הקרבת קרבן פסח השנה / הרב שמואל אליהו

 הקרבת קרבן פסח בבית המקדש
 מכון המקדש

בְּפִתְאֹם הָיָה הַדָּבָר

ראשי מדינות מתחלפים. מי שעד לפני כמה ימים היה שליט רב כוח, הופך להיות ביום אחד נרדף. יכול השליט לסיים את חייו ברגע אחד גם במוות טבעי. זה קורה פתאום. כך קרה לאחז מלך יהודה, אחרי  שש עשרה שנות מלכות שבהם הוא סגר את כל בתי המדרש שלימדו בהם יהדות עולה אחריו חזקיהו. דומה היה אחז לשליטי רוסיה שהכריזו על עצמם כמדינה של לא מאמינים וגזרו גזרות להעביר את הדת מהעולם.

לכל עריץ יש סוף.  גם סטאלין וגם אחז מתו בסוף. אחרי אחז עולה לשלטון בנו חזקיהו. למרות שהוא בנו של רשע הוא "חוזר בתשובה", גם מבחינה אישית וגם מבחינה לאומית. הוא מבטל את כל החוקים הדרקונים של אחז ובבת אחת עולה דרישה גדולה לאלוקים בישראל. (דברי הימים ב פרק כט לו) "וַיִּשְׂמַח יְחִזְקִיָּהוּ וְכָל הָעָם עַל הַהֵכִין הָאֱלֹהִים לָעָם, כִּי בְּפִתְאֹם הָיָה הַדָּבָר". מגיע חג הפסח ועם ישראל לא מוכן לקרבן הפסח. בחוסר ברירה דוחה חזקיה את הקרבת הפסח לחודש אייר.

פתחנו בסיפור הזה כדי להסביר את הסיבה שבגללה קבענו את נושא השיעור על קרבן הפסח. לרבים מאיתנו נראה קרבן פסח כמו "הלכתא למשיחא" - דבר רחוק שאינו מעשי. השיעור הזה בא ללמד עד כמה הדבר מעשי ורציני אפילו היום, עד כמה הוא קרוב אלינו מאוד - "בפיך ובלבבך לעשותו" ולכן יש חובה ללמדו.

 

יש אפשרות להקריב קרבן פסח בימנו

יש אפשרות הלכתית. בכל שנה יהודים עורכים הכנות מאומצות לקראת חג הפסח כשליל הסדר במרכזו. אך למען האמת חייבים לזכור כי אנו חסרים את מרכז ליל הסדר והוא קרבן הפסח שעל שמו נקרא החג: פסח. רוב האנשים חושבים שזה לא מעשי להקריב היום קרבן פסח מבחינה הלכתית. אבל צריך לזכור מה שכותבים רבים מהפוסקים שעסקו בנושא זה. רבי עקיבא איגר כתב במכתב לחתנו, החתם סופר, כי הוא מציע לבקש משרי ירושלים ליתן רשות להקריב. החתם סופר, בשו"ת יורה דעה סימן רל"ו,  משיב לו שהבעיה נעוצה במושל שהוא קפדן גדול ואמר לבל יקרב שם מי שאינו מאמונתם.  הרב צבי הירש קלישר, מגדולי תלמידי רבי עקיבא איגר עסק רבות בעניין בספרו 'דרישת ציון', ואף פנה באיגרת לשר מונטיפיורי ולרוטשילד בה ביקש מהם לפנות לסולטן הטורקי כדי להקצות מקום בהר הבית לשם בניית מזבח וחידוש הקרבת קרבן הפסח. גם הרב טיקוצ'ינסקי, בסדרת ספריו 'עיר הקודש והמקדש', דן בבעיות ובפתרונות בנוגע להקרבת קרבנות בזמן הזה. המהרי"ץ חיות כתב: "על כל פנים, חזרתי על כל הצדדים, ולא מצאתי שום דבר החוצץ היום להקריב קרבן פסח, אחר שיבנה היום מזבח, על מקום אשר היה בנוי בראשונה". הבעיה היחידה היא חוסר האישור של הממשלה. כך כותב החזון איש (אהע"ז ס"ב) "לכן

בזמן הזה אי איתיהיב רשות להקריב קרבן פסח - אין לבטל" -  

אם תינתן רשות להקריב קרבן פסח – אין לבטל.

יש אפשרות חוקית. לפי חוקי מדינת ישראל אין אפשרות למנוע אדם שרוצה להקריב קרבן פסח. יש במדינה חוקים בנוגע לחופש של כל אדם לקיים את מצוות הדת שלו כמו שהוא מבין. מספר עתירות הוגשו לבג"ץ בנושא זה, והשופטים ביררו שזה בכלל חופש הפולחן שהוא יסוד בחוק הישראלי. אבל הם תולים את עצמם בהחלטה של הממשלה או של המשטרה שטוענת כי היא לא יכולה להגן על אלו שיקריבו את הקרבן. ברור לחלוטין שאם הציבור ילחץ על נציגיו בממשלה או בכנסת – הכל ישתנה. אם על הפגנות יותר פשוטות קבעו השופטים שהמשטרה חייבת להגן – למה על קרבן פסח לא? האם זה לא חשוב מספיק?

יש אפשרות ציבורית. צריך לזכור כי כשבני ישראל רצו להקריב את קרבן הפסח הראשון שלהם במצרים, הם חששו שהעולם יגיב על כך קשה. "הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו?" שואל משה את פרעה שלא יכול להשיבו דבר. בסופו של דבר הם זובחים את תועבת מצרים לעיניהם ואף אחד לא נסקל.

צריך לזכור שאת צליית קרבן הפסח אי אפשר להסתיר. קרבן פסח שנצלה הוא דבר מאוד ריחני. כשעשרה אנשים בשכונה צולים כל אחד שה שלם, כל השכונה מריחה. כשעם שלם צולה בבת אחת את קרבן הפסח שלו באותן שעות, כל מצרים מהלכת עם ריח של בשר צלי. אין מי שיכול להתעלם מזה. כל אחד מבין שקורה משהו.

המדרש אומר שלריח הזה היה גם ריח של קדושה, כל יהודי שהיה מסופק אם הוא רוצה לצאת עם משה ממצרים, קיבל החלטה חיובית בעקבות הריח שנישא בכל רחבי מצרים. גם המצרים הריחו היטב את הריח הזה. הריחו ושתקו. לא סקלו אף אחד. איך הם יכולים להתעסק עם המון כה גדול?

הטור (או"ח תל) כותב כי לכן אנו מציינים את שבת הגדול. "לפי שנעשה בו נס גדול" שביום חמישי בשבוע הייתה יציאת מצרים. הקרבת הפסח הייתה ביום רביעי, וביום שבת לקח כל אחד מישראל שה לקרבן פסח וקשר אותו לכרעי מיטתו. שאלום המצריים: למה זה לכם? והשיבו: "לשחטו לשם פסח במצוות השם עלינו". והיו שיניהם של המצרים קהות על ששוחטין את אלהיהן ולא היו רשאין לומר להם דבר. ועל שם אותו הנס קורין אותו שבת הגדול.

גם היום מאיימים עלינו שכל תזוזה שלנו בהר הבית תפתח מלחמת העולם השלישית. בדיוק על זה נאמר "כימי צאתך מארץ מצרים הראנו נפלאות". אחד הפלאות הוא שנוכל להשתחרר מאימת הגויים בנפשנו, כמו שהשתחררנו מהם לפני יציאת מצרים כשבתחילה נפלה עלינו אימה ששיתקה אותנו כאילו לנו אין כבוד כלל. רק אחרי שהשתחררנו מהעבדות הרוחנית הזאת – יכולנו לצאת ממצרים. וכאז כן היום.

 

ישראל מתחילים בגאולה – ה' ממשיך

קרבן הפסח נעשה על שם שפסח ה' על בתי בני ישראל במצרים (שמות פרק יב כז) "וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לה' אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל וכו'". הפסיחה הזאת מתרחשת בחצות הלילה. קרבן הפסח נעשה בין הערבים לפני הפסיחה - הוא מקדים את מכת בכורות ואת הפסיחה על בתי בני ישראל.

כך היה עם המצות שנאכלות בגלל שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ. (שמות פרק יב לט) "וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹת מַצּוֹת כִּי לֹא חָמֵץ כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ וְגַם צֵדָה לֹא עָשׂוּ לָהֶם" בני ישראל אוכלים מצות לפני היציאה ממצרים לפני שלא מספיק בצקם להחמיץ. הם אוכלים מצות ערב קודם היציאה.

גם הכניסה של ישראל לים סוף הייתה לפני שהים נקרע. הם נכנסים בתוך הים ואחר כך הים נקרע. רק אחרי שהמים מגיעים עד נפש. על זה נאמר גם כאן: אנחנו צריכים להתחיל – ה' אומר אם פתחתם פתח כחודו של מחט – אפתח לכם פתח כפתחו אל האולם של בית המקדש, אולם ההיכל. על זה נאמר כי הגאולה העתידה תראה כמו יציאת מצרים. "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות". אין הגאולה באה אלא עד שיכספו תכלית הכוסף. אתה תקום תרחם ציון כי עת לחננה כי בא מועד – מתי המועד? כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחננו.

ההתעסקות במצוה – היא מביאה את המעשה

כך כתוב במדרש. אמר הקב"ה: "אם תתעסקו בזה מעלה אני עליכם כאילו בקרבנות אתם עסוקים" (פסיקתא דרב כהנא פסיקא ט”ו). וכותב החפץ חיים על לימוד זה. "יש דור שהוא מצפה למלכותי, מיד הם נגאלים ... שלשון ציפיה הוא כמו הצופה שעומד במקום גבוה ומתכונן" (מרן החפץ חיים זצ"ל).

היה מרן הרב זצ"ל – הריני כפרת משכבו מעורר שנים רבות על החובה לקרוא את סדר הקרבת קרבן פסח בערב פסח אחר חצות, ובתחילה הוא היה כמעט יחיד בזה. רק אחרי שהיה מדבר ומעורר על זה במקומות רבים ואחרים עימו, התחילו לנהוג כן במקומות רבים וברוך ה' נהפך הדבר למנהג של רבים, בחינת "ונשלמה פרים שפתינו" שהיא ההקדמה למצוה עצמה. לומר לא שכחנו ולא ויתרנו ואנחנו לומדים את ההלכות כי אנחנו רוצים לקיים אותם הלכה למעשה.

גם היה הרב ז"ל מקפיד שנים רבות לאפות מצות בערב פסח אחר חצות, זמן הקרבת הקרבן פסח. ובעת שהיו אופים את המצות הללו זכר לקרבן הפסח היו שרים את ההלל כמו שהיו שרים בבית המקדש בשעה שהיו מקריבים את קרבן הפסח. וכך היה הרב ז"ל עושה גם בשנתיים האחרונות שהיה חולה, לקיים "ונשלמה פרים שפתינו".

 

חשיבות קרבן פסח

מצוות הקרבת קרבן פסח היא מצוה שקיימת בכל דור ודור וגם היום. כך כותב הרמב"ם בספר המצוות (עשה נה) "ציוונו לשחוט שה הפסח ביום ארבעה עשר מניסן ...". חשיבותה של מצוה זו היא כמו מצוות ברית מילה. מי שלא מקריב קרבן פסח כשהוא יכול, או שלא עושה ברית מילה כשהוא יכול, חייב כרת. אין שום מצות עשה אחרת שחייבים כרת אם לא עושים אותה.

אין גם שום מצוה אחרת שיש לה מועד שני לקיום המצוה למי שלא הספיק לעשות אותה בפעם הראשונה. אין מועד שני למי שלא חגג את חג הסוכות, אבל מי שלא עשה ברית ביום השמיני או שלא הקריב קרבן פסח במועדו – יכול להשלים את החסר במועד אחר.

 

עבודת בית המקדש מביאה שלום  לעולם כולו

קרבן פסח הוא חלק מהעבודה בבית המקדש. אולי העבודה החשובה ביותר שכל ישראל שותפים לה. העבודה בבית המקדש אמורה להביא ברכה לעולם כולו. כשהעבודה במקדש נעשית כתיקנה, "לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה". "והשבתי חיה רעה מן הארץ". ירושלים היא "משוש כל הארץ" וכולם שמחים. אבל כשהמקדש חרב – רעה באה לעולם.

הגמרא (ברכות נט) מסבירה כי אסונות רבים נגרמים בעקבות הגלות: כי "בְּשָׁעָה שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא זוֹכֵר אֶת בָּנָיו שֶׁשְּׁרוּיִים בְּצַעַר בֵּין הגויים, כִּבְיָכוֹל, מוֹרִיד שְׁתֵּי דְּמָעוֹת לַיָּם הַגָּדוֹל, וְקוֹלָם נִשְׁמָע מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ". וזוהי רעידת האדמה. אחרים אומרים שרעידה זו מתרחשת בגלל שהקב"ה "כַּפָּיו סוֹפֵק זוֹ עַל גַּב זוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר, (יחזקאל כא) "וְגַם אֲנִי אַכֶּה כַפִּי אֶל כַּפִּי, וַהֲנִחֹתִי חֲמָתִי". גם שם מדובר בנבואה על אדמת ישראל שהיא מלאה חרב. "רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: אֲנָחָה מִתְאַנֵּחַ, שֶׁנֶּאֱמַר, (יחזקאל ה) "וַהֲנִחֹתִי חֲמָתִי בָּם וְהִנֶּחָמְתִּי".

אליהו זכור לטוב שאל לר' נהוריי: "מפני מה באין זועות לעולם . אמר ליה: בשעה שהקב”ה מביט בבתי תאטריות ובבתי קרקסיות יושבות בטח ושאנן ושלוה ובית מקדשו חרב הוא אפילון )מפולת) לעולמו להחריבו. הוא שכתוב: “שאוג ישאג על נוהו” - בשביל נויהו". )ירושלמי ברכות פרק ט’).

לכן מי שעבר על צווי זה ולא הקריבו בזמנו במזיד חייב כרת, בין איש בין אשה. הוא מביא נזק גדול לעצמו ולעולם כולו. כל הדברים הללו צריכים להביא אותנו לשבור את המחסום הרוחני שמונע מאיתנו לחשוב באופן מעשי על הקרבת קרבן הפסח, דבר שגדולי ישראל ראו אותו כדבר מאוד מעשי גם בימינו כשאין עדיין בית המקדש.

 

אפשר להקריב קרבן פסח גם כשבית המקדש לא בנוי

עשרים ושתים לפני בניית הבית השני לא היה בית המקדש קיים אבל המזבח היה על מכונו. הרמב"ם בהלכות בית הבחירה (פרק ב ד) מביא כי שלשה נביאים עלו עם העולים בימי הבית השני "אחד העיד להן על מקום המזבח, ואחד העיד להן על מדותיו, ואחד העיד להן שמקריבין על המזבח הזה כל הקרבנות אע"פ שאין שם בית".

כך אומרת המשנה במסכת עדיות (ח ו) "אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, שָׁמַעְתִּי, שֶׁמַּקְרִיבִין אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בַּיִת" וכך פוסק הרמב"ם (שם ו טו) "לפיכך מקריבין הקרבנות כולן אע"פ שאין שם בית בנוי, ואוכלין קדשי קדשים בכל העזרה אע"פ שהיא חריבה ואינה מוקפת במחיצה, ואוכלין קדשים קלים ומעשר שני בכל ירושלים אף על פי שאין שם חומות. שהקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא". ובשו"ת שאילת יעבץ (חלק א סימן פט) כותב שכנראה גם אחרי חורבן הבית השני היו מקריבים קרבנות במקום המקדש למרות שלא היה שם בית בנוי.  

בגלל העובדה הזאת רצה אחד מבעלי התוספות, רבי יחיאל מפריז, לבוא לירושלים לפני כשבע מאות שנה ולהקריב קורבנות, זאת כיוון שקרבן הפסח הינו הראשון אותו ניתן לחדש כיום. הכפתור ופרח דן בשאלה איך ניתן לפתור את כל הבעיות הכרוכות בהקרבת הקרבן, ואחריו דנו בכך עוד רבים. לפי הנראה עיקר הבעיה הייתה השלטונות שמנעו זאת מהם, ולא בעיה הלכתית.

 

מי שנמצא סביבות הר הבית בערב פסח ולא מקריב קרבן פסח – חשש כרת

עד מלחמת ששת הימים לא הייתה שליטה של יהודים במקום המקדש. בתחילה שלט בירושלים הסולטאן מטורקיה, אחר כך שלטו האנגלים והערבים. רק אחרי מלחמת ששת הימים החלה שליטה של יהודים על הר הבית. מיד עם השליטה של יהודים במקום נוצרה האפשרות להקריב במקום המקדש קרבן פסח. הבעיה הייתה שגם השלטון היהודי הפריע להקרבת הקורבן.

הרבי מחב"ד עליו השלום חשב שזאת בעיה הלכתית קשה מאוד, שיהודים יהיו בירושלים במקום שיש שלטון יהודי ולא יקריבו קרבן פסח. הוא אמר לחסידיו מיד אחרי מלחמת ששת הימים כי מי שלא מקריב קרבן פסח בערב פסח אחר חצות כשהוא נמצא בירושלים – הוא בחשש כרת. לכן היו כמה שנים בהן חסידי חב"ד היו יוצאים מירושלים בכל ערב פסח כדי שלא להכנס לספק ההלכתי החמור הזה. בשנת תשל"ה אמר הרבי שההוראה בטלה. זה לא שהוא חזר בו, בכאב גדול הוא הבין שדעת השלטון הישראלי לאסור באופן מוחלט כל עליה, ובנושא זה (לבושתנו ולחרפתנו) דין השלטון הישראלי לא שונה מהשלטון העותמני או האנגלי. כשם שבימיהם לא הייתה אפשרות והיינו אנוסים כך גם היום.

מו"ר הרב זצ"ל – הריני כפרת משכבו, היה רגיל לומר  כי אסור ללכת לכותל המערבי בערב פסח אחר חצות. הנמצא שם נכנס לחיוב של הקרבת קרבן פסח. אין לו את התירוץ של "אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶה טָמֵא לָנֶפֶשׁ אוֹ בְדֶרֶךְ רְחֹקָה לָכֶם אוֹ לְדֹרֹתֵיכֶם". (במדבר ט י) טומאה היא לא מחסום. אם הוא לא בדרך רחוקה למה שלא יקריב קרבן פסח?  הרב ז"ל היה בדעתו זאת גם אחרי שנת תשל"ה. לדעתו זה עדיין בידינו, ויש כוח בציבור להכריע ולשנות את המציאות השלטונית אם הוא רק ירצה.

 

חייבים ללחוץ על השלטונות שיתנו להקריב קרבן פסח

רבי עקיבא איגר זצוק"ל היה אחד מהחשובים של רבני אירופה גם בדורו וגם בדורות שאחריו. חתנו, החת"ם סופר היה גם הוא אחד מגדולי החכמים שבכל הדורות. רבי עקיבא איגר כותב לחתנו (יב אייר תקצ"ז): "לבקש משרי ירושלים ליתן רשות להקריב [קרבן פסח]". לדעת ר' עקיבא איגר, הקרבת קרבן פסח אינה כה מסובכת מבחינת ההלכה כקרבנות אחרים, וניתן לקיימה גם בתנאי גלות.

החת"ם סופר משיב לו (שו"ת חת"ם סופר, יורה דעה, תשובה רלו) שיש בעיה מעשית, שכן הסולטן הטורקי "הוא קפדן גדול, כי אמר לבל יקרב שם (למקום המקדש) מי שאינו מאמונת ישמעאל, כי שם נבנה בית עבודה שלהם (מסגד אל אקצא). ואומרים  שאבן השתיה באמצע הכיפה ההיא ולא יקרב שם איש זר שאינו מאמונתם".

 

אפשר להכנס לבית המקדש למרות שכולם טמאים לצורך קרבן פסח

אמנם מבחינה הלכתית לא רואה החתם סופר בעיה בעובדה שאנחנו טמאי מתים ואין לנו פרה אדומה. הוא מסתמך על דברי ה"כפתור ופרח" שמביא כלל יסודי בהלכה: 'טומאה הותרה (או דחויה) בציבור'. לאור כלל זה ניתן להקריב קרבן פסח בטומאה. כך כותב ה"כפתור ופרח" בהמשך לדיון על כוונתו של בעל התוס' רבי יחיאל מפריז להקריב קרבנות.

כך לשון הרמב"ם: "רבים שהיו טמאי מת בפסח ראשון – אם היו מיעוט הקהל, הרי אלו נדחין לפסח שני כשאר הטמאים. אבל אם  היו  רוב  הקהל  טמאים, או שהיו הכוהנים או כלי השרת טמאים טומאת מת – אינם נדחין, אלא יקריבו כולם הפסח בטומאה, הטמאים עם הטהורים, שנאמר: וַיְהִי אֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם (במדבר ט, ו) יחידים נדחים, ואין הציבור נדחה. ודבר זה בטומאת המת בלבד, כמו שביארנו בביאת המקדש (הלכות קרבן פסח ז, א).

בימי חזקיהו הקריבו בטומאה. ובאמת כבר היו דברים מעולם שעם ישראל הקריב קרבן פסח בטומאה וכפי שאירע בימי חזקיה, שנאמר שם: "כִּי רַבַּת בַּקָּהָל אֲשֶׁר לֹא הִתְקַדָּשׁוּ וְהַלְוִיִּם עַל שְׁחִיטַת הַפְּסָחִים לְכֹל לֹא טָהוֹר לְהַקְדִּישׁ לַה' : כִּי מַרְבִּית הָעָם רַבַּת מֵאֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה יִשָּׂשכָר וּזְבֻלוּן לֹא הִטֶּהָרוּ כִּי אָכְלוּ אֶת הַפֶּסַח בְּלֹא כַכָּתוּב כִּי הִתְפַּלֵּל יְחִזְקִיָּהוּ עֲלֵיהֶם לֵאמֹר ה'  הַטּוֹב יְכַפֵּר בְּעַד: כָּל לְבָבוֹ הֵכִין לִדְרוֹשׁ הָאֱלֹהִים ה'  אֱלֹהֵי אֲבוֹתָיו וְלֹא כְּטָהֳרַת הַקֹּדֶשׁ". אעפ"כ התקבל קרבנם ברצון שנאמר שם. "וַיִּשְׁמַע ה' אֶל יְחִזְקִיָּהוּ וַיִּרְפָּא אֶת הָעָם".

החשמונאים בנו מזבח בטומאה. בספר שו"ת מהרי"א (חלק א, אורח חיים סימן פח) מובא כי כך, למעשה, נהגו החשמונאים כשנכנסו לחצרות המקדש והיו טמאים ובנו את המזבח בטומאה. "גנזו את אבני המזבח ששיקצום מלכי יוון... והיו צריכים לבנות מזבח חדש. וכיון שהיו טמאי מתים... בנו את המזבח בטומאה!".

בונים את המקדש אפילו בטומאה. הרב צבי הירש קלישר בספרו דרישת ציון מביא את דברי הרמב"ם בהלכות בית הבחירה (ז,כג) שכותב על הדרך לבנות את בית המקדש: "בשעה שנכנסין הבנאים לבנות ולתקן בהיכל, או להוציא משם את הטומאה, מצוה שיהיו הנכנסין כהנים תמימים... אין שם כהנים - ייכנסו לויים, לא מצאו לויים - ייכנסו ישראל... לא מצאו טהורים –  ייכנסו טמאים".

אם בהיכל שקדושתו יתירה - מותר [לבנות או לתקן] בטמאים, כל שכן בעזרה [שקדושתה פחותה, ונכנסים במטרה] לבנות מזבח - שרי [מותר] בטמאים. [זאת] כיון שאין טהורים". כלומר, לא רק באשר להקרבה עצמה, מקריבים בטומאה - כשנטמא רוב הציבור, אלא אף באשר להכנות ל'עבודה' ולהקרבה, כגון, בניין ההיכל ותיקונו, וכן בניין המזבח והמדידות הנדרשות.

 

מה יעשו עם המתנגדים מקרב היהודים?

יש חוששים מפני ההד הציבורי של הקרבת קרבן פסח. איך זה יראה בעיני החילונים? מה יגידו באגודת "צער בעלי חיים"? האמת שדבר זה לא צריך בכלל דיון. יש לנו כלל כי כשיש מצוה לא מתחשבים במלעיגים, "ולא יבוש מפני המלעיגים עליו". כבר בזו לנו על מצוות ברית מילה, רדפו אותנו גזרו עלינו והוציאו אותנו להריגה על זה. כיום ארגון הבריאות של האו"ם ממליץ לכל הגברים לעשות ברית מילה כדי להנצל ממחלות.

במיוחד בקרבן פסח מודיעה לנו התורה שילגלגו עלינו. לא אנשים רחוקים אלא הבנים שלנו. "וְהָיָה כּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יִתֵּן ה'  לָכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הָעֲבֹדָה הַזֹּאת: וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם". (שמות פרק יב כה). הבן הזה נקרא בהגדה של פסח – הבן הרשע. הוא מנקה את ידיו ואומר זה לא שייך לי. הדם והפרימיטיביות הזו. אני אדם נאור. אני מכבד בעלי חיים. אני לא שוחט אותם בברבריות.

בהגדה של פסח מכינים אותנו לאפשרות הזו כבר אלפי שנים, אומרים לנו: אל תתבלבלו. "אַף אַתָּה הַקְהֵה אֶת שִׁנָּיו וֶאֱמָר לוֹ, בַּעֲבוּר זֶה עָשָֹה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם, לִי וְלֹא לוֹ, אִלּוּ הָיָה שָׁם לֹא הָיָה נִגְאָל". תן לו תשובה ניצחת. תגיד לו: חביבי, אם נתחשב בכל החשבונות שלך – לעולם לא תהיה לנו גאולה. צריך ללכת בדרך שלנו – ורק כך ננצח.

 

מה יקרה למתנגדים בסוף התהליך?

חכמינו אמרו שנבואה שהוצרכה לדורות נכתבה. כך קרה בימי חזקיהו, אחרי הימים שבהם אחז אסר על קיום מצוות התורה, עולה חזקיהו ומעודד את הקרבת קרבן הפסח. בתחילה אומר להם חזקיהו דעו לכם כי כל החולשה המדינית של עם ישראל בימי אבי אחז היא תוצאה של התרפסות לפני התרבות של העמים השכנים. "כִּי מָעֲלוּ אֲבֹתֵינוּ וְעָשׂוּ הָרַע בְּעֵינֵי ה' אֱלֹהֵינוּ וַיַּעַזְבֻהוּ וַיַּסֵּבּוּ פְנֵיהֶם מִמִּשְׁכַּן ה' וַיִּתְּנוּ עֹרֶף: גַּם סָגְרוּ דַּלְתוֹת הָאוּלָם וַיְכַבּוּ אֶת הַנֵּרוֹת וּקְטֹרֶת לֹא הִקְטִירוּ וְעֹלָה לֹא הֶעֱלוּ בַקֹּדֶשׁ לֵאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: וַיְהִי קֶצֶף ה' עַל יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם וַיִּתְּנֵם לְזַעֲוָה לְשַׁמָּה וְלִשְׁרֵקָה כַּאֲשֶׁר אַתֶּם רֹאִים בְּעֵינֵיכֶם: וְהִנֵּה נָפְלוּ אֲבוֹתֵינוּ בֶּחָרֶב וּבָנֵינוּ וּבְנוֹתֵינוּ וְנָשֵׁינוּ בַּשְּׁבִי עַל זֹאת".

חזקיהו מציע להם לחדש את הברית עם אלוקים על ידי קרבן הפסח ועבודת המקדש. הם פותחים את "דַּלְתוֹת בֵּית ה'" בחודש ניסן, מתקנים ומטהרים אותו. "וַתִּכּוֹן עֲבוֹדַת בֵּית ה': וַיִּשְׂמַח יְחִזְקִיָּהוּ וְכָל הָעָם עַל הַהֵכִין הָאֱלֹהִים לָעָם כִּי בְּפִתְאֹם הָיָה הַדָּבָר". חזקיהו מתפלא איך בחודש אחד מתהפך לב ישראל אל ה'. רק מסירים את מלכות הרשעה וכבר האמונה חוזרת. כנראה שהיא הייתה מוסתרת בפנים.

ממשיך הכתוב ומספר כי חזקיהו שולח שליחים לכל ישראל להודיע להם על חידוש העבודה במקדש. מחמת המהירות הם קובעים את הפסח בחודש אייר, פסח שני. "וַיֵּלְכוּ הָרָצִים בָּאִגְּרוֹת מִיַּד הַמֶּלֶךְ וְשָׂרָיו בְּכָל יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה וּכְמִצְוַת הַמֶּלֶךְ לֵאמֹר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שׁוּבוּ אֶל ה' אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיִשְׂרָאֵל וְיָשֹׁב אֶל הַפְּלֵיטָה הַנִּשְׁאֶרֶת לָכֶם מִכַּף מַלְכֵי אַשּׁוּר: וְאַל תִּהְיוּ כַּאֲבוֹתֵיכֶם וְכַאֲחֵיכֶם אֲשֶׁר מָעֲלוּ בַּה'  אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיהֶם וַיִּתְּנֵם לְשַׁמָּה כַּאֲשֶׁר אַתֶּם רֹאִים וכו'".

מה הייתה התגובה של העם לפעולה של חזקיהו? "וַיִּהְיוּ הָרָצִים עֹבְרִים מֵעִיר לָעִיר בְּאֶרֶץ אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה וְעַד זְבֻלוּן וַיִּהְיוּ מַשְׂחִיקִים עֲלֵיהֶם וּמַלְעִגִים בָּם: אַךְ אֲנָשִׁים מֵאָשֵׁר וּמְנַשֶּׁה וּמִזְּבֻלוּן נִכְנְעוּ וַיָּבֹאוּ לִירוּשָׁלִָם: גַּם בִּיהוּדָה הָיְתָה יַד הָאֱלֹהִים לָתֵת לָהֶם לֵב אֶחָד לַעֲשׂוֹת מִצְוַת הַמֶּלֶךְ וְהַשָּׂרִים בִּדְבַר ה': וַיֵּאָסְפוּ יְרוּשָׁלִַם עַם רָב לַעֲשׂוֹת אֶת חַג הַמַּצּוֹת בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי קָהָל לָרֹב מְאֹד".

כך היה בשנה הראשונה. אבל בשנים שאחר כך הכל התהפך. הגמרא (סנהדרין צד/ב) מספרת כי "בדקו מדן ועד באר שבע ולא מצאו עם הארץ מגבת ועד אנטיפרס, ולא מצאו תינוק ותינוקת איש ואשה שלא היו בקיאין בהלכות טומאה וטהרה". בזכות זה הם ניצלו מכיבוש מלכות אשור באופן פלאי, המלכות שהגלתה את עשרת השבטים מארץ ישראל. זאת אומרת שגם אותם אנשים "מַשְׂחִיקִים עֲלֵיהֶם וּמַלְעִגִים בָּם" חזרו בהם והצטרפו לעבודת המקדש בהנהגת חזקיהו.

 

מה יעשו עם כהנים ובגדי כהונה?

בתשובתו של החתם סופר הוא דן בכל השאלות העולות מהכוונה של חותנו רבי עקיבא איגר להקריב קרבן פסח ואומר: "והנה מבגדי כהונה לא שאלו, כי פשוט הוא שאין כהן גדול מעכב ונוכל להקריב בלעדו".

ממשיך החתם סופר וכותב "ומה שחשש מיחוס כהונה, נראה דלא קשה מידי להרב יחיאל ז"ל דמאן לימא לן דלא יקריב אחזקה". לדעתו אפשר להסתמך על החזקה של הכהנים שיש היום להקריב איתם קרבנות. הרי חכמינו דרשו על הפסוק "ברך ה' חילו" אפי' חלולים שבכהנים – ה' מברך את עבודתם.

מאיפה נביא בגדי כהונה? בעית הבגדים אמנם הועלתה על ידי ה'חת"ם סופר' אך נשארה פתוחה. ר' צבי הירש חיות כותב, שבאשר לבגדי כהן הדיוט - "אפשר לעשות גם היום בגדים אלו: הכתונת, והמכנסיים, והאבנט והמצנפת". ואילו באשר לבגדי כהן גדול, עשייתם יותר מורכבת, אבל היא לא מעכבת.  (ראה רמב"ם סוף הלכות כלי מקדש, ובמהרי"ץ חיות קונטרס אחרון פרק ב)

 

מה יעשו עם מזבח העולה?

זאת השאלה המעשית היותר מורכבת בכל הנושא הזה של הקרבת קרבן פסח. (מלבד הבעיה הפוליטית, שלפי הנראה, היא הבעיה הכי קשה). שחיטת קרבן הפסח נעשית בחצר המקדש הנקרא "עזרה". המקום של העזרה ידוע, והוא לפני הרחבה של כיפת הסלע, שעל פי הידוע לנו היא אבן השתיה.

לשם הקרבת הקרבנות צריך לבנות מזבח. על פי הרמב"ם מזבח כשר לא חייב להיות במלא גודלו. (פסולי המוקדשין ג, כה) גודלו המינימלי הוא חמש על חמש אמות, וגובהו המינימלי שלוש אמות.

את המזבח צריך להכין מאבנים שלימות וחלקות, כלומר אבנים שלא נפגמו בידי אדם או גורם אחר. אבנים שמטבעם הינם פגומות - כשרות (רמב"ם, בית הבחירה א, יד ). לפיכך, יש לקחת את האבנים מבטן האדמה או מתחת למי נחל זורמים. אופן הכנת המזבח מתואר בגמרא (זבחים נג, א): מכינים דפוס מעץ בצורת המזבח, וממלאים אותו באבנים, וביניהם מלט אשר מחבר את האבנים זה לזה.

מקום המזבח. הרמב"ם כותב: (בית הבחירה ב, א): "מקום המזבח מכוון ביותר, ואין משנים אותו ממקומו לעולם". והגמרא אומרת שדוד המלך קידש למקום המזבח שישים אמה  (זבחים סב, א), כך שמקומו המכוון של המזבח הוא אותם שישים על שישים אמה. לפיכך את ריבוע השישים אמה צריך להתחיל למדוד כ 10 מטר מהקיר המזרחי של כיפת הסלע. גם שחיטת קרבן הפסח צריכה להיעשות סמוך למזבח, כדי שהשחיטה תהיה בודאות בתוך גבולות העזרה, ולא מחוצה לה. בתוך שישים אמה אלו צריך למצוא מקום של חמש על חמש אמות שבהן יוצב המזבח, וזה לא מסובך מידי.

 

להתכונן

אנחנו לומדים את ההלכות הללו לא כדי לפטור את עצמינו בבחינת "ונשלמה פרים שפתינו", אלא כדרישה אמיתית וכהכנה אמיתית להקרבת קרבן פסח. ואע"פ שאנחנו לא רגילים בזה, והתרגלנו לחיים בלי מקדש, אנחנו צריכים לשנות את הרגלנו. לא להיות כמו אלה שיצאו ממצרים וחשבו כל הזמן על הבצלים והשומים. צריכים להתרגל לחיים של השראת שכינה, של ברכת ה' הגדולה, של שערי שמים פתוחים. זה צריך להיות הצעד הראשון לבניין בית המקדש.

הפעולה הזאת לא צריכה להעשות בהתגנבות. קרבן פסח הוא קרבן יחיד שנעשה על ידי הציבור ויש לו דינים של קרבן ציבור לכמה וכמה דברים. גם רוחנית זו צריכה להיות דרישה של הציבור ובשביל זה נועד השיעור הזה.

סיפר לי הרב אליהו בן דהן שליט"א שגר ברובע היהודי בעיר העתיקה כי הרב אליהו ז"ל הכ"מ היה מתקשר אליו בערב פסח להזמין מקום לקרבן פסח שצריך להאכל בירושלים שבין החומות. דוגמא להכנה מעשית.

הרב ז"ל לא היה אומר לאחרים לעשות כן, אבל היה מזהיר וחוזר ומזהיר כמה וכמה פעמים לא לצאת מהארץ בתקופת פסח. יציאה לחו"ל בתקופה הזאת מראה על חוסר אמונה. האם אתה לא מאמין שנקריב קרבן פסח? אז מה המשמעות של כל דבריך בהגדה של פסח?

 

מהלכות קרבן פסח – נלמדו על ידי הרב מנחם מקובר שליט"א

א.     חייבים טבילה עקב נגיעת שרץ, נבילה, טומאת קרי ושאר טומאות. כיוון שזו טבילה מדאורייתא יש לנהוג בכל דיני הזהירות מחציצה.

ב.      טומאת מת הותרה בציבור ולכן כיום כשכולנו בחזקת טמאי מתים קרבן הפסח קרב בטומאה ונאכל בטומאה )אלא אם כן נזכה לאפר פרה אדומה לפני ז' בניסן(.

ג.       מצווה לבקר הקרבן ממום ד' ימים קודם השחיטה, ולרוב הפוסקים כשר ללא ביקור.

ד.      כל חבורה קונה לה כבש או עז מגיל 8 ימים ועד גיל שנה. כשקיים מזבח להקטרה יש להקדיש את הבהמה ולומר: "זה לקרבן פסח”. יש לחשב כך שלכל אחד מבני החבורה יש לפחות כזית מבשר הקרבן לשם אכילתו בליל הפסח.

ה.      קרבן הפסח אינו נאכל אלא למנוייו, אנשים נשים וטף הראויים לאכול כזית בכדי אכילת פרס. האב יכול למנות בניו הקטנים שלא מדעתם.

ו.        אפשר להימנות על קרבן הפסח, או למשוך המינוי, רק עד שחיטת הקרבן.

ז.       אין לאכול מחצות היום עד אחר ההקרבה )יש להחמיר אפילו בטעימה(.

ח.     כשמגיעים להר בית ה' חולצים את הנעליים. הולכים בגרביים, או יחפים, את הארנק יש להניח מחוץ לעזרה. אין להכנס עם מקל ביד, אסור לירוק בהר הבית. בעת הכניסה להר יש לברך “שהחיינו”, ולכוון לפטור גם את ההקרבה והאכילה של קרבן הפסח.

ט.     שחיטת קרבנות הפסחים מתבצעת אחר הקרבת קרבן התמיד של בין הערביים, עד השקיעה.

י.        הקרבת קרבנות הפסחים נעשית בשלוש כתות. בכל כת לפחות שלושים מביאי קרבנות.

יא.   מלבד הקרבן יש להכין סכין לשחיטה, תנור מיוחד קרבן לצליית הפסח, שיפוד מעץ רימון)או עץ דומה(, מקום בירושלים המקודשת המיוחד לאכילת קרבן הפסח על-ידי בני החבורה, כלים חד פעמיים וכן מצות ומרורים וכל צורכי ליל הסדר.

יב.    כל חבורה שולחת נציג עם הקרבן לבית המקדש. השחיטה כשירה בזר הבקי בדיני השחיטה. על השוחט לכוון לשם קרבן הפסח ולשם המנויים. עליו לברך: "אשר קדשנו במצוותיו וציונו על שחיטת הפסח”. מקבלת דם הקרבן ואילך העבודה כשרה בכהן בלבד.

יג.    בזמן שחיטת קרבנות הפסחים - הלויים שרים את שירת ההלל.

יד.    אחר קבלת הדם, ההולכה והזריקה מפשיטים את הקרבן על גבי עמודים הנמצאים בצידי העזרה או על מקלות דקים שהם שמים בין כתפיהם.

טו.  אם קרבן הפסח נמצא טריפה יש לשחוט קרבן אחר. האימורים של הקרבן נמלחים על-ידי הכהנים ומוקטרים על גג המזבח.

טז.  אחר סיום ההקטרה על ידי בני הכת מוליך נציג החבורה את קרבן הפסח השחוט על כתיפו, כשהוא שלם ועור הקרבן מכסה אותו. הוא יוצא מהעזרה כשהוא פוסע אחורנית.

יז.     צליית קרבן הפסח בתנור הפסחים - את השיפוד יש לתחוב מפה השה עד בית נקובתו. אסור שבשר קרבן הפסח יגע הפסח בתנור כדי שייצלה רק באש. יש להזהר שהבשר לא יהיה נא, אך גם לא שרוף ומחורך, אלא צלוי כל צורכו. אסור לשבור בקרבן עצם, ואפילו על פגם של כחגירת ציפורן לוקה.

יח.   אין לאכול מבשר קרבן הפסח לפני צאת הכוכבים. אין להוציא את הבשר מחוץ לשטח המוגדר לחבורה, שכן קרבן הפסח נפסל ביוצא. אין לאוכלו אחר חצות הלילה.

יט.   נוהגים לומר את סדר ההגדה כבכל שנה. הבן שואל שאלה נוספת: “מה נשתנה וכו’... בכל הלילות אנו אוכלים בשר צלי שלוק ומבושל הלילה הזה כולו צלי”. יש לשנות נוסח ברכה אחת: "והגיענו הלילה הזה לאכול בו פסח מצה ומרור”.

כ.      הפסח נאכל על השובע, לכן יש לאכול מנה ראשונה משביעה. לשם כך הקריבו קרבן חגיגת י”ד בערב הפסח. על אכילת קרבן הפסח יש לברך “אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על אכילת הפסח”.

כא. צריך לאכול את כל בשר הקרבן ולא להותיר דבר עד חצות הלילה.

כב.  מצווה ללון בירושלים שבין החומות בליל החג, ויש אומרים שיש להישאר בעיר כל שבעת ימי החג.