"המילה מקדש היא מהמילים שמעוררות גל של נוסטלגיה טהורה כמעט ללא יכולת לביקורת. זהו מושא הגעגועים האולטימטיבי מבלי שממש מבינים למה. מקדש הוא גם הכותרת האולטימטיבית של ההחמצה היהודית הגדולה, מפני שהוא בדיוק הדבר שאנחנו מצליחים כל הזמן להחריב. חורבן המקדש מייצג את כל מה שמחורבן במציאות בכלל. החורבן נחקק כפעולה שאנחנו חוללנו, שאנחנו בהתנהגותנו הפכנו אותו לשביר, לפריק ולחריב. מעניין שאף פעם איננו מאשימים בחורבן הבית את הזולת, על אף שבעצם מי שהחריב אותו היה הזולת. אנחנו אומרים שמפני חטאינו גלינו מארצנו. התשובה היהודית לשאלה מפני מה חרבו בתי המקדש אף פעם איננה בסגנון "זה בגלל המנוולים האלה". זה תמיד בגללנו. מעניין שהעם הזה, שדי מומחה בלהאשים אחרים, בחר להכות על חזהו דווקא בנקודה הכי כואבת לו.
"שריד בית המקדש, הכותל המערבי, הוא עבורי המקום שבו קבענו די מזמן להיפגש. זה המקום שלגביו אמרנו עוד מראש שכאשר הכל ייגמר, ניפגש שם. זה מקום שיש לו תביעה עמוקה מאוד מאיתנו, שאני חושש שאיננו מצליחים למלא. נדמה לי שבית המקדש לא קם פשוט מכיוון שאיננו מסוגלים להתאחד באף מיזם משותף ומאחד".
מה הבעיה לקחת אבנים ומלט ופשוט לבנות את המקדש?
"ובאיזה נוסח יתפללו בו? ומי יתכנן? ומי יעמוד בראש? המצב כרגע הוא שהציבור שזה מעניין אותו, הדתי-מסורתי לגווניו, איננו מסוגל להתאחד אפילו סביב תפילת השבת – אז להתאחד סביב תיכנון קודש הקודשים?! איננו מקימים אותו מכיוון שאיננו מסוגלים להקים אותו. ברור לגמרי שאם המקדש יקום השנה, זה ייגמר במקרה הטוב בעשרה בתי מקדש. אחד חרדי בנוסח גליציאני, אחד ליטאי, אחד ציוני בעלי-בתי ואחד קרליבך. וחוץ מזה יהיו גם בית מקדש ספרדי ומרוקאי ושניים תימניים שיתפצלו זה מזה. במקדש יש מרכיב מאחד, והיהודים הפכו לעם שאיננו מסוגל להתאחד כמעט סביב שום דבר, בטח כשזה נוגע למסורת. ברור לגמרי שאם הכהן הגדול ידבר במבטא אמריקני, כולם ילכו משם. הרי איננו מסוגלים לשמוע מבטא אמריקני אלא אם כן הנושא הוא כדורסל.
ברור לי גם שרגע אחרי שבית המקדש ייבנה יגיעו היהודים הנרגשים, יימחו דמעה, יצטלמו עם הילדים והנכדים, ישבו על כסא נוח, יסדרו את הנשימה וישירו את השיר הנצחי 'שייבנה בית המקדש במהרה בימינו'. כי אנחנו הכי טובים בלהתגעגע, ממש כשם שליכודניקים שרופים המשיכו לצעוק 'בגין לשלטון' גם אחרי שהוא כבר היה בשלטון. אינני אומר זאת לשם ותהילה ולתפארת, אבל זו הערכת המצב המעט-נוגה שלי.
הרבה שנים לא ידעתי איפה לשים את עצמי מבחינה רגשית בשאלת המקדש. הסיפור שעל פיו המקדש ייפול מהשמיים הוא נורא נחמד – אבל אני לא מתחבר. מצד שני, לאור הארכיטקטורה הדתית של השנים האחרונות, אני מניח שגם אם בית המקדש ייבנה בתקופתנו בידי אדם לא אוהב את התוצאה. עובדה היא שרובנו מעדיפים להישאר עם החלום על מקדש ולא להגשים אותו, וחלקנו לא מוכן אפילו לזה. זה בגלל מה שקרה ליהדות מבחינה אסתטית ומבחינת הסגנון הדתי, ובשל אי-היכולת להתאחד סביב עניין כלשהו".
לא אמר אדם צר לי המקום שאלין באמריצר
"שלמה המלך ציפה שהבית הזה יהיה בית תפילה לכל העמים. אם אני מבין אותו נכון, הוא ציפה שהמקום הזה יהיה מקום שבו כל אחד מרגיש בבית, ומבין מהי קדושה ומהי א-לוהות בדרכו שלו. הוא ראה את המקום הזה כמקום אחד שמכיל את הריבוי. אינני רואה את זה קורה בתקופתנו.
"בקיץ האחרון ביקרתי בבית מקדש באמריצר שבהודו, ביקור שערכתי באופן די אירוני בתשעת הימים. הסיקים של אמריצר הם מונותאיסטים כמונו. אמנם הדת שלהם צעירה בהרבה מזו שלנו, אך גם הם סבלו לא מעט לאורך ההיסטוריה הקצרה שלהם. יש להם מקדש בן כ-500 שנה שעומד על תילו, וזאת על אף שכמה וכמה גורמים ניסו להחריבו. הייתי שם והתרגשתי עד דמעות, בעיקר מהדמיון לסיפור היהודי. בבסיס הטקסים בבית המקדש שלהם קיים מעמד של הוצאת והכנסת מעין ספר תורה, וכולם מתקרבים כדי לנשק אותו. זהו ספר גדול שאיננו נגלל כשלנו, אבל ניתן לדפדף בו. במרכז הספר עומדת הנטישה הניצחת של האלילות. הנביא הראשון שלהם נולד כהינדי מרובה אלילים, ועזב זאת בטריקת דלת. הוא ייסד אמונה בא-ל אחד שדוחה כל אפשרות של הגשמה, ובהודו זה לא דבר של מה בכך.
"הסיקים עצמם נחמדים מאוד. יחד איתי הגיעו לשם לביקור ולעליה לרגל המון אנשים שאינם סיקים. כך ראיתי בעיניי מה פירושו של הפסוק "כי ביתי בית תפילה ייקרא לכל העמים". עמדו שם אנשים מכל מיני דתות. לפניי בתור עמד אדם שכל מה שלבש היה מעין חיתול ורצועת בד ארוכה על ראשו. כך הוא צעד עשרות קילומטרים. הכהן שקיבל אותנו אמר לו שהוא מצטער מאוד, אבל בלי חולצה אי אפשר להיכנס. אותו אדם מחה: 'אבל הלכתי לכאן במשך שבועיים!'. הכהן ענה לו: 'אין בעיה. יש לך חתיכת בד די גדולה על הראש, תניח אותה על הגוף ובמקום זה ניתן לך כובע חלופי'. היתה איזו תחושה נורא נעימה. כשנכנסנו פנימה ראינו שהחבר'ה האלה, הסיקים, מצליחים להאכיל 40,000 עולי רגל מדי יום, והם עושים זאת מבלי להעסיק עובדי קבלן או קייטרינג. הכל בהתנדבות, כולל שטיפת הכלים.
"חשתי שאני מזהה שם המון דברים ממקדשנו שלנו. ברור לי לגמרי שהכהנים הראשונים שלהם הכירו כמה פרקים בתנ"ך ולקחו דוגמא מאיתנו. פתאום אמרתי לעצמי שאם זה ככה, אם המקום הזה איננו בית מטבחיים אלא בראש ובראשונה מקום של הכנסת אורחים, מקום שכל מי שרוצה לומר תודה או לשטוח תחינה מרגיש שזה הבית שלו, אז יכול להיות שמקדש הוא רעיון לא רע בכלל. השאלה היא האם אנחנו בנויים היום, עם הגזענות של אוהדי בית"ר וכיוצא בהם, להקים בית כזה. עם חוסר היכולת של חוגים פוליטיים מסויימים אצלנו לסבול מישהו עם כיפה בקוטר קצת אחר".
לא רוצה להתרגש ממחתה
מה לדעתך אנשים מוצאים בכותל?
"הכותל המערבי כבר איננו משני בחשיבותו. בתחילה, אי אז, הוא היה אכן משני והתייחסו אליו כאל קיר תמך בלבד. אני בטוח שבימי הבית השני איש לא געה בבכי ליד הכותל אלא אם כן הוא התנגש בו עם העגלה או מת לו החמור בדיוק שם. עם זאת, גם אלפיים השנים הללו עשו לנו משהו. אי אפשר לחזור ולהתייחס לכותל כאל מקום משני, וההוכחה החזקה ביותר לכך היא מה שקורה מאז חשיפת הכותל הדרומי – אף אחד לא מתפלל שם. הכותל הדרומי הוא אזור שמעניין ארכיאולוגים ותיירים בלבד".
אולי לא בכותל הדרומי, אבל בהר הבית יהודים דווקא מעוניינים להתפלל ואפילו נעצרים בגלל זה.
"לי באופן אישי אין דחף מסויים לעלות ולהתפלל בהר, אבל כשאני שומע על יהודים שנעצרים כשהם מתפללים שם, אני מתמלא זעם שכונתי עמוק. המחשבה שזה קורה בשם הפלורליזם ובשם שלטון החוק וההוויה המתוקנת – ממש מטלטלת אותי. המקום היחידי שאסור למלמל בו זה הר הבית. בואו נאמר את האמת, רוב הירושלמים ממלמלים ברחוב. זו הפרעה ירושלמית, אבל כשעוצרים אותך בהר אתה צריך להוכיח שמה שמילמלת זו בכלל קללה נמרצת על חמותך או את השיר האחרון של הדג-נחש, ורק אם יאמינו לך אז יש סיכוי שאיכשהו תשוחרר. העניין הזה הוא פארסה, ובראש ובראשונה הוא מעיד על התכונה המכוערת ביותר שלנו – פחדנות. יש אזורים בתרבות הישראלית שמצטיינים באומץ לב די מרשים שגובל אפילו באבירות, אבל יש אזורים אחרים שפשוט נוטפי פחדנות. כשאנשים חמושים במדים פועלים מתוך פחדנות, זה פאתטי.
"על פי אמונתי או אולי המיית לבי, בבית המקדש לא יהיו קרבנות, מפני שמקדש של קרבנות פירושו של דבר שנצטרך לוותר על הדבר שהתאהבנו בו יותר מכל לאורך אלפי השנים – מלכות הטקסט. אני בטוח שיהודי ממוצע שיישאֵל מה הוא מעדיף – פיוט או לחילופין איברים הנזרקים על המזבח – יעדיף את הפיוט. הקהל לא ירצה קרבנות. יכול להיות שפה ושם יעלו איזו עז על המזבח, אבל לא מעבר לזה. אני מדבר כאדם שאיננו חשוד כלל על צמחונות. בואו נאמר את האמת – בניגוד לטכניקת הקרבנות שבה לא היינו שונים באופן מהותי מעמים אחרים, באמירת טקסטים יש איזו רבותא מיוחדת לנו.
"יש פטישיזם מסויים בחיבה שנוטים לרחוש כאן לאביזרים מקודשים. בכל עניין ונושא זקוקים לאביזרים, אבל אסור שתהיה השתלטות של האביזרים הללו על עולם הרגש. אינני רוצה להתרגש ממחתה. אני רוצה שתהיה מחתה, אבל אינני רוצה להתרגש ממנה. זה הרי אחד הדברים שגרמו להתנוונות של הנצרות – ההתאהבות העמוקה שלהם בסקרמנטים. אינני רוצה שזה יקרה לנו, אך פה ושם אני רואה שזה קורה לנו".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה