מדרגות בהר סיני - ובמקדש

 מעמד הר סיני  מכון המקדש

בפרשת השבוע מצוה ה' את משה "הגבל את ההר וקדשתו". ואכן אנו מוצאים בהר סיני הגבלות הגבלות סביב. משה מקרב את העם לקראת האלהים אל תחתית ההר, אך גם הקרבה זו אינה באה אלא לאחר הטהרות והכנה של שלשת ימים. רק טהורים קרבים אל ההר. ובהר עצמו יש גבול, ממנו והלאה אין עוברים אלא "הכהנים הנגשים אל ה'", וגם הם רק אחרי שיתקדשו. כמו שאומר ה' אל משה "רד העד בעם פן יהרסו אל ה' לראות ... וגם הכהנים הנגשים אל ה' יתקדשו ..." ועל כך עונה משה "לא יוכל העם לעלות אל הר סיני כי אתה העדתה בנו לאמר הגבל את ההר וקדשתו", ועל כך עונה ה' "לך רד ועלית אתה ואהרן עמך...".

ההר הוא הגבלות הגבלות סביב. ההגבלה הראשונה, ההר עצמו, שבה צריך להתקדש כדי להכנס. יש הגבלה שניה של הכהנים הנגשים אל ה', ויש הגבלה שלישית שלא יוכל העם לעלות בה, אלא רק משה ואהרן, ורק בענן עשן. ושם עשרת הדברות. והזר הקרב יומת.

מבחינה זאת דומה הר סיני למקום המקדש לדורות, העשוי גם הוא הגבלות הגבלות, אל ההר נכנס רק מי שהתקדש וטהר, ובו יש עזרת כהנים, ומקדש, וקדש קדשים שנכנס אליו רק אהרן או הכהן המשמש תחתיו, ורק בענן עשן קטורת.

אחרי מעמד הר סיני יש צוויים על מה שבשער המשכן: מזבח ומשפט.

הר סיני הוא מקומה של התורה. את התורה הזאת מקבל משה על שני לוחות אבנים בעליתו להר סיני, והוא מצווה לשים אותה בארון הנמצא בקדש הקדשים. מטרתו של המשכן הוא לקחת עמנו את הר סיני ולהשכינו במקומו, בהר הבית.

על הצור בחורב הכה משה בפרשת בשלח, ומשם יצאו המים שמהם שתו בני ישראל בכל שהותם במדבר. המים ששותים בני ישראל בפרשת כי תשא, נקראים בפרשת עקב "הנחל היורד מן ההר". מימי הצור בחורב זרמו והשקו את כל המדבר כל ימי שהותם של ישראל שם. כנגד זה מנבאים יחזקאל וזכריה שלעתיד לבא יצאו מים חיים מהר הבית, מבית המקדש, וישקו את כל הארץ, מזרחה ומערבה.

כך יש לפרש גם את הפסוקים בפרשת משפטים. וַיַּעַל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל:  וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר:  וְאֶל אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁלַח יָדוֹ וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ. הזקנים והכהנים היו במחצתם שנקבעה להם, והקריבו את הזבחים וראו את פני ה' אלהי ישראל. כדרך ישראל הבאים להראות את פני אלהי ישראל, ולהקריב קרבנות. וה' לא פרץ בהם כי התקדשו. כפי שאמר שאם יתקדשו לא יפרץ בם. וכיון שהקריבו קרבנותיהם לא שלח אליהם את ידו, ואע"פ שאמר בפרשתנו כי סקל יסקל או ירה יירה, כיון שהקריבו את קרבנותיהם והתקדשו ונעשו עמו, לא שלח אליהם את ידו, והם ראוהו ואכלו ושתו כעולי הרגל. כל יהודי מקים שלש פעמים בשנה "ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו". וגם הם, כיון שהקריבו את קרבנותיהם, הותרו להכנס במחצתם. ככל מתכפר בקרבן.

לא בחנם צוה ה' כבר כשאסר על העליה להר שאח"כ יעלו. הלשון האמורה בפרשתנו "בִּמְשֹׁךְ הַיֹּבֵל הֵמָּה יַעֲלוּ בָהָר", מלמדת שהם מצֻוִּים לעלות במשך היבל. זאת מטרתו של המקדש. אין ענינו של המקדש שיתרחק האדם וינוע ויעמוד מרחוק, ויאמר אין כאן מקומי. ענינו של המקדש שכך יאמר תחלה. וידע שהמקום הזה אש אוכלה הוא. אש אוכלת בראש ההר, לעיני בני ישראל. ידע האדם שהמקום הזה אסור הוא לו וחשוב הוא וקדוש, אבל אח"כ ידע שלמרות זאת הוא נכנס, ולא משום שנעשה המקום חול אלא מפני שנעשה האדם קדש קדשים. שהתקדש וקדש את עצמו וכך בא.

וכך הוא מורא מקדש, שיכנס האדם, ועם זאת יהיה ירא כיום הקהל. (רש"י שמפרש שהפרק הזה הוא תיאור נוסף של מעמד הר סיני, מפרש שלא טוב עשו שאכלו ושתו. אבל הרמב"ן שמפרש שהפרק הזה היה אחרי מעמד הר סיני, מפרש שטוב עשו שאכלו ושתו. לפי שכבר תם מעמד הר סיני ועתה נצטוו לעשות שלמים ולשמוח לפני ה'. ולא בעת המראה הגדול אכלו ושתו אלא למחרתו, שמחו בו ואכלו ושתו).