בניגוד לחוקים והחלטות בג"ץ,
ממשיך הווקף בעבודות בנייה רחבות היקף במתחם הר הבית, תוף פגיעה אנושה באוצרות
הארכיאולוגיים הטמונים בו. חוקרים מסבירים כי מטרת הווקף היא חיזוק האחיזה
המוסלמית בהר הבית, וטשטוש הזיקה היהודית למקום. המשטרה מעלימה עין מהפרות החוק,
על מנת לשמור על השקט. מנגד נשמעים קולות הקוראים להגדלת מספר המבקרים בהר, כאמצעי
לחץ על גורמי האכיפה.
מאת: יואל יעקובי / בשבע
במזרח הר הבית, באזור
הסמוך לשער הרחמים, מונחות להן על הקרקע קורות עץ כבדות. לכאורה אין בהן יותר מדי
הדר. סוף סוף מדובר בכמה קרשים עתיקים. אולם קורות העץ הללו, שמקורן בגגו של מסגד
אל אקצא שקרס ברעידת האדמה של שנת תרפ"ז (1927), מוגדרות כעתיקות על פי חוק
העתיקות הישראלי. הקורות הספציפיות הללו לא נבדקו עד התקופה האחרונה, אך קורות
אחרות שהגיעו מאותו מקום נבדקו בשיטות מדעיות מדויקות של דנדוכרונולוגיה (תיארוך
על פי טבעות העץ) ושל פחמן 14. שתי קורות, האחת של ברוש מצוי והאחרת של אלון
תורכי, תוארכו לתקופה של לפני כ-2900-2800 שנה, או במילים אחרות: ימיו הראשונים של
בית המקדש הראשון.
השאלה האם הקורות הללו הן
חלק מהמשלוח של "עצי ארזים ברושים ואלגומים" שקיבל שלמה המלך מחירם מלך
צור כדי לבנות את בית ה', או שמא מקורן במבנה אחר בן התקופה נותרה פתוחה. אבל שאלה
לא פחות מציקה שצריכה להישאל היא מדוע ממצא ארכיאולוגי כה חשוב שהשתמר באורח נדיר
מופקר כיום לחסדי מזג האוויר, לחום, לקור ולגשם, ומתכלה עקב כך?
ויתור דתי חסר תקדים
הר הבית הוא המקום הקדוש
ביותר לעם ישראל. אבל מלבד זאת, ההר הוא גם אתר ארכיאולוגי מהחשובים שיש במדינת
ישראל ובעולם כולו, יהיו שיאמרו החשוב ביותר. למרות זאת, חפירות ארכיאולוגיות אינן
מתנהלות וגם לא התנהלו כמעט אף פעם על ההר. "ישראל נמנעת באופן עקבי מלחפור
בתוך שטח הר הבית", אומר נדב שרגאי, עמית וחוקר בכיר במרכז הירושלמי לענייני
ציבור ומדינה ועיתונאי ב'ישראל היום'. "וזה בניגוד לתעמולה השקרית לפיה ישראל
חופרת מתחת להר הבית כדי לערער את יסודות המסגדים".
שרגאי פרסם לפני כחצי שנה
את ספרו השני על הר הבית: "עלילת 'אל אקצא בסכנה' - דיוקנו של שקר"
(בהוצאת המרכז הירושלמי וספריית מעריב). הספר מתאר כיצד מופצת העלילה לפיה ישראל
פועלת בחשאי להחרבת מסגד אל אקצא שבדרום הר הבית וכיפת הסלע שבמרכזו כדי להקים
במקומם את בית המקדש השלישי. עלילה זו הולכת ומועצמת על ידי גורמים מוסלמיים
אינטרסנטים בארץ ומחוצה לה, כדי להלהיט את לבבות המאמינים וגם כדי לנכס עוצמה
פוליטית ויוקרה דתית למפיציה, וכבר הביאה לשפך דם ולאירועים קשים. שרגאי מדגיש
בספרו כי העלילה קנתה לה אחיזה בלבבות מיליוני מוסלמים, למרות שמדינת העם היהודי,
שבעבורו הר הבית הוא המקום הקדוש ביותר, נקטה צעד חסר תקדים: היא הפקידה את הר
הבית בידי דת מתחרה, האסלאם, שבעבורה המקום הוא השלישי בחשיבותו בלבד, ויתור שאין
לו תקדים בין דתות בעולם. בלי קשר לשאלה האם הצעד היה מוטעה או נכון, טוען שרגאי,
יש כאן החמצה הסברתית אדירה של המדינה. הרי ויתור בסדר גודל שכזה אינו מובן מאליו,
ואסור שיהיה מובן מאליו.
סיבה נוספת להימנעות
מפעילות ארכיאולוגית באתר היא שהווקף המוסלמי מתנגד לחפירות בהר. מאז החלטת משה
דיין מיד לאחר מלחמת ששת הימים, הווקף הוא למעשה בעל הבית בהר והוא נהנה מאוטונומיה
דתית ואדמיניסטרטיבית במקום, קובע את הסדרים בו ומחזיק במפתחות של שעריו (למשטרת
ישראל יש העתק רק למפתח של שער המוגרבים הסמוך לכותל המערבי). שרגאי אומר כי
המוסלמים "אינם סתם מזלזלים ומתעלמים מעתיקות ההר. בשנים האחרונות הם מפתחים
הכחשה מוחלטת של כל קשר וזיקה יהודית להר הבית. את המקדש הם מרחיקים למקומות כמו
שכם ותימן, ומכחישים שאי פעם התקיים בהר הבית מקדש יהודי. הם מכנים את בית המקדש
'אל-מזעום', כלומר: המתיימר או השקרי, וזאת בניגוד לימים לא רחוקים, עד לפני כיובל
שנים, בהם פרסמו בכתביהם שלהם כי הר הבית הוא המקום שבו שכן בעבר מקדש שלמה".
כעיקרון, חוק העתיקות חל
בהר הבית. שרגאי, העוסק בחקר ירושלים והר הבית שנים רבות, מפנה לפסק דין שכתב
המשנה לשעבר לנשיא בית המשפט העליון פרופ' מנחם אֵלון (ושאליו הצטרפו גם חבריו
אהרון ברק וגבריאל בך) בשנת תשנ"ג (1993) הקובע זאת מפורשות. למרות זאת, החוק
אינו נאכף שם. "ישראל לא רוצה או לא יכולה", אומר שרגאי,
"וההתנהלות במקום נעה על ציר של הבנות לא פורמליות עם המוסלמים, במקרה הטוב".
מי ששולט במקום הוא לא רשות העתיקות אלא המשטרה, הממונה מטעם המדינה על יישום
ואכיפת חוק העתיקות. "המשטרה מעוניינת בשקט, והיא מוכנה לשלם מחיר גבוה כדי
להשיג זאת". כניסת יהודים להר מוגבלת בשעות ובכמות, והיהודים המבקרים מוגבלים
בתנועה על ההר ונאסר עליהם להתפלל בו.
איסור התפילה על ההר אינו
חדש. עוד בתקופת ממשלת אשכול נקבע כי יהודי שיהיה מעוניין להתפלל על ההר יופנה
לכותל המערבי. הפגיעה הארכיאולוגית שנעשית לאורך השנים בעתיקות ההר היא בין היתר
תוצאה של התנהלות המשטרה. "האינטרס של שקט וביטחון יצא בדרך כלל מאוד נשכר
ממדיניות זו", אומר שרגאי, "אבל האינטרסים של שמירת חוקי העתיקות,
התכנון והבנייה וזכויות היהודים בהר – נפגעו".
אוצרות בתוך העפר
בראשית שנת תשנ"ז
(1996), במקביל למהומות שהתחוללו בעקבות פריצת הפתח הצפוני של מנהרת הכותל, החל
הווקף לבצע עבודות באורוות שלמה, הנמצאות מתחת לאדמה בפינה הדרום-מזרחית של ההר.
התירוץ הרשמי היה שימוש במקום כמחסה עבור המתפללים בימי גשם, אולם בפועל זו היתה
תרמית שמטרתה הכשרת החלל הגדול של אורוות שלמה והפיכתו לאחד המסגדים הגדולים בארץ.
בהמשך תבע הווקף לפרוץ פתח חירום למסגד החדש, וכך נכרה בור גדול מימדים במקום.
באמצעות שימוש בכלים
כבדים, דחפורים ומשאיות - מעשה שלא ייעשה באתר ארכיאולוגי - פינה הווקף בשנת
תשנ"ט כ-9,000 טון עפר. אמיר דרורי ז"ל, שכיהן אז כמנכ"ל רשות
העתיקות, כינה את האירוע פשע ארכיאולוגי, והיועץ המשפטי לממשלה דאז, אליקים
רובינשטיין, אמר שמדובר ב"בעיטה בהיסטוריה של העם היהודי".
אפשר להבין לבד שלא מדובר
בסתם עפר. הארכיאולוגים ד"ר גבי ברקאי וצחי דבירה (צוויג) מנהלים מאז את
סינון העפר הזה בעמק צורים. במקור הוא הושלך על ידי הווקף למזבלה באל-עזרייה
ולאפיק נחל קדרון. ברקאי ודבירה אספו אותו משם, במטרה להציל את הממצאים
הארכיאולוגיים שנותרו בו. המסננים מוצאים בעפר הזה אוצרות של ממש: טביעות חותם של
כוהנים מן הבית הראשון, אבני ריצוף של בית המקדש השני, ואפילו ראשי חץ ששימשו את
חילותיו של נבוכדנצר מלך בבל. עתירה לבג"ץ הפסיקה את הוצאת 3,000 טון העפר שנותרו
בהר. בשנת 2004 סיכלה פנייה נוספת לבג"ץ ניסיון מחודש להוצאת העפר שנשאר על
ההר. פנייה זו נעשתה על ידי הוועד הציבורי למניעת הרס עתיקות בהר הבית, שחברים בו
אישים מכל גוני הקשת הפוליטית, ובהם מאיר שמגר, חיים גורי וא"ב יהושע.
צחי דבירה מסביר כי הוא
דווקא תומך בהוצאת העפר מן ההר, שהרי ערמות העפר אינן מוסיפות כבוד למתחם המקודש.
הוא גם מסכים לכך שבאתר סינון העפר בעמק צורים תוכל להיעשות בדיקה מדוקדקת יותר.
אלא שלדבריו יש לוודא שהוצאת העפר מן ההר תיעשה על ידי חפירה ידנית, כזו שלא תהרוס
את הממצאים הטמונים בו, וגם שכל ערמה תישלח בנפרד, כך שאפשר יהיה לדעת שמדובר
במיקום שונה, מה שיכול להשפיע על המסקנות המדעיות.
בתזמון מושלם מבחינתם,
החליט הווקף בעשרה בטבת האחרון להוציא את שאריות העפר מן ההר. "ניסו לעשות
תרגיל ואמרו שמפנים רק זבל", אומר דבירה, "הווקף שפך מעל ערמות העפר שפכי
בנייה וגזם כדי ליצור רושם שאכן מדובר בערמות של פסולת מודרנית. אותו דבר הם עשו
בשפכי העפר משנת 1999 שאנו מסננים, מה שמוביל לכך שבכל סינון שלנו אנחנו מוצאים
ממצאים עתיקים ומודרניים".
באותו יום עשרה בטבת
וביום שלאחריו הכניס הווקף מספר משאיות באישור כדי להכניס חומרי חיפוי לחיזוק
החומה המזרחית, שהתערערה עקב עבודות הבינוי שבוצעו בהר. ביציאתן הועמס על המשאיות
גזם, שהיה בעצם הסוואה לאותן ערמות עפר. את תכולתן שפכו המשאיות במזבלת אל-עזרייה.
הוצאת העפר הופסקה בעקבות הרעש התקשורתי, ודבירה מעריך כי במקום נותרה כמות עפר
לעוד כמאה משאיות.
דבירה טוען כי הוצאת העפר
האחרונה לא התבצעה כצעד חד צדדי של הווקף. הוא מעריך כי הדברים סוכמו בפגישה שהיתה
לפני זמן לא רב בין עבדאללה מלך ירדן לראש הממשלה בנימין נתניהו. לדעתו, הרעש
הציבורי גרם לראש הממשלה להורות על הפסקת עבודות הפינוי ערב הבחירות. אולם כעת,
לאחר הבחירות, יש יסוד סביר להניח כי הוצאת העפר תחודש, בהתאם לסיכום עם ירדן.
מטרת המוסלמים, אומר
דבירה, היא לאו דווקא להעלים את ההיסטוריה היהודית של ההר: "הארכיאולוגיה לא
מעניינת אותם, ולא רק זו היהודית. בהר זרוקות כתובות מוסלמיות מונומנטליות
שהטרקטורים שוחקים אותן. מה שמעניין אותם זה לחזק את אחיזתם בהר". לעומת זאת
טוען שרגאי כי מלבד המטרה של המוסלמים להשמיש כמה שיותר שטחים בהר לתפילה (בעוד
שעד מלחמת ששת הימים היו בהר רק שני אתרי תפילה), הרי שבנוסף לכך הם מעוניינים
להבטיח שגם בעתיד לא יוקצה ליהודים שום אזור תפילה על ההר.
בעבר הצליחו הארכיאולוגים
להגיע עם הווקף להבנות לא פורמליות שצמצמו את הפגיעה בשרידים. "אבל
מאז", אומר שרגאי, "עברנו שתי אינתיפאדות, ומעורבות גדולה לאורך השנים
של הרשות הפלשתינית ושל התנועה האסלאמית הישראלית בנעשה בהר. בנוסף לכך מעמדה של
ירדן, שאמנם אין לה קשר לפגיעה בעתיקות, שודרג על ידי ישראל כדי שתשמש גורם ממתן
מול גורמי קיצון מוסלמיים. בהסכם השלום עם ירדן יש סעיף מפורש המעניק לירדן, לעת
הסדר הקבע, מעמד של בכורה מבין הגורמים הערביים בכל הנוגע להר הבית. הקשר המיוחד
עם ירדן נובע גם מהמערכת המיוחדת מאוד של יחסים ביטחוניים עמה, כאשר אחד המטבעות
שבהם ישראל משלמת לירדן הוא מעמד והשפעה בהר הבית".
שרגאי טוען כי רשות
העתיקות היתה מעדיפה מציאות אחרת על ההר, אך "הכל כפוף לשיקולי המשטרה",
שכאמור מתעניינת יותר בשקט ופחות בעתיקות. רשות העתיקות, מציין שרגאי, כמו יתר
גורמי האכיפה בהר, מוגבלת גם על ידי לשכת ראש הממשלה ועל ידי לשכת היועץ המשפטי
לממשלה, שכל פעילות אכיפה בהר דורשת אישור מיוחד שלו. בשנת 2006 כתב מבקר המדינה
דו"ח נוקב נגד התנהלות המדינה בהר הבית, אולם הוא לא פורסם מנימוקים
ביטחוניים. "לדעתי זו שערורייה שהדו"ח לא פורסם", דברי שרגאי.
הוויתור יביא לטרור
על אף חוסר האונים של
גורמי האכיפה בתחום העתיקות, יש לשאול בכל זאת: האם נכון להעמיד מול סיכונים ביטחוניים הנוגעים לחיי אדם את עניין
השמירה על שרידים ארכיאולוגיים, חשובים ככל שיהיו? מדוע זה חשוב?
"מה זאת אומרת מדוע זה
חשוב?" מזדעק הרב יעקב מדן, ראש ישיבת הר עציון, "משמידים לנו את
השרידים. השאלה היא האם יש משהו חשוב יותר מזה! הם מנסים להשמיד לנו את ההוכחות.
יום אחד נצטרך לחפור ולחקור את המקום, והם הורסים לנו את השרידים". כשאני
שואל על אפשרות שנשתמש בחפירות ארכיאולוגיות כדי לאתר את מיקומו המדויק של המקדש
במטרה לבנותו מחדש, הוא עונה בזהירות: "היום לא כדאי לדבר על בניין בית
המקדש, אבל אתה יודע מה? גם זה נכון".
שרגאי מציין את התרחבותם
של מעגלי הרבנים שקוראים לעלייה להר, ואת הזרם הגובר והולך של עולים יהודים. אולם
הוא אומר שעוד קודם למאבק על היתר התפילה בהר, עצם השהייה והביקור בו חשובים
ביותר. "שופט שצריך לקבל החלטה האם להתיר תפילת יהודים על ההר, אחד השיקולים
שעומדים בפניו הוא השאלה כמה יהודים עולים להר מדי חודש - כמה אלפים במקרה הטוב.
וכמה מוסלמים? מאות אלפים. אם בהר יבקרו סטודנטים, תלמידים, חיילים, משפחות ונוער,
במתכונת הסיורים הנהוגה בעיר דוד – כל התמונה, בהדרגה, תוכל להשתנות".
תגובות: מרשות העתיקות
נמסר כי משטרת ישראל היא הכתובת לכל מה שנוגע להר הבית. מדוברות מחוז ירושלים
במשטרת ישראל נמסר דווקא כי רשות העתיקות היא הכתובת. פנייה נוספת הניבה את התגובה
הבאה: "ממשטרת ירושלים נמסר כי כל הפעילות בהר הבית נעשית בפיקוח הדוק של
רשות העתיקות ובשיתוף פעולה מלא עם המשטרה". ממשרד ראש הממשלה לא נתקבלה
תגובה לדברים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה