הרב חיים נבון – רב קהילת השמשוני במודיעין וחבר בחוג הרבנים 'בית הלל'
כשבְּני התחיל ללמוד ג'ודו, הזהיר אותנו המדריך: אבל אל תצפו שכל הילדים כאן יגיעו לאולימפיאדה! האמירה הזו נראתה לי מגוחכת: מי מדבר על אולימפיאדה?! הילד בן ארבע; נשמח אם הוא יילמד לעשות גילגול. זו התחושה שלי כאשר מדברים היום על בניין המקדש: מתכננים את הדובדבן, כשעוד לא התחלנו לאפות את העוגה.
מתולדות עַמֵנו אנו רואים שבית המקדש אמור להיות השיא של קוממיות עם ישראל בארצו. המקדש הראשון נבנה רק שנים רבות אחרי שהחלו בני ישראל לכבוש את הארץ. כאשר רצה דוד המלך לבנות את בית המקדש, דחה הקב"ה את בקשתו: "בְּכֹל אֲשֶׁר הִתְהַלַּכְתִּי בְּכָל יִשְׂרָאֵל, הֲדָבָר דִּבַּרְתִּי... לֵאמֹר: לָמָּה לֹא בְנִיתֶם לִי בֵּית אֲרָזִים?!" (דברי הימים א י"ז, ו). הקב"ה הבהיר לדוד: עד כה, במשך מאות השנים שעברו מאז כיבוש הארץ, מעולם לא דרשתי שיבנו לי בית אבנים. עדיין לא באה העת. הזמן המתאים יגיע רק כאשר יסתיים ביסוס הממלכה.
אכן, המקדש צריך להיות נוכח בתודעתנו. יתר על כן: אף שאינני נוהג לעלות להר הבית, אני חושב שמניעת זכות התפילה מיהודים שם היא שערורייה בלתי נסבלת. עם זאת, השקעת אנרגיה רוחנית ונפשית בקידום בניית המקדש בימינו היא בעיניי בזבוז כוחות ומשאבים. אנחנו לא שם: לא מבחינה חומרית ולא מבחינה רוחנית. בינתיים עלינו להשקיע בביסוס מדינתנו ובקידומה הרוחני. וביום מן הימים יהיה עם ישראל ראוי גם לבית המקדש.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה