אל תגעו בשולחן

קרבות עזים ניטשו בימי קדם במקדש בין פרושים לצדוקים, על עניינים שנותרו אקטואליים גם בימינו, כאילו לא עברו אלפיים שנה: למי שייך הבית הלאומי? למי הזכות לנהל את העניינים כאן, ומי לעומתו צריך להסתפק בצפייה מהיציע – נשים, ישראלים מהמניין וגם כהנים שאינם מיוחסים דיים * בבית שני הצליחו כהני בית צדוק להרחיק מהקודש את האדם הפשוט, למורת רוחם של חכמים שסברו שיש להנגיש אותו לכל * ובבית השלישי? הצדוקים כבר אינם עמנו, למרבה המזל, ולכן נראה שלא נידרש עוד להטביל את המנורה בחשאי באישון לילה *     הרב אביה הכהן

לולא תגליות קומראן המדהימות ועדויות היסטוריות מקוטעות, קשה היה להבין עד כמה מרה היתה המלחמה שהתנהלה כאן בשלהי ימי הבית השני. מלחמה אידיאולוגית (ולא רק) בין שתי השקפות עולם קוטביות שלעולם לא ייפגשו. החזית העיקרית – חצר המקדש. כאן שלטו הצדוקים, האליטות בעלות 'הרשיון הא-לוהי' והסמכות הממלכתית לשלוט כאן לעולם, לנהל את חיי הקודש הלאומיים באופן סטרילי מבלי לאפשר חלילה להמוני העם, עמי הארץ, להתחכך בקדושה ולחללה, אבוי.

העימות בין שתי ההשקפות מתגלה בכל פסיק, אם רק יודעים לחפש. 'הכל חייבים בראייה', למשל, המשפט הפותח את מסכת חגיגה, מנוגד מכל וכל להשקפה הצדוקית. משמעו שהכל חייבים להיראות לפני ה' בעזרה עם קורבן, אך הצדוקים, חמושים בצידוק דתי שהעניק להם ספר יחזקאל, התנגדו בתוקף לחדירת זרים לעזרה. שלא לדבר על נשים.

בתלמוד נכתב שחלק מתכני ספר יחזקאל סותרים דיני תורה מפורשים, ובשל כך ביקשו לגנוז אותו. חז"ל לא כותבים כך במפורש, אך הסיבה לכך היא כנראה אחת: הספר היווה עבור כהני המקדש העשירים והקרובים לצלחת חוקה כתובה ששימשה ראיה לעליונותם המובנית: "וְהַכֹּהֲנִים הַלְווִיים בְּנֵי צָדוֹק אֲשֶׁר שָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמֶרֶת מִקְדָּשִׁי בִּתְעוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעָלַי, הֵמָּה יִקְרְבוּ אֵלַי לְשָׁרְתֵנִי וְעָמְדוּ לְפָנַי לְהַקְרִיב לִי חֵלֶב וָדָם" (יחזקאל מד טו). להלכה הזו של יחזקאל, שרק הכהנים בני צדוק ישרתו במקדש, אין כל זכר בדברי חז"ל.

בתורת יחזקאל מוטל כאמור איסור מוחלט על ישראלים להיכנס לעזרה, ואין להם אלא לעמוד על פתח העזרה ולהביט מהשער. ישראלי מהמניין, ואפילו הוא נשיא המדינה, ייאלץ להמתין מעבר לגדר להשלמת הקרבת קרבנותיו, המתבצעת בידי אחרים: "וּבָא הַנָּשִׂיא דֶּרֶךְ אוּלָם הַשַּׁעַר מִחוּץ וְעָמַד עַל מְזוּזַת הַשַּׁעַר, וְעָשׂוּ הַכֹּהֲנִים אֶת עוֹלָתוֹ וְאֶת שְׁלָמָיו וְהִשְׁתַּחֲוָה עַל מִפְתַּן הַשַּׁעַר וְיָצָא..." (יח' מו א-ג). לחצר העזרה שלפני הבית מותר להיכנס, על פי יחזקאל, רק לכהנים וללויים, בסתירה מוחלטת להלכה הנובעת מהתורה שבכתב, שמתירה ולעתים אף מחייבת את כל ישראל להיכנס לחצר הפנימית, העזרה.

באופן שאיננו מפתיע, ההלכה של יחזקאל התקבלה גם על-ידי מגילת המקדש שהתגלתה בקומראן שבמדבר יהודה. מגילת המקדש היא חיבור שקרוב ברוחו להשקפה הצדוקית, כמו רוב כתבי קומראן. בהלכות חג הסוכות שבמגילה נכתב דבר מוזר: "ועל גג [החצר] השלישית תעשה עמודים... והיו הסוכות נעשות... בכל שנה ושנה בחג הסוכות לזקני העדה, לנשיאים, לראשי בתי האבות, לבני ישראל ולשרי האלפים ולשרי המאיות, אשר יהיו עולים ויושבים שמה עד העלות את עולות אשר לחג הסוכות, שנה בשנה בין שער לשער יהיו".    

המגילה אינה מכירה כלל את מצוות סוכות המקובלת בתורה שבעל פה, ותמורתה מצווה על הקמת סוכות בחג הסוכות בחצר החיצונה, למטרה אחת: לאפשר לצפות בעבודת המקדש מבחוץ, שהרי אסור לפי השקפה זו למי שאיננו כהן להיכנס לחצר הפנימית.

ועוד הלכה מיחזקאל שסותרת את דברי התורה הכתובה: על פי יחזקאל, רק כהנים ולוויים הורשו לשחוט את הקרבנות: "כָּל בֶּן נֵכָר עֶרֶל לֵב וְעֶרֶל בָּשָׂר לֹא יָבוֹא אֶל מִקְדָּשִׁי, לְכָל בֶּן נֵכָר אֲשֶׁר בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. כִּי אִם הַלְוִיִּם... הֵמָּה יִשְׁחֲטוּ אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַזֶּבַח לָעָם וְהֵמָּה יַעַמְדוּ לְשָׁרְתָם (מד, ט-יא). ההלכה של יחזקאל ששחיטה פסולה במי שאיננו בן שבט לוי, התקבלה גם במגילת המקדש הקומראנית, בה נכתב במפורש 'ושחטו בני לוי'.

לא מדובר על מחלוקת של מה בכך. עבור חז"ל היתר השחיטה בידי מי שאיננו כהן היה עניין עקרוני וחשוב מאין כמותו. לתפיסתם, הקרבת הקרבנות במקדש היא פעולה משותפת לכהן ולישראל: הבעלים שוחט – כהן מקבל את הדם בכלי, הבעלים מפשיט את עור הבהמה – בני אהרון מדליקים את האש, הבעלים רוחץ את הבשר ואילו בני אהרון מניחים אותו על המזבח. המקדש בנוי על יחסים הדדיים בין כל חלקי העם, בין כהנים, לוויים וישראלים. לכל העם חלק בעבודת הקודש.

אבל הצדוקים רצו להרחיק את כלל העם מהקדושה, והאמת היא שניתן להבין אותם. הרי פשוטי העם אינם יודעים הלכות טומאה וטהרה ועלולים לטמא את המקדש, ואולם עיקרון שיתוף כל חלקי העם בעולם הקדושה היה מכונן בעיני חז"ל, והם סירבו לוותר עליו.

אגב, התלמוד במסכת ברכות 'מלביש' דיון בהלכה הזו בדיוק על עלי הכהן. שם מובא מדרש המספר על כך שעוד כילד קטן גילה שמואל לעלי את ההלכה ששחיטה כשרה גם במי שאיננו לוי. עלי, בתגובה, מבקש להרוג את שמואל, לא פחות. מובן שעלי מייצג במדרש את דמות הכהן הצדוקי המתנשא מימי הבית השני שמסרב להותיר מקום לזרים בעבודת הקודש.

בספר שמואל בני עלי הכהן הם המושחתים, וכנגדם עומד שמואל הנביא תמים הדרך, וכך ממש גם בימי הבית השני: הכהנים הצדוקים שרצו את עבודת הקודש לעצמם לא ידועים להיסטוריה בצדקתם היתרה. הפרושים לעומתם, היו קרובים דווקא לעם הפשוט, והבינו לרוחו. זו אולי המחלוקת החשובה ביותר שהתקיימה בימי הבית השני, והיא מהדהדת עד ימינו אלו. השאלה כיצד משתפים את כל חלקי העם בעבודת הקודש ולא יוצרים בית מקדש אליטיסטי. זהו אתגר שראשי העדה צריכים לתת עליו את הדעת בכל דור ודור.

תראו תראו, טבילה לאור הלבנה

הדים למחלוקת הגדולה הזו מוצאים גם במשנה האחרונה של מסכת חגיגה: "כיצד מעבירין על טהרת העזרה? מטבילין את הכלים שהיו במקדש; ואומרים להם, היזהרו שמא תיגעו בשולחן". למי נאמרה האזהרה? בתלמוד הבבלי מסופר שהיו מוציאים את השולחן ממקומו באולם, בכדי להראות את יופיו לעולי הרגלים. ואכן הרמב"ם מפרש את האזהרה כמכוונת לכל העם: "אחר הרגל, במוצאי יום טוב, היו מטבילין את כל הכלים שהיו במקדש, מפני שנגעו בהן עמי הארץ ברגל בשעת החג. ולפיכך היו אומרין: 'היזהרו שלא תיגעו בשולחן' בשעה שמראין אותו לעולי רגלים".

בתוספתא מסופר על העניין הזה סיפור מעשה: "מעשה והטבילו את המנורה ביום טוב, והיו צדוקין אומרים: בואו וראו פרושין שמטבילין לאור הלבנה". לבני דורנו אין מושג סביב מה נסובה המריבה בעניין הזה, אך נראה שלשיטת הצדוקים, המתנגדים כאמור בחריפות לכניסת ישראלים לעזרה, לא עלה כמעט חשש שכלי המקדש ייטמאו. בניגוד גמור לצדוקים, חכמים ראו דווקא ערך עצום בשיתוף העם בעבודת הקודש, וזאת על אף החשש לחילול הקדושה במגע אנשים טמאים. הפרושים התעקשו שאת כלי הקודש יש להראות לכל הקהל הנוהר ברגלים, למרות שהחשש מטומאה היה אז גדול במיוחד. והנה, בשעה שקרתה התקלה והמנורה נטמאה, ליגלגו הצדוקים על הפרושים שגרמו לתקלה עצומה כזו. חכמים מסתמא לקחו בחשבון אפשרות של תקלה כזו, אך העדיפו בכל זאת להסתכן בכך למען שיתוף כל העם בעבודת הקודש. 

מה שבעיני הצדוקים היה גרוע מכניסת שועלים למקום, הפך למצווה העיקרית בחג ביהדות ששרדה לדורות, זו הפרושית. מסכת חגיגה, שהיא הגירסה הפרושית שנותרה לנו לחובות העליה לרגל, עוסקת בחובתו של כל אדם לבוא ברגל עם קרבן לפני ה'. כצפוי, למצוות קרבן החגיגה לא היה זכר במגילת המקדש הצדוקית, החיבור ההלכתי הגדול ביותר שנמצא במערות קומראן. חז"ל, לעומתם, החשיבו את תפקידו במקדש של כל יחיד מישראל, גם אם איתרע מזלו ואיננו כהן או לוי. כל אחד כזה הוא בבחינת כהן שנכנס לעזרה להיראות לפני ה'.

• המאמר המלא מופיע בספרו של הרב אביה הכהן שעתיד לראות אור בקרוב.