יום שישי, 22 בפברואר 2013

מדבר, דיבור ודביר – המקדש כמרכז תקשורת מילולית/רבקה דבירה


עם ישראל מתחיל את מסעו במדבר, ומסיים אותו בדביר. ומה ביניהם? דיבור.
בית המקדש, והדביר במרכזו, מסמלים את המטרה העליונה שאליה אמור עם ישראל לשאוף: עולם מתוקן של שלמות, שנובע מתוך דיבור אמיתי – דיבור ישיר של א-לוהים עם האדם ודיבור ישר בין אדם לאדם.
עם ישראל מתחיל את המסע אל תום האלף שלו במקום שיותר מכל מסמל את השתיקה והשקט: המדבר. על אף השורש "דבר" במילה מדבר, דווקא הוא נתפס כמקום השקט ביותר שעשוי להיות. אבל דווקא השקט הוא זה שמאפשר לשמוע את הקול הפנימי, האמיתי ביותר. דבר ה' הראשון לעמו נאמר דווקא במדבר, מפני ששם כל דיבור מקבל ביטוי גדול יותר. מבטא זאת טוב מכולם שלמה בר: "המדבר מדבר, המדבר מדבר מעברינו, קרו דברים במדבר, נראו קולות ממדבר, הסוד ניתן במדבר, שתיקה הייתה במדבר, המדבר מדבר".
מטרת ההליכה במדבר היא להתאמן על מנת להגיע למטרה הסופית: הדביר. ובדרך, א-לוהים מדבר.
ניתן ללמוד על מהות הדיבור דרך השוואה בין המופעים של השורש "אמר" והשורש "דבר" בסיפור המדבר. "ויאמר" מסמן אמירה שאיננה קשורה לשומע. אומרים דברים לאו דווקא בציפייה שהם ישפיעו או ישנו משהו: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הַשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר וְהִתְיַצֵּב לִפְנֵי פַרְעֹה הִנֵּה יוֹצֵא הַמָּיְמָה וְאָמַרְתָּ אֵלָיו כֹּה אָמַר ה' שַׁלַּח עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי" (שמות ח 16) משה מתבקש לגשת לפרעה ולומר לו אמירה חד משמעית וברורה, בלי הקדמות ובלי עכבות, מתוך ידיעה ברורה שהאמירה לא תישמע.
לעומת זאת, במילה "וידבר" כלול גם רצון לשכנע, להגיע ללב השומע, לתקשר מילולית: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה בֹּא אֶל פַּרְעֹה וְדִבַּרְתָּ אֵלָיו, כֹּה אָמַר ה' א-לוֹהֵי הָעִבְרִים שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי" (שמות ט 1). לפני שמשה מדבר אל פרעה, הוא צריך לבוא אליו: להיכנס לפנימיות שלו ולדבר אל ליבו ולא רק אל אוזנו.
ניתן אם כן לשער, שמשמעות השורש ד.ב.ר. כוללת בתוכה מרכיב חשוב שנעדר מהשורש א.מ.ר., והוא ההתחשבות במקומו של השומע. כשם שההבדל בין שמיעה להקשבה טמון באקטיביות של השומע, כך "לדבר" דורש נוכחות אקטיבית של הצד השני בשיח. הדיבור הוא בעצם הפעולה שמניעה את התקשורת. בעזרתו ניתן להגיע אל לב הצד השני, לפנימיות שלו – ולהשפיע עליו. אמירה איננה מספיקה בכדי לחולל תהליך. לשם כך דרוש דיבור.
בלב בית המקדש נמצא הדביר. כלומר, ליבת המקדש תלויה בדיבור. אם כן, בבית המקדש נדרשת תקשורת מילולית – בין אדם לא-לוהים ובין אדם לאדם. בפרשת נשא, בתום פירוט הקורבנות של חנוכת המזבח, מתוארת הדרך שבה א-לוהים מתקשר עם משה במשכן: "וּבְבֹא מֹשֶׁה אֶל אוהֶל מוֹעֵד, לְדַבֵּר אִתּוֹ, וַיִּשְׁמַע אֶת הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו מֵעַל הַכַּפּורֶת אֲשֶׁר עַל-אֲרון הָעֵדות, מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרובִים; וַיְדַבֵּר אֵלָיו" (במדבר ז,89). השורש ד.ב.ר מופיע בפסוק זה שלוש פעמים בתצורות שונות. בפעם הראשונה, משה בא לדבר עם א-לוהים. בפעם השניה הקול מִדַּבֵּר אליו, ובפעם השלישית א-לוהים מדבר אל משה. הפעם השניה מעניינת במיוחד, לא רק בגלל צורת הסביל של הפועל שמתייחסת לקול ולא לאחד הצדדים בשיח, אלא גם בשל המקום שממנו הקול "מִדַּבֵּר": מבין הכרובים. כלומר, דווקא מתוך חלל ריק ולא ממקום מוגדר. תקשורת אמיתית מורכבת לא רק מהשורות הכתובות עצמן, כי אם גם ממה שנמצא "בין השורות": בחלל הריק שבין המילים, בדיוק במקום שניתן לפרשנות של השומע. תקשורת אמיתית כוללת את הדובר, את דברו, את השומע ואת פרשנותו – ובכל אלו יש להתחשב בעת פיענוח המסר. ניתן לראות אם כן, שבמקום המקודש ביותר בבית המקדש, באוהל מועד, הוא הדביר, הפעילות העיקרית היא באופן מובהק תקשורת מילולית שחייבת לכלול את שני בעלי השיח. ואם זהו האידיאל בין א-לוהים לנביא – האם לא נוכל ללמוד ממנו גם על התקשורת שבין אדם לאדם?
בית המקדש בעיני רוחי הוא מקום שהדבר המקודש בו הוא תקשורת. לא בחוג לעיתונאות המדובר, כי אם בבית התקשורת המילולית הבריאה. זה המקום שמעניק השראה לתקשורת המעולה ביותר בין אנשים, זו שמאפשרת לכל אחד להביע את נקודת המבט שלו, להקשיב באופן העמוק ביותר לדיבורו של האחר, ולהגיב כמו החכם של פרקי אבות: "חָכָם אֵינוֹ מְדַבֵּר בִּפְנֵי מִי שֶׁהוּא גָדוֹל מִמֶּנּוּ בְּחָכְמָה וּבְמִנְיָן, וְאֵינוֹ נִכְנָס לְתוֹךְ דִּבְרֵי חֲבֵרוֹ, וְאֵינוֹ נִבְהָל לְהָשִׁיב, שׁוֹאֵל כָּעִנְיָן וּמֵשִׁיב כַּהֲלָכָה, וְאוֹמֵר עַל רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן וְעַל אַחֲרוֹן אַחֲרוֹן, וְעַל מַה שֶּׁלֹּא שָׁמַע, אוֹמֵר לֹא שָׁמַעְתִּי, וּמוֹדֶה עַל הָאֱמֶת..." (אבות ה, ז).
בית המקדש יהיה המקום שבו אנשי הרוח והחזון סובבים, האמנים המעולים יוצרים, והשופטים שופטים על פי אמות המוסר הגבוהות ביותר, כלומר המוסר הא-לוהי שיוצא מהמקום הזה. אני מדמיינת בו מעגלי שיחה ודיבור שבהם כל אדם מסוגל לבוא ולקחת חלק בחיי הרוח של העם ושל העולם. תהיה שם ספריה גדולה שמכילה את כל חוכמת העולם, ואת כל יצירות האמנות הגדולות ביותר. במילים אחרות – "בית דיבור" עצום שממנו "יוצאת תורה" שכל העת מתחדשת, כל הזמן רלוונטית, ומתקשרת תמידית עם העולם הנוכחי.
זהו גם המקום שבאים אליו כדי לקבל השראה מדבר ה'. ההשראה מגיעה ממרכזו של בית המקדש, מהדביר שבעצם איננו נגיש. הדביר הוא מקומה של האמת העליונה, של הצדק המוחלט, המקום היחיד בעולם שבו אין ספק. זהו המקום המרכזי ביותר, אך גם המוסתר ביותר מעיני אדם: "כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי". לחיות באמת המוחלטת, בדבר ה' הנקי מכל מסך ופרוכת הוא דבר בלתי אפשרי, אך יש לשאוף אליו – וגם זאת, שוב, באמצעות הדיבור.

  • הכותבת היא סטודנטית לתואר השני לבלשנות ומתמחה בחקר השיח.

תגובה 1: