מעט מאוד תורה בכרסי. קירות דקים של נייר מאתגרים כמו בלוקים של פירמידה מצרית. נופלת אחורה ומאבדת את ההכרה אלף פעם ביום. לוחשת לאוזני "קומי" ונזכרת שאני חרשת. נחבטת שוב ושוב בכתלים של עצמי. אני חבולה. השיניים שלי שבורות, מחוררות ומרקיבות. משקלי עודף. אין ברק בשערי.
מה טעם לקום? מה יקרה היום שלא קרה אתמול? מה יסעיר את ליבי שנותר אדיש אמש?
"מודה אני לפניך שבא לי לחדול", כך פותחת בוקר. "הריני מסרבת למחול", כך מסתיים לו יום. הילדים מרוחקים, לעיתים נראים שייכים לאמא אחרת. השלום היחידי בבית נאמר על מפתן הדלת עם בוקר ועד סופו של יום.
הפחד לפתוח את הפצעים, לגעת בכאב, גורם לניוון שריריי הרגשיים. אין לי לא מעוקצו ולא מדבשו של הלב. בורא עולם כבר אינו מציץ מן החרכים. אני ישנה ולבי מעולף. "פתחי לי אחותי" אינו נשמע, אפילו לא צריכה להזכיר לעצמי שאני חרשת.
ההסתר כמו סוטר לי ימינה ושמאלה, עד שלחיים אדומות מרגישות לי טבעי. גלות, גלות, גלות... איזו גלות...
חתיכת דיכאון מתליע שלמי בא בכלל להתעסק איתו.
ובאחרית הימים, ירד לו מן השמיים בניין יפה יפה. הוא ירד באלגנטיות שקטה, פלאי, ניסי. הוא יתמקם היכן שיתמקם בלי הריסות, בלי פיגומים, בלי קבלנים. מוכן, שלם, מבקש לתת לי מקום להיתקן, ובתוכו כל הכלים לחבר אותי אליו יתברך. שירה, קורבן, קטורת, כהן גדול, קודש קודשים.
כשאני מחוברת, גם בלוקים של פירמידה מיצרית נראים כמו קירות דקים של נייר. מרגישה קלה קלה, מכירה אלף נקודות חדשות בתוכי. האוזניים שומעות מה שהלב מדבר. נאה וחסודה מול דודי אהובי. בבת אחת הכי יפה. הלב מפזר נחלים של דם שמחיים את כל איבריי. מודה אני לפניך שמחלת לי על מסכנותי.
אני סמוקה מביישנות חיננית כי כבר לא צריך לחלום על אהבה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה