד ראשית ימי המוזיקה, ימי יובל המקראי "אבי כל תופש כינור ועוגב" (בראשית ד,כ). נבל, לדבריו, לא היה בתחילה אלא ענף קשתי שאליו מחוברת תיבת תהודה ומקצה לקצה שלו נמתחו מיתרים. צורה קדומה אחרת של נבל כזה היתה שתי קרני עץ המחוברות במוט שממנו נמתחים מטה מיתרים. הצורה הזו נולדה ככל הנראה כשרועה צאן קדום גילה בשיטוטיו גולגולת אייל המחוברת עדיין לקרניו העצומות, ובחר להניח קנה בין שתי הקרניים ולמתוח ממנו מיתרים. לפתע התברר לו שהגולגולת היא תיבת תהודה מצויינת. אגב, להבנת לואיס, כינור ונבל היו אז כמעט בגדר שם נרדף לאותו הכלי. מה שהבדיל בין השניים היה בעיקר הגודל. הכינורות היו קטנים ואילו הנבלים גדולים בהרבה, כגודלו של נבל קונצרטי בימינו, כלומר כמעט בגובה אדם.

מאות ואלפי שנות ניסוי ותעיה הביאו לפיתוח התחום. "גם הכינור של ימינו בנוי בעצם מאותו רעיון – תיבת תהודה ומיתרים. הקשת שבעזרתה מנגנים בכינור של ימינו נוספה כנראה רק בשלב מאוחר יותר, כשגילו ששערות סוס בתוספת מעט שרף המתחככות עם המיתר מפיקות צליל נעים". מכל מקום, יש לציין, המחקר ההיסטורי והארכיאולוגי לא גילה עד היום עדויות שקדמו לאלף השנים האחרונות לשימוש בכלי המכונה בימינו בשם כינור.

"אבותינו חקרו במשך מאות שנים ארוכות אילו שילובים של כלי נגינה שונים יביאו לתוצאה מוזיקאלית מרשימה. הרמב"ם מביא בהלכות כלי המקדש את מסקנת המשנה, שלפיה במקהלת הלוויים במקדש צריכים להיות לפחות 28 איש, שבהם 12 זמרים ו-16 נגנים: תשעה בכינורות, שניים בנבלים, שניים בחצוצרות, שניים בחלילים ואחד המכה בצילצל ('גונג' בלשון ימינו). 

צלצל - גונג



"במקורות היהודיים נאמר שעיקר השירה היא בפה. עיקר השירה אלו המלים. זה דומה לקריאת התורה. הרי אם אין בעל קורא שמסוגל לקרוא בטעמים – גם קריאת המלים ללא טעמים כשרה וראויה, ואולם קריאת טקסט ללא מנגינה תביא לאי הבנה של דקויות בו, שעלולה להפוך לגמרי את המשמעות. זה כמו ההבדל בין לומר 'אתה חכם?' בסימן שאלה, ובין לומר את אותן מלים בסימן קריאה. המנגינה עשויה לשנות את הבנת הפשט מקצה לקצה. אותו הדבר היה קיים גם בתהלים. לקדמונים היתה מסורת מדוייקת איזו מנגינה מתאימה לכל פרק בתהלים. באיזה מצב רוח שרים אותו. מי ששר נכון זכה לתשבחות, ומי שלא – איכזב את הקהל. זה כמו לקרוא את מגילת איכה בטעמים של מגילת אסתר ולהפך, או לקרוא בתורה בטעמי הפטרה. מבחינת ההלכה זה אמנם לא אסון, אבל אי אפשר לומר שהמנגינה חסרת משמעות.

"המוזיקולוגיה של המקדש אבדה לנו. מה שנותר לנו במוזיקולוגיה המערבית החל ברנסנס או לכל היותר לפני אלף שנים. במשך מאות שנים ניסו אלפי הרכבים מוזיקאליים, וגילו מה עובד ומה לא. אגב, פתח הצלה מסויים לשיחזור הידע על תזמורות הבית הראשון והשני עשוי להימצא דווקא במסורת המוזיקלית המזרחית. מכל מקום, מה שידוע בוודאות הוא שבמקדש היתה מקהלת גברים, ומקהלה כזו על פי המקובל במוזיקולוגיה האירופית, זקוקה לארבעה קולות בכדי שתיווצר הרמוניה.

"ארבעת הקולות הללו מכונים טנור א' וטנור ב', בריטון ובס. רביעיית זמרים כזו יוצרת הרכב מוצלח. כך מקובל בעולם הזימרה וכך נהוג גם בקונצרטים של חזנות. ואולם רביעיה כזו לבדה עדיין איננה מקהלה, מפני שבאופן כזו קולו של כל זמר ניכר בפני עצמו. מצד שני, הניסיון מוכיח שגם אם על הפקת כל קול יהיו ממונים שני בני אדם – שניים על הבריטון, שניים על הבס וכולי – התוצאה תהיה גרועה, שהרי שני אנשים אינם מסוגלים לשיר בדיוק באותו הטון. שלושה על כל קול, לעומת זאת, מביאים לתוצאה מוצלחת. כך הגענו ל-12 זמרים – בדיוק ככתוב במקורותינו – שהם הכמות המזערית הנדרשת בכדי להפיק שירה ראויה לשמה".

חצוצרות? עד 120

"וְהַלְוִיִּם הַמְשֹׁרֲרִים לְכֻלָּם לְאָסָף לְהֵימָן לִידֻתוּן וְלִבְנֵיהֶם וְלַאֲחֵיהֶם ...בִּמְצִלְתַּיִם וּבִנְבָלִים וְכִנֹּרוֹת עֹמְדִים מִזְרָח לַמִּזְבֵּחַ וְעִמָּהֶם כֹּהֲנִים לְמֵאָה וְעֶשְׂרִים מַחְצְרִים בַּחֲצֹצְרוֹת" (דהי"ב, ה).

חליל עץ

לואיס ממשיך לחליל: "החליל המודרני עשוי כסף, אבל במקדש הקפידו שהוא יהיה עשוי עץ. במסכת סוכה מסופר שבדומה לשאר כלי המקדש, נשלח החליל המקדשי לאלכסנדריה לצורך ציפויו בזהב, אך באופן הזה איבד החליל את מתיקות הצליל שלו, ולכן הוחלט להסיר את הציפוי. נגינת החליל בעת סיום הקרבת הקרבנות היתה כה מהותית, עד שהיא דחתה את קדושת השבת. תמיד היו מסיימים בנגינת חליל".

"לעומת החליל, מאות שנים של ניסיון הביאו למסקנה שהחומר המיטבי עבור חצוצרות הוא כסף. עד לפני מאתיים שנה היו כל החצוצרות ישרות, ורק עם התפתחות המכונאות למדו את הטכניקה כיצד לעקל אותן וכך בעצם להאריך אותן. ככל שצינור החצוצרה ארוך יותר מופק צליל נמוך יותר. אגב, כבר בימי קדם גילו שכדאי להרחיב את צינור החצוצרה בקצהו, מפני שכך נעים יותר לאוזן.

"מעניין שבדומה למשנה האומרת ש'אין פוחתין משני חלילין', הקטור ברליוז, תיאורטיקן מוזיקלי שחי בימי נפוליאון, טען – וכל המומחים הצטרפו לדעתו – שאין צליל מוצלח יותר מאשר שני חלילים המנגנים בהרמוניה. הוא טען שכך מופק צליל שמימי.

"באותה מידה, אם כי מסיבה אחרת, הקפידו בכל הדורות, לא רק בתורה ובהלכה היהודית, על כך שנגינה בחצוצרות תיעשה תמיד בשתיים. בכל אחת מהחצוצרות הריעו באוקטבה אחרת, וכך הושגה תוצאה נפלאה. חצוצרה, כאמור, היתה עד למאתיים השנים האחרונות מוגבלת מבחינת מנעד הצלילים האפשרי בה, אבל מצד שני השימוש בה הקנה ליצירה כולה עוצמה רבה. גילו ששימוש בשלוש חצוצרות במקביל דווקא גורע מהעוצמה, אבל מספרים אחרים ייתכן שיבואו בחשבון, כמו למשל 120 חצוצרות – מספר המקסימום האפשרי".

נבל קדום



וכך תיראה התזמורת הבסיסית והראשונית של הבית השלישי, לו דייוויד לואיס ייבחר ללהק אותה: תשיעיית כלי מיתר מודרניים המורכבת מכינורות, ויולות, צ'לו וקונטרבס, תחליף את הכינורות המסורתיים ("כשההלכה מבקשת שישתמשו בכינורות היא מבקשת בעצם כלי מיתר. הרי גם בעבר לא כל הכינורות הפיקו את אותו הצליל. היו קטנים וגדולים, רואים זאת בציורים עתיקים ששרדו, וכך כל כינור הפיק מנעד אחר של צלילים. כשם שאיננו ממשיכים לעלות לירושלים כשאנו רכובים על חמור, אין טעם להשתמש דווקא בכלי הנגינה העתיקים המקוריים. אלו כלי הזמר הטובים ביותר שיש בידינו, המוזיקה המפותחת ביותר, וזה בעצם מה שביקשה ההלכה. אני מעוניין בתוצאה המהודרת ביותר. אין סיבה להשתמש בכינור העתיק רק לשם הנוסטלגיה"). חוץ מזה תכלול התזמורת גם שתי חצוצרות – עכשוויות ולא עתיקות, שני נבלים דהיום, ושני חלילים – אך מעץ, בדומה לפעם, שהרי כאמור צלילם של אלו מתוק יותר לטעמם של חז"ל.

המשנה מוסיפה שיש צורך בנוכחותו בתזמורת של כלי הקשה יחיד – "הצילצל". "זהו הכלי העתיק ביותר מכל הכלים ומכונה בימינו 'גונג'. הוא מייצר צלילים בעוצמה של מקהלה שלמה (ואני יכול להעיד – א"ס), צליל רוחני מדהים, ארוך ומתמשך, צליל שמיימי. לא משנה מה גודל המקהלה – הצילצל יגבר בקולו על כולם.

"ברגע שהכלים הללו ינגנו משהו, ממש לא משנה מה, ובמקביל לכך 12 הלוויים יקראו בצורה נעימה את התהלים, אפילו ללא כל מנגינה – הדבר כבר כשר מבחינה הלכתית. כל מנגינה שתתווסף מעבר לכך, אם אך תיעשה בטוב טעם ולפי רוח התורה – יהיה מצויין". בשאלות הללו ואחרות תכריע מועצת מוזיקאים מיוחדת שתוקם לצורך הנגינה במקדש העתידי. לואיס כבר חולם להגיע לשם.

דיוויד לואיס חותר להקים כיום את תזמורת המקדש ואת מקהלת הלוויים. מעוניינים? צרו קשר: louismasterpiece@gmail.com, 0505869486.  

שיר חדש

הוא גילה את הפסנתרין המקראי ובעקבותיו את היהדות, אבל עוד הרבה לפני שני אלה כבר פיעם בו חלום: לנגן בבית המקדש. טוב, הוא לוי, למה כבר אפשר לצפות? * על מיזם השיחזור של מערך הסולמות המוזיקאלי העתיק ה'רדיף' – אבי המקאם המזרחי שהשתמר לאורך אלפי שנים במרכז אסיה, אך מוצאו כנראה בארץ ישראל ובשירת המקדש * כעת, לאחר שנים של יצירה משותפת עם בכירי הזמר הישראלי, אלדד לוי (39) עמל על הקמת מרכז כמעט מגלומני בירושלים שיאחד את המסורות המוזיקליות של כל תפוצות ישראל לאורך אלפיים שנות – לניגון אחד, חדש * נחשו היכן הוא מתכוון לנגן אותו, לכשייווצר

גילוי נאות: זו שיחת לוויים. אמנם המסורת המשפחתית הדלה שלנו גורסת שאנחנו נימנה על העומדים בשער, ודווקא לא על המשוררים והמנגנים. ההנחה הזו נתמכת גם בעובדה שרבים מהמינוחים המוזיקליים שאלדד לוי משתמש בהם, זרים לגמרי לאוזניי הלא-מוזיקליות. ואף על פי כן, הצלילים שלוי מצליח להפיק מהסנטוּר הפרסי, שהוא בעצם הפסנתרין המקראי והסבא של הפסנתר, מסוגלים לחולל משהו גם בקרב בעלי אוזניים ערלות.

אחרי שניגן עם אביתר ומאיר בנאי, להקת שבע ואברהם טל, אלדד לוי חולם לנגן בבית המקדש. לפני שלוש שנים הוציא לאור את אלבום הבכורה שלו "מסע-לה'" – מסע להשם. המסע הזה של לוי לריבונו של עולם ולמקדשו עובר דרך ארצות מרכז אסיה, ולא במקרה. רבותיו המוזיקליים, פרופ' פרץ אליהו ופרופ' שלמה טכלוב מאוניברסיטת בר אילן, שהגיעו ארצה מן האזור הזה, מעריכים שמקור הנגינה המסורתית שהשתמרה בו הוא דווקא ארץ ישראל. ממנה הוא התגלגל בידי גולי ציון לפרס, לבוכרה ולקווקז.

לוי, כיום תושב בית מאיר, נולד בכלל במשפחה חילונית. הוא צאצא לדורות רבים של לויים משני צידי המשפחה, ואולי בשל כך גם מנגן בכלים רבים מתקופת הבית הראשון והשני. הכירו למשל את ההרמוניום – האקורדיון התנ"כי. לצידו הוא מכה מפעם לפעם על תופי יד עתיקים, וגולת הכותרת: סנטור פרסי – קופסא טרפזית שבדרך כלל עשויה מאגוזי מלך. זהו כלי בעל 72 מיתרים שמנגנים עליו בעזרת מקלות משונים משהו. מסורת יהודי פרס גורסת שהסנטור הפרסי קשור למקדש. הסנטור הוא הפסנתרין, הכלי הנזכר בפרק ג' בספר דניאל כזה שניגנו בו בארמון נבוכדנצר לכבוד האליל הבבלי בעת שחנניה, מישאל ועזריה נדרשו להשתחוות לפסלו.

לוי, שנולד בבית חילוני, התוודע לכלי הזה במושב אמירים בצפון, ומיד נשבה בקסמיו. בסופו של דבר רכש סנטור מידי ישראלי יוצא-פרס ששמר ברשותו את הכלי העתיק. בתוך שנה בלבד הוכתר לוי כ"מאסטר הסנטור מישראל". דרך נגינת הסנטור הפרסי, כעדותו על עצמו, לוי שב ליהדות. מאז השתכנע שמה שהכלי הזה חולל אצלו, הוא מסוגל לחולל לכל יהודי, אם לא לכלל העולם.

הפרופסורים אליהו וטכלוב, פתחו ללוי צוהר למסורת העתיקה של ה'רדיף' הפרסי, אבי המקאם. הרדיף הוא מערכת סולמות עתיקה שהועברה מאב לבן, וכאמור, להערכתם של השניים מוצאה בארץ ישראל. כלומר, לא מופרך להניח שהצלילים הללו או דומים להם נשמעו גם בחלל האוויר של המקדש הראשון והשני בירושלים. "הרדיף רק השתמר באזור הזה, למרות שמקורו איננו משם. הוא איננו דומה למוזיקה הפרסית העכשווית. זו מוזיקת פיוטים ובקשות. הוא נשמר באדיקות במסורת שעברה מאב לבן על ידי שמיעה, שינון ולימוד, כפי שטעמי המקרא וניגוני התפילה עוברים במסורת. תושבי האזורים הללו דאגו לשמר אפילו רבעים ושמיניות טונים.

"אפילו תושבי מרכז אסיה שאינם יהודים, תושבי איראן, אזרביג'אן, הקווקז ואפגניסטן, יודעים לומר שאת המוזיקה הזו הביאו עימם יהודים שירדו לפרס מארץ ישראל. המוזיקה הזו לא היתה כתובה בתווים. אין לא מלחין ולא מעבד למוזיקה הזו, שמכילה בערך 40 אלף פראזות (פראזה = קטע מוזיקלי קצר, מעין משפט מוזיקלי. א"ס). היא מחולקת לתנועות רבות שכל אחת מהן מיועדת לנגינה בזמן או במקום מסויימים. קיימות כאלו המיועדות להשמעה ביום מסויים או ברגע מסויים ביום, וכאלו המיוחסות לאברים שונים בגוף האדם. יש ניגון ששרים כתיקון לקנאה, וניגון אחר שמעדן את רגש הכעס. לכל דבר יש ביטוי מוזיקלי ב'רדיף', מקרני האור ועד לפריחת הפרח. לכל אחד מהם ניגון מיוחד משלו, וכן שם מיוחד".

וזה בדיוק מה שלוי חיפש. להבנתו, זו היה סוד הניגון שרק הלויים ששימשו בבית המקדש ידעו. "הלויים ידעו איך לגרום לאדם חרטה בנפשו באמצעות הניגון". ולא רק חרטה, גם שמחה, יראה ושלל תחושות אחרות לפי העניין והצורך. "הצלילים הללו", נזכר לוי "שאינם צלילים מערביים ולא תנועות מוזיקליות מערביות, הידהדו בי, ועוררו אצלי געגוע למקדש. געגועים רבים למשהו שלא הכרתי".

עוד נשובה אל ניגון עתיק

אך לוי דווקא לא מבקש להתרפק על העבר בנוסטלגיה. פניו נשואות קדימה. הוא וששת נגניו האחרים אינם מתנזרים גם משילוב כלים חדשים, כשהעיקר מבחינתם הוא לממש מטרה אחת ("זה נשמע קצת מטורף", מודה אלדד, "אבל אנחנו לגמרי רציניים"): לעורר את כיסופי עם ישראל לבית השלישי. "בדומה לנגינת הלויים במקדש, המטרה היא לגרום למאזין לעבור מעין מסע של רגשות, שיעורר אותו לבסוף לרצון ולכיסוף לבית הבחירה". אם תשאלו אותו, תפקידה של שירת הלויים במקדש הוא להגיע אל הלב: "4000 לויים לבושי לבן הצליחו בעזרת כלי נגינה מיוחדים מאוד להגיע ללב של כל אחד ואחת, בלי קשר לשאלה מהיכן בא. זו ידיעה גדולה מאוד במוזיקה, לא לנגן את מה שאני רוצה, אלא מה שהאחר צריך. ליצור התעוררות, כיסוף וגעגוע – שרק לאחריהם, כך כתוב, היה הקרבן עולה לרצון".

ואכן, אחת היצירות שהפיקה הלהקה של לוי מכונה 'געגוע'. לוי מגדיר אותה כ"מסמלת את געגועי העם היהודי למקדש". היא נתפרה למידותיו של מקאם 'נאווה' שמייצג לדברי לוי "התחלות חדשות, את עלות השחר. הוא נוגע ברבדים עדינים מאוד בנפש של התפתחות ולידה מחדש. זה מעורר רצון לחזור לגבולות האמת שלנו".

לוי ותזמורתו הצטיידו גם בתלבושות שאמורות לדמות את מדי הלויים במקדש. אין ספק, אלדד לוי ממש אובססיבי בעניין הבית השלישי, ומכנה אותו 'פרוייקט החיים שלי'. לשם כך הקים בעבר את "היכל המקדש" – אוהל רחב ששימש "מקום כינוס והתחדשות" ושכן בלב חורשת המסרק, לצד דרך בורמה המפורסמת. באוהל הוא הציב כלי מוזיקה עתיקים וחדשים ושאליו הגיעו אורחים שונים על מנת לקבל השראה ומילוי מצברים – בעיקר בעזרת הצלילים העתיקים. התפיסה: "היכל המקדש הוא מקום שנותן לאדם הנכנס לתוכו זכות לטעום, להיזכר ולרצות בבית המקדש. מקום שיעורר בכל אחד ואחת מאיתנו את הרצון לטוב, הרצון לאהוב, ליצור, להשפיע, הרצון לגאולה, לבית ששייך לכולנו – לבית המקדש".

בימים אלו הוא עסוק בהפיכת האוהל לבית, הפעם בתוככי עיר הקודש עצמה, במרכז שהולך ונבנה בלב העיר, בין רחוב הלל לרחוב שמאי, פסיעה ממקום המקדש האמיתי. 'כיכר המוזיקה', הוא מכנה אותו. "זה מיזם אדיר שלא היה כמותו, מוזיאון לכלי נגינה מבריאת העולם ועד החזרה של העם היהודי לארץ ישראל". המבקרים יעברו בו דרך חללים-חללים שכל אחד מהם ייצג תפוצה אחרת של העם היהודי, עד שבסוף הסיור המבקרים "יגיעו לארץ ישראל", כלומר יעלו קומה לאודיטוריום בן 300 מקומות ישיבה, בו יצפו במופע מוזיקלי שנועד "לעורר בצופה רצון להקמת המקדש". המופע מדבר על שבעת המיתרים האבודים, המייצגים את שבעת המקאמים המרכזיים, שבסופו של דבר נמצאים כולם ומתאחדים בארץ ישראל למקאם חדש –מקאם הבית השלישי שטרם נוצר.

"להכיר את המקדש שהיה פעם זה נחמד", מנמק לוי, "את זה מכון המקדש עושה היטב. מה שצריך לעשות הוא לגרום לאנשים לרצות שיהיה מקדש. עד שבא מכון המקדש לא היה לנו ציור בראש איך נראה בית המקדש, ולא יכולנו לדמיין את זה. אנחנו, לעומת זאת, מעוניינים להעניק מימד נוסף – את היכולת להרגיש מהו מקדש".

ובאמת, כיום לוי כבר פחות מתעניין בשיחזור המדוייק של נגינת המקדש העתיקה. בניגוד לעבר, הוא מודה, לא כל כך אכפת לו אם הרדיף באמת מייצג את מסורת הניגון הארץ-ישראלית הקדומה. הוא עם הפנים קדימה: "אני לא מחפש את כלי הנגינה מלפני אלפיים שנה, אלא את ההזדהות של כל אחד עם השורשים שלו ועם מקורותיו, כשיחד עם זאת חשוב לא להיתקע שם, מפני שבארץ ישראל כולנו אמורים לבנות יחד את הבית המשותף. אנחנו אמנם סוחבים איתנו את העבר, הרבה דברים יפים שהבאנו איתנו מהגלות, אבל כל זה רק על מנת שנבנה ביחד את הבית שיאחד את כולנו. אגב, לא רק את היהודים. גם הגויים צריכים לרצות שלעם ישראל יהיה מקדש. כתוב במקורות חז"ל שלוּ היו הגויים יודעים שהמקדש הוא מקור השפע לעולם – לא היו מחריבים אותו.

"המקדש לא שייך רק לדוסים, אלא לכולנו. כשהצליל הנכון ינוגן במקום הנכון, יהיה לו כוח לעשות את מה שהרבה מאוד מלים אינן מסוגלות לעשות. אדם איננו מסוגל להתגעגע למשהו שהוא לא מכיר. אבל אם אנגן לך ניגון – אזכיר לך את מה שאיבדת. הצלילים הללו, שמקורם העתיק הוא בארץ ישראל, מעוררים בנו זיכרון של מה שאיבדנו. זה ממש כמו הרועה שהולך עם חליל ומנגן, וכל העדר אחריו. אנחנו החליל של הרועה. אנחנו כרגע מפיקים את הצליל שיבוא הרועה בבוא היום ויחלל אותו, וכך יגרום לכל העדר להיאסף יחד".

שומעים את שירת המלאכים

לפצוח, לזמר, לרנן ולהריע – אם כל אלו נשמעות לכם כמו מלים נרדפות שמשמעותן 'לשיר' ושאין ביניהן הבדל ממשי, אז במחילה, לדעת ד"ר נסים אמזלג מאוניברסיטת בר אילן פיספסתם את עיקר התהלים * ובעצם, כולנו פיספסנו. שכחנו לגמרי את פירוש הוראות ההפעלה שבראשי מזמורי התהלים. פשוט אין לנו מושג באיזו דרך שוררו הלויים את התהלים על מדרגות הדוכן, ומה ההבדל בין שיר למזמור, בין הלל להודאה * ד"ר אמזלג ומיכל אבריאל חוקרים זאת כבר שנים רבות. אין להם תשובות לכל השאלות, רק הרבה קצוות חוט ורסיסי פתרונות שאותרו מעבר לים

הם עדיין לא בטוחים ששירת הלוויים במקדש ניתנת בכלל לשיחזור, אבל מצד שני מעריכים שיש לכך סיכוי גדול. ד"ר אמזלג ומיכל אבריאל לקחו ברצינות מלאה את האמירה בתהלים לפיה תהילת ה', כלומר שירת המקדש, מצויה גם בקרב העמים ("אודך בעמים ה', אזמרך בלאומים"), ופנו לחפש במרחבי תבל את שיר ציון האבוד. הכוונה ממוקדת יותר הם מצאו בפסוקים כדוגמת "יָשִׂימוּ לַה' כָּבוֹד וּתְהִילָּתוֹ בָּאִיִּים יַגִּידוּ" (ישעיה מב, 12(, או "תגל הארץ, ישמחו איים רבים" (תהילים צז, 1). על פי הכתובים הללו ואחרים, אין להם ספק שבאיים ידעו אז לשיר ולעשות שמח.

אילו איים? אמזלג סבור שאלו איי הים התיכון, שבימי הבית הראשון רובם שימשו מושבות של הפניקים, יושבי צור וסביבתה. בצור, זה ברור לגמרי, ידעו לשיר. זו הסיבה שיחזקאל (כו 13-18) מנבא על העיר הזאת בנבואת זעם קוצפת, ששירה יידום: "והִשְבּתי המון שירייך וקול כינורייך לא יישמע עוד". ומי שימר אחרי לכתה את מורשת שירתה המפותחת? אותם יושבי איים. על פי יחזקאל, הללו נותרו גם אחרי מפלת צור וביכו את חדלונה. ובאמת, מגלה אמזלג, ברבים מאוד מאיי הים התיכון נמצאו שרידים פניקיים מתקופת הבית הראשון: בקפריסין המכונה במקרא 'אלישה', בכרתים, באיים ההגאיים, במלטה, בסיציליה, בסרדיניה, בקורסיקה ובאיים נוספים במרחבי הים התיכון.

"כדי לפענח את שירת המקדש חייבים לצאת מגבולות המסורת היהודית שגנזה את רוב העניין הזה לאחר החורבן, ולחפש מקבילות לשירה דתית באזור בכלל", משוכנע אמזלג. "איים נחשבים לשמורת טבע תרבותית. הם מבודדים, ומטבע הדברים מתרחשים בהם פחות שינויים". דווקא שם, סבר, יקל עליו לבדוק את שמועת הדמיון לשירת הלוויים. "פעמים רבות מצאו שבאיים נשמרו לאורך זמן ממושך מאוד תרבויות ומסורות שונות", הוא מסביר. את השערותיו בעניין השירה בחר לבדוק לעומק דווקא בקורסיקה, אי במערב הים התיכון המשתייך כיום לצרפת, בשל העובדה שהוא הררי מאוד וגם אין בו אוצרות טבע משמעותיים, הוא לא סבל כמעט מכיבושים. כך, שיער אמזלג, ייתכן שמסורות העבר השתמרו בו. "ובאמת קורסיקה מוכרת בזכות מסורת עשירה מאוד של שירה. שירת קודש. כיום תושביה נוצרים ולכן זו מוזיקה נוצרית, אבל המסורת הזו ללא ספק עתיקה הרבה יותר מהנצרות".

הוא משמיע קטע שירה יפהפה של מקהלת גברים קורסיקאית, ולאחר מכן, לשם השוואה, משמיע את נגינת ההלל הייחודית של יהודי תימן להושענא רבה. בתימן רווחה המסורת לפיה נגינת ההלל של יום זה מקורה בזִמרת המקדש. כשאמזלג שמע לראשונה את שתי היצירות המוזיקליות הללו, הוא קפץ ממקומו. בשתיהן התגלו לו מאפיינים מוזיקליים נדירים דומים למדי, בצורת מרווחי הפסקה גדולים בין קול למשנהו. קשה לו להניח שיד המקרה גרמה לדמיון הזה. גם המקהלות הקורסיקאיות שפגש הודו בדמיון הרב הזה כשהשמיע להן את מקבילתן התימנית. "הרי אין כל קשר היסטורי תרבותי בין יהודי תימן לתושבי קורסיקה, אבל יכולים לומר כמעט בוודאות ששתי המסורות שואבות מאותו המקור. הקורסיקאים אומרים שמסורת השירה שלהם התגבשה לפני התקופה הנוצרית, ועל פי דמיונה למסורות האיים השכנים, הם יודעים שהיא עתיקה מאוד. יש סוברים שמקורה פניקי. גם חלוקת הקולות בקורסיקה לשלושה מזכירה מאוד את חלוקתם במזרח הקדום, עם קול אמצעי שמזמר את המנגינה, קול נמוך יותר, וקול עולה המריע".

כן, דווקא משירת נשים קורסיקאיות הבין אמזלג את פירוש המונח התנ"כי 'להריע'. "אני משוכנע שקישוטי השירה מסוג הקולות העולים מעל הטון הכללי בשירתן, מקביל לפעולה שכונתה במקרא 'להריע'. נשים שמרניות יותר מגברים בענייני תרבות", הוא מנמק, "כך שניתן להתייחס למקור שירתן כנאמן יחסית".

 באופן דומה ובעזרת אותם מקורות הוא מפענח גם מונחים אחרים מספר הספרים. למשל "פצחו ורננו וזמרו" (תהלים צח). ממש על קצה המזלג, 'פצחו' לדעתו פירושו קולות המתפרצים ויוצאים מקו השירה האחיד. 'רננו' חורג גם הוא מהטון האחיד, אך באופן של קולות עולים ויורדים חליפות. 'זמרו' פירושו ייסוד קווי שירה חדשים המקבילים לטון הראשוני.

עדות נוספת לעתיקותה של מסורת השירה של קורסיקה הוא העובדה שהזמרים מצמידים יד אחת לאוזנם בעת השירה, וזאת על מנת ליצור תהודה המאפשרת להם לדייק בכל גוני הקולות. באופן מפתיע זו תנוחה המוכרת גם מציורים מצריים עתיקים של מקהלות. "בקורסיקה אמרו לי שהמרווח המיוחד ויוצא הדופן שהם שומרים עליו בין הקולות, יוצר את מה שהם מכנים 'קול המלאכים'. השירה במרווח הזה גורמת לתחושה של הפקת קולות נוספים, מלבד אלו המושמעים בפועל. הם העידו שמגוון הקולות גורם לזמרים המתחילים להסתובב לאחור במהלך השירה, ולחפש האם יש מישהו מלבדם ששר. להבנתי, שירה מעין זו במקדש יצרה את התחושה שהשכינה עצמה שרה עם הלויים".

 נאבקים על כל קול

חוץ מלחפש במרחקים, אמזלג ואבריאל מוצאים תשובות מוזיקליות בעיקר בקריאה מחודשת ומעמיקה בתנ"ך עצמו, בעיקר בתהלים. ברור להם שהלויים לא הסתפקו במקהלה אחת, אחידה, אלא לכל הפחות בשתיים, המשלימות זו את זו. "במקהלות ברכו א-לוהים" (תהלים סח, 27), הוא מצטט. "שירת הקודש הקדומה היא שירת מענֶה, שבה המקהלות עונות זו לזו". הרי כך נכתב בתיאור חנוכת המקדש בספר עזרא "ויענו בהלל ובהודות", וכך גם בתהלים קמז: "ענו לה' בתודה". לדעת אמזלג, השירה הזו במקדש נועדה לחקות את שירת המלאכים הסובבים את כסא ה', שעל-פי ישעיהו שרים גם הם באופן זה: "וקרא זה אל זה ואמר". ואכן, בקורסיקה ובסרדיניה הסמוכה לה מצא אמזלג עדויות לשירת המענֶה המדוברת, וכן בכנסיות רבות. בכל המקרים הללו, מספר אמזלג, קושרות העדויות את צורת הביצוע המדוברת לשירת המקדש בירושלים. להבדיל, מנהג המענֶה נוהג גם בקהילות יהודי תימן ואצל הקראים.

ובאיזה אופן השלימו שתי המקהלות זו את זמרתה של זו? אל תהיו פזיזים ותניחו בטעות שמקהלה אחת קראה את חציו הראשון של הפסוק, ואילו השניה השלימה אותה. לדעת אמזלג זו מחשבה פשטנית מדי, שלא יורדת לעומק החוויה המסעירה שבשירת הלויים. יש לו גם ראיות. פסוקי מפתח לעניין הזה הוא מוצא בספר נחמיה (יב 27-43), בעניין חנוכת חומות ירושלים. כתוב שם שנחמיה העמיד לכבוד האירוע שתי תודות. לדעת אמזלג, לפי ההקשר בספר שתי התודות אינן (כפי שנהוג לחשוב) בהמות המיועדות לקרבן תודה, אלא פשוט שתי מקהלות. ובכן, שתי התודות-המקהלות הללו יצאו משער האשפות והקיפו את החומה בכיוונים מנוגדים. כל אחת זימרה כנראה פסוקים אחרים, והשתיים נפגשו רק בסיום המסלול הזה, במקדש: "ותעמודנה שתי התודות בבית הא-לוהים". וזה הפיענוח של אמזלג: לכל מקהלה יש טקסט משלה שאותו היא שרה לכל אורך הדרך, אבל בהגיע המקהלות לקודש, שם מתערבים התכנים ונוצר טקסט חדש, שיר חדש. אם זה נכון, מציין אמזלג, כנראה שכלל איננו מבינים את ספר התהלים. הרי אם פסוקיו נרקמים מחדש תוך כדי השירה על הדוכן, פירוש הדבר שמבלי להכיר את הוואי זמרת המקדש, פשוט אין לנו מושג על האופן שבו צריך לקרוא אותו.

האמת היא שכבר מזמן מחקר התהלים שם לב לכך שבמזמורים רבים קיימת בעיה חריפה של חוסר קשר בין פסוק למשנהו. מנגד, דווקא בין פסוקים הרחוקים זה מזה באותו הפרק מתגלים לעתים קשרים הדוקים. כרגיל, אנשי ביקורת המקרא ראו בכך ראיה לאיחוי לא-מוצלח של קטעי שירים שבמקורם היו עצמאיים. אחרים הניחו שאבדו קטעי ביניים וכך נוצרו בעיות רצף. היו אפילו חוקרים שניסו 'לתקן' את המזמורים כדי להתגבר על השיבושים שחלו בהם להבנתם. מזמור קמ"ה בתהלים, למשל, נחשב בידי כמה חוקרים לשיר בעל איכות ירודה במיוחד, שהורכב מקלישאות שהודבקו יחד באופן גס ובחוסר כישרון.

אמזלג ואבריאל רחוקים מאוד מההנחות הללו, אבל דווקא בשלהן מתחזקת בהם ההבנה שתהלים כלל לא נועד לקריאה בצורה רציפה, אלא לשירת מקהלות. הם מכנים זאת 'מענה מורכב': כל מקהלה קיבלה לאחריותה חלק מאותו הפרק. כשאחת מהן זימרה על הדוכן את חציו הראשון, ואילו מקבילתה שוררה לצידה דווקא את חלקו השני. פרקי התהלים כפי שהם לפנינו, משוכנעים אמזלג ואבריאל, הם רק חומר הגלם לביצוע השירה: "כשם שאת כלי הקודש אסור להוציא מהמקדש, כך גם שירת המקדש לא הושרה חוצה לו אלא בצורתה המפורקת. הרי בחנוכת החומות בנחמיה, מחוץ למקדש שרה כל מקהלה את חלקה בפני עצמה, בצורה הקונבנציונאלית, ורק בתוככי הקודש השתלבו השירות זו בזו ונוצרה שירת הקודש. בפנינו היא מוצגת כיום בצורתה המפורקת והמנוטרלת". והם אכן איתרו דוגמאות מוצלחות ליישום השיטה הזו, למשל את מזמורים קכא וקכח שמתאימים נפלא לשירה בו זמנית של שני חצאיו, שיוצרת הבנה חדשה בפסוקים. ספר חדש שאבריאל עתידה להוציא בקרוב ימחיש את העניין הזה בפרוטרוט.

יתכנו גם אפשרויות נוספות, כמו למשל כשהמקהלה השנייה מתחילה לשיר בטרם סיימה המקהלה הראשונה את חלקה, וכן הלאה וכן הלאה. כך נוצרים שילובים מפתיעים. לפעמים הפתיעו הללו גם את המשוררים עצמם, שתוך כדי ביצוע שילוב חלקי הפסוקים, גילו פתאום משמעות חדשה בטקסט. לדעת אמזלג ואבריאל, זו הסיבה לכך שלשירת המקדש יוחס ערך נבואי. על אסף, הימן וידותון, הלויים המשוררים, נאמר בדברי הימים שהם "נִּבְּאִים".

עד כאן פרק שירה. לפי אמזלג ואבריאל זה מוכיח שעלינו ללמוד מחדש את כל התהלים. ויותר מכך: שעלינו לשחק במילות המזמורים האלמותיים הללו כחומר ביד היוצר, וכמו משוררים מנוסים, לשחרר אותן מכלאן המקודש שקיבע אותן בדפוס וגרם להן לאבד את חיותן. אבל היא עוד תשוב אליהן, בטוחים השניים. יחד הן עוד ירכיבו את שיר ציון המחודש.