הפן היהודי
הפן המשפטי
"7. כל אדם בישראל נהנה מחופש המצפון, האמונה, הדת והפולחן, חופש זה מובטח לכל אדם בכל משטר דמוקרטי נאור, והרי הוא מובטח, על כן, לכל אדם בישראל בהיותו אחד מעיקרי היסוד שמדינת ישראל מושתתת עליהם...
חופש זה מעוגן בחלקו בסימן 83 לדבר המלך במועצה על ארץ-ישראל, 1922, ובחלקו האחר הריהו אחת מאותן "זכויות יסוד ,שאינן כתובות עלי ספר', אלא הן נובעות במישרין מאופיה של מדינתנו כמדינה דמוקרטית השוחרת חופש" ... מכוח דינים אלה - ועל פי האמור בהכרזת העצמאות - יפורש כל חוק, ותפורש כל סמכות, כמכירים בחופש המצפון, האמונה, הדת והפולחן... "מגילת העצמאות הבטיחה חופש הדת והפולחן לכל אזרחי המדינה... אורח חייהם של אזרחי המדינה נקבע בה, ואת עקרונותיה חייבת כל רשות במדינה להניח נר לרגליה" (השופט זוסמן בבג"צ 262/62 הנזכר, בעמ' 2116)."
"חופש הפולחן כביטוי של חופש דת נמנה על זכויות היסוד של האדם. הוא משתרע על חירותו של הפרט להאמין, ולנהוג על פי אמונתו תוך מימוש ציווייה ומנהגיה... חופש זה קשור למימוש זהותו העצמית של האדם. בתחומי חופש זה מוכרת כמיהתו של האדם המאמין להתפלל במקום קדוש. הכרה זו משתלבת בהגנה החוקתית הרחבה הניתנת לזכות הגישה של בני הדתות השונות אל המקומות המקודשים להם ואיסור הפגיעה ברגשותיהם ביחס לאותם מקומות ... חופש זה הוכר בהלכה הפסוקה כזכות יסוד חוקתית של האדם".
"3. שמירה על חופש האמונה, הפולחן והדת הוא עקרון יסוד של המשפט הישראלי ... הוא מתבקש ממקומו המרכזי של כבוד האדם וחירותו במשפטנו (ראה חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו)".
הפגיעה בחופש הפולחן הוגדרה כעבירה פלילית בחוק העונשין, התשל"ז-1977 :
"171. הפרעה לפולחן [תיקון: תש"ם]
המפריע במזיד אסיפת אנשים שנתאספו כדין לשם פולחן דתי, או תוקף במזיד אדם הממלא תפקיד באסיפה כאמור או את אחד מבאיה, ואין בידו להוכיח צידוק או הצדק כדין, דינו - מאסר שלוש שנים. "
"כל אדם זכאי לחירות המחשבה, המצפון והדת; חירות זו כוללת את הזכות להמיר את דתו או את אמונתו ולתת ביטוי לדתו או לאמונתו, לבדו או בציבור, ברשות היחיד או ברשות הרבים, דרך הוראה, נוהג, פולחן ושמירת מצוות."
גם סעיף י"ח לאמנה הבינלאומית לזכויות אזרחיות ופוליטיות (ICCPR) קובע כי:
"לכל אדם הזכות לחופש המחשבה, המצפון והדת. זכות זו תכלול את החופש להיות בן דת או אמונה, לאמץ דת או אמונה שבחר, ואת החופש ליתן ביטוי לדתו או לאמונתו, ביחידות או בצוותא, אם בפומבי ואם באורח פרטי, בפולחן, שמירת מנהגים, מצוות מעשיות והוראה".
"השוויון מהווה ערך יסוד במשפט הישראלי. "הוא מנשמת אפו של המשטר החוקתי שלנו כולו" ... והוא "ממהותה ומאופיה של מדינת ישראל" ... "הכלל שלפיו אין מפלים בין אדם לאדם מטעמי גזע, מין, לאום, עדה, ארץ מוצא, דת, השקפה או מעמד חברתי הוא עקרון יסוד חוקתי, השלוב ושזור בתפיסות היסוד המשפטיות שלנו ומהווה חלק בלתי-נפרד מהן" ... ביסוד עקרון השוויון עומדים שיקולים של צדק והגינות. "עקרון השוויון הוכר במשפטנו, זה מכבר, כאחת ממידות הצדק וההגינות" [] השוויון הוא מרכיב מרכזי בהסכמה החברתית עליה מושתתת החברה..." (הושמטו אזכורי פסיקה)
"ההפליה היא נגע היוצר תחושת קיפוח ותיסכול. היא פוגמת בתחושת השייכות ובמוטיוואציה החיובית להשתתף בחיי החברה ולתרום לה. חברה אשר בה נוהגת הפליה איננה חברה בריאה, ומדינה שבה נהוגה אפליה לא תוכל להיקרא מדינה מתוקנת".
"הזיקה הנדרשת בין התכונות המיוחדות המצויות באחד ואינן מצויות בזולתו, לבין המטרה שלשם השגתה מותר להעדיף את האחד על פני האחר, חייבת להיות ישירה וקונקרטית. . . עצם קיומו של שוני בין
החלטת בית משפט קמא
הבקשה והתגובה
 |
| עליה לרגל מכון המקדש |
נוכח הסירוב התמוה והתקדימי של הרשויות הויטרינריות בירושלים ובבית דגן, להנפיק את האישור לשחיטת תירגול קרבן הפסח, עתר מטה אירגוני המקדש יחד עם המטה למען ארץ ישראל לבית המשפט המחוזי, בבקשת סעד לקיום המנהג לשחיטה וצלייה בעשור לחודש ניסן.
עו"ד אביעד ויסולי הגיש עתירה מנומקת ומלומדת.
העתירה מוגשת נגד עיריית ירושלים ונגד משרד החקלאות ומשטרת ישראל, אולם נראה שכל יהודי יכול לקחת את העתירה כמופנית אליו באופן אישי ולשאול את עצמו: מה עשיתי כדי לקיים את מצוות התורה להקריב את הפסח במועדו?
להלן העתירה, ממולץ לקרוא ולהפנים:
בבית המשפט לעניינים מנהליים
בירושלים
בעניין שבין:
1. המטה המשותף לתנועות הר הבית והמקדש, שותפות כללית
2. המטה למען ארץ ישראל, ע"ר 0352524 – 58
3. הרב יהודה גליק ת.ז. 0528119407
כולם באמצעות עו"ד אביעד ויסולי
רח' דישראלי 36, חיפה
טל':8112099–04 5791746 – 050
פקס: 8243490 – 04
להלן: העותרים
נ ג ד
1. דר' זהר דבורקין, וטרינר מחוז ירושלים
2. עיריית ירושלים
שניהם באמצעות היועץ המשפטי לעיריית ירושלים
כיכר ספרא, ירושלים
3. דר' נדב גלאון, מנהל השירותים הוטרינריים
4. מדינת ישראל – משרד החקלאות, משטרת ישראל
שניהם באמצעות פרקליטות המדינה
רח' צלאח א-דין 29, ירושלים
להלן: המשיבים
עתירה מינהלית דחופה ביותר
כללי
מאז שנת התשס"ח (2008) מקיימים העותרים מידי שנה תרגול של הקרבת קרבן פסח בירושלים. בכל השנים, עד השנה, אישר וטרינר מחוז ירושלים את שחיטת הגדיים שהיא חלק מהותי בתרגול זה. עותר 3 פנה ביום ב' ניסן התשע"ג (13.3.13) למשיב 1 בבקשה להיתר שחיטה פולחנית ביום י' בניסן התשע"ג (21.3.13), וסורב ללא כל נימוק. משביקש עותר 3 הנמקה ממשיב 1 לא קיבל כזו, ורק הופנה למשיב 3. משיב 3 דחה את הבקשה בנימוק שמשיב 1 מתנגד לה....
הסעד המבוקש
ביהמ"ש הנכבד מתבקש להורות בצו עשה למשיבים ליתן היתר לשחיטה פולחנית לשני גדיים ביום י' ניסן התשע"ג (21.3.2013) באזור טיילת שרובר בירושלים. לחילופין, מתבקש ביהמ"ש הנכבד להוציא צו מניעה למשיבים להימנע מלהפריע לתרגול קרבן פסח הכולל שחיטת שני גדיים במועד ובמקום הנ"ל.
הצדדים
א. עותר 1 הוא המטה המשותף לתנועות הר הבית והמקדש. זוהי שותפות כללית בלתי רשומה של 13 ארגונים העוסקים בזכויות האדם, בחופש הדת והפולחן של יהודים בהר הבית ובקידום נושאים הקשורים להר הבית והמקדש בקרב הציבור היהודי בישראל.
ב. עותרת 2, המטה למען ארץ ישראל, היא עמותה החברה בעותרת 1.
ג. עותר 3, הרב יהודה גליק, הוא אחד ממנהליו של המטה המשותף לתנועות הר הבית והמקדש (עותר 1).
ד. משיבים 1 -2 אחראים על מתן היתרי שחיטה בתחומי העיר ירושלים בהתאם לתקנה 77 לתקנות מחלות בעלי חיים (שחיטת בהמות) התשכ"ד-1964.
ה. משיבים 3 - 4 אחראים על אכיפת חוקים הנוגעים לשחיטת בעלי חיים.
עובדות העתירה
1. העותרים עוסקים כאמור בפעילות ציבורית לקידום נושא המקדש וחופ0ש הדת והפולחן של היהודים בהר הבית. במסגרת זו העותרים עורכים תרגול של הקרבת קרבן פסח בכל שנה מאז שנת התשס"ח (2008) בירושלים.
2. העותרים פנו בכל שנה למשיבים 1 – 2 וקבלו היתר לקיום שחיטת גדיים הנדרש לתרגול הנ"ל. כל ההיתרים ניתנו בעל-פה. בחלק מהשנים פיקח נציג של משיבים 1 - 2 על השחיטה במקום התרגול.
3. מן הראוי להדגיש כי הגדיים נשחטים ונאכלים במסגרת התרגול.
4. ביום ב' ניסן התשע"ג (13.3.2013) פנה עותר 3 למשיב 1 בבקשה לאשר שחיטת שני גדיים ביום חמישי י' בניסן התשע"ג בשעה 16:00 באזור טיילת שרובר בירושלים. עותר 3 התחייב:
א. לשחוט גדיים מפוקחים ומאושרים על ידי וטרינר רשמי.
ב. להוביל את הגדיים ברשיון.
ג. לשמור בכל העת על הניקיון.
ד. לפנות את כל הפסדים.
ה. להחזיק את בעלי החיים לפני השחיטה בהתאם לתקנות צער בעלי חיים.
ו. למנוע מהציבור גישה לנקודת השחיטה בזמן השחיטה.
ביום 14.3.2013 קיבל עותר 3 תשובה מדר' אסף בריל, סגן מנהל השירות הוטרינרי בעיריית ירושלים בזו הלשון: "לא מאושר". הא ותו לא!
העתק הבקשה והתשובה מצ"ב, מסומן "א" ומהווה חלק בלתי נפרד מהעתירה.
5. הבקשה שהגיש עותר 3 נכתבה על סמך דרישות מחלקת הוטרינריה של עיריית ירושלים לשחיטה פולחנית, כמודגם בטופס: "בקשה לשחיטה פולחנית של עופות לקראת יום הכיפורים" שהועבר אל עותר 3 ממחלקה זו.
העתק הטופס מצ"ב, מסומן "ב" ומהווה חלק בלתי נפרד מהעתירה.
6. ביום 14.3.13 פנה העותר לשירות הוטרינרי בעיריית ירושלים בבקשת הנמקה לאי אישור בקשת השחיטה הפולחנית. המכתב נשלח בשתי גרסאות. העתקי המכתבים מצ"ב, מסומנים "ג1" ו – "ג2" בהתאמה, ומהווים חלק בלתי נפרד העתירה.
7. ביום 14.3.13 קיבל העותר את "הנמקת" משיבים 1 – 2 בזו הלשון: "בקשר לאישורים לשחיטה פולחנית יש לפנות למשרד החקלאות, למנהל השירותים הוטרינריים בבית דגן דר' נדב גלאון." העתק התשובה מצ"ב, מסומן "ד" ומהווה חלק בלתי נפרד מהעתירה.
8. ביום 14.3.13 פנה עותר 3 לדר' נדב גלאון, מנהל השירותים הוטרינריים במשרד החקלאות (משיב 3) בבקשה לשחיטה פולחנית, בנוסח דומה לזה שנשלח למשיבים 1 – 2. העתק פניית עותר 3 מצ"ב, מסומנת "ה" מצ"ב, ומהווה חלק בלתי נפרד מהעתירה.
9. ביום 15.3.13 שלח עותר 3 תזכורת למשיב 3. העתק התזכורת מצ"ב, מסומן "ו" מצ"ב, ומהווה חלק בלתי נפרד מהעתירה.
10. ביום 17.3.13 הודיע השרות הוטרינרי לעותר 3 כי הבקשה הועברה לטיפולו של דר' מוחמד עבד אל חאלק, הממונה על בתי המטבחיים.
11. ביום 17.3.13 התקשר דר' מוחמד עבד אל חאלק אל עותר 3, הרב גליק, ומסר לו כי הבקשה להיתר שחיטה נדחתה. הנימוק לדחיה שהיה בפי דר' עבד אל חאלק היה כי הסמכות לאישור אינה של משרד החקלאות אלא של השירות הוטרינרי העירוני והוטרינר בירושלים מתנגד. משנשאל בדבר הסתירה בין דבריו לבין תגובת הוטרינר של עיריית ירושלם שהאחריות היא של משרד החקלאות ענה: "האחריות היא שלנו אחרי שהם מאשרים. הם מתנגדים ולכן אנחנו לא יכולים לאשר". חלם זה כאן!
12. מן הראוי להדגיש כי מידי שנה חוגגים למעלה מ – 1.3 מיליון מוסלמים בישראל את "חג הקרבן" במשך ארבעה ימים. אחד ממנהגי החג הוא שחיטת כבשים.
13. על פי נתוני משרד החקלאות לשנת 2010 יש בישראל כ – 520 אלף ראשי צאן[1]. בדו"ח השירותים הוטרינריים של משרד החקלאות לשנת 2010[2], נכתב כי נשחטו באותה שנה 106,314 ראשי צאן בכל בתי המטבחיים ברחבי הארץ. מהפרש המספרים העצום ניתן לאמוד את מימדי שחיטת הכבשים ללא היתר כלשהו מהמשיבים.
14. בדו"ח השירותים הוטרינריים צוין כי בשנת 2010 הנפיק משרד החקלאות 15 היתרי שחיטה פולחנית ל – 522 ראשי צאן, וכי מספר הבקשות להיתרי השחיטה היתה 15 קרי: משרד החקלאות אישר 100% מהבקשות להיתרי שחיטה פולחניים. העתק הנתונים מצ"ב, מסומן "ז" ומהווה חלק בלתי נפרד מהעתירה.
15. לאור האבסורד המתואר לעיל והנימוקים שיובאו להלן, מתבקש ביהמ"ש הנכבד להורות למשיבים בהקדם האפשרי להנפיק היתר שחיטה פולחנית לעותרים או לחילופין להימנע מלהפריע לעותרים לקיים את תרגול קרבן הפסח שבמסגרתו יישחטו וייאכלו שני גדיים.
נימוקי העתירה
הפן היהודי
1. מצוותו הבסיסית, המהותית והחשובה ביותר של חג הפסח הוא הקרבת קרבן פסח. מקורה בפרשת בא שמות פרק יב
(כא) וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְכָל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מִשְׁכוּ וּקְחוּ לָכֶם צֹאן לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם וְשַׁחֲטוּ הַפָּסַח:
(כב) וּלְקַחְתֶּם אֲגֻדַּת אֵזוֹב וּטְבַלְתֶּם בַּדָּם אֲשֶׁר בַּסַּף וְהִגַּעְתֶּם אֶל הַמַּשְׁקוֹף וְאֶל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת מִן הַדָּם אֲשֶׁר בַּסָּף וְאַתֶּם לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ עַד בֹּקֶר:
(כג) וְעָבַר ה' לִנְגֹּף אֶת מִצְרַיִם וְרָאָה אֶת הַדָּם עַל הַמַּשְׁקוֹף וְעַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וּפָסַח ה' עַל הַפֶּתַח וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית לָבֹא אֶל בָּתֵּיכֶם לִנְגֹּף:
(כד) וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה לְחָק לְךָ וּלְבָנֶיךָ עַד עוֹלָם:
(כה) וְהָיָה כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יִתֵּן ה' לָכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הָעֲבֹדָה הַזֹּאת:
(כו) וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם:
(כז) וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַה' אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל וַיִּקֹּד הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ:
2. העונש המוטל על האדם אשר יכול להקריב אך לא הקריב את זבח פסח – כרת: "...וחדל לעשות הפסח ונכרתה הנפש ההוא מעמיה כי קרבן ה' לא הקריב במועדו חטאו ישא האיש ההוא." (במדבר ט, יג)
3. משמעותו של עונש ה"כרת":
"אמר רבה: [מיתה] מחמשים ועד ששים שנה זו היא מיתת כרת." (בבלי מועד קטן, כח, א). רש"י בכמה מקומות מציין שעונש כרת משמעו גם עריריות, מיתה בלי בנים. זאת, כנראה, בהשראת פסוקים לגבי שניים מאיסורי העריות, שעל כולם חל איסור כרת: "כרת הוא שמת בלא בנים" (כריתות, ב, עמוד א) "ימיו נכרתין והולך ערירי" (שבת, כה, עמוד ב) .
שיטת הרמב"ם היא שהכרת הוא היעדר נפש האדם מהעולם הבא. כך מובא בדבריו בכמה מקומות; למשל במשנה תורה: "הטובה הצפונה לצדיקים, היא חיי העולם הבא [...] הנקמה שאין נקמה גדולה ממנה – שתיכרת הנפש ולא תזכה לאותן החיים, שנאמר "היכרת תיכרת הנפש ההיא, עוונה בה" (במדבר טו,לא). וזה האובדן הוא שקוראין אותו הנביאים דרך משל "באר שחת" ו"אבדון" ו"תופתה" ו"עלוקה"; וכל לשון כליה והשחתה קוראין לו, לפי שהיא הכליה שאין אחריה תקומה לעולם וההפסד שאינו חוזר לעולם. "(תשובה ח' א – ח).
כלומר: חיי העולם הבא עומדים מצד אחד, וההיכרתות מהם בצד שני, וזהו עונש הכרת.
"והרעה השלמה היא היכרתות הנפש ואובדנה, ושלא תזכה להשאר קיימת, והוא הכרת הנזכר בתורה. ועניין הכרת – היכרתות הנפש, כמו שבאר ואמר: "הכרת תכרת הנפש ההיא", ואמרו עליהם השלום: "'הכרת' - בעולם הזה, 'תכרת' - לעולם הבא"."(פירוש המשנה לרמב"ם הקדמה לפרק חלק ולמשנה בסנהדרין דף צ).
4. פרטי מצוות קרבן הפסח מבוארים על ידי הרמב"ם בספר המצוות לרמב"ם מצות עשה נה;, כדלקמן:
"והמצוה הנ"ה היא שצונו לשחוט שה הפסח ביום ארבעה עשר מניסן והוא אמרו יתעלה (בא יב) ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בין הערבים. ומי שעבר על צווי זה ולא הקריבו בזמנו במזיד חייב כרת. בין איש בין אשה. כי כבר התבאר בגמר פסחים (צא ב) שפסח ראשון חובה לנשים ודוחה את השבת, כלומר הקרבתו בארבעה עשר שחל להיות בשבת, כמו כל איש ואיש מישראל. ולשון התורה בחיוב הכרת בו הוא אמרו (בהעלותך ט) והאיש אשר הוא טהור ובדרך לא היה וחדל לעשות הפסח ונכרתה. ובתחלת מסכת כרתות כשמנו המצות שיתחייב העובר עליהם כרת והם כולם מצות לא תעשה אמרו והפסח והמילה במצות עשה. וכבר זכרנו זה בהקדמה (עמ' ר). והנה התבארו משפטי מצוה זו במסכת פסחים."
5. מאחר והיהודים בימינו נחשבים בחזקת טמאי מתים, ניתן היה לשאול האם וכיצד יכולים אנו למלא אחר מצוות הקרבת קרבן הפסח. בהקשר זה פוסק הרמב"ם בהלכות קרבן פסח פרק ז הלכה א כדלקמן:
"רבים שהיו טמאי מת בפסח ראשון אם היו מיעוט הקהל הרי אלו נדחין לפסח שני כשאר הטמאים אבל אם היו רוב הקהל טמאי מת או שהיו הכהנים או כלי שרת טמאים טומאת מת אינן נדחין, אלא יקריבו כולן הפסח בטומאה הטמאים עם טהורים, שנאמר ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם יחידים נדחים ואין הצבור נדחה, ודבר זה בטומאת המת בלבד כמו שביארנו בביאת המקדש."
6. שאלה נוספת שניתן לשאול היא האם וכיצד ניתן להקריב את קרבן הפסח עתה כשבית המקדש אינו קיים. בהקשר זה נקבע במשנה מסכת עדויות פרק ח משנה ו :
"אמר רבי יהושע שמעתי שמקריבין אף על פי שאין בית ואוכלים קדשי קדשים אף על פי שאין קלעים קדשים קלים ומעשר שני אף על פי שאין חומה שקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא."
7. המסקנות העולות מן הסקירה המתומצתת דלעיל הן:
1) על כל יהודי חלה חובת הקרבת קרבן פסח כעת.
2) אי מילוי המצווה גורר עונש כרת שיש בו משום סכנת חיים או מניעת העולם הבא.
3) כשרוב הציבור טמאי מתים (כהיום) ניתן עדיין לקיים את המצווה כהלכתה.
4) על כל יהודי חלה כיום המצווה להקריב קרבן פסח במקום המקדש.
8. מן הראוי להבהיר כי העתירה אינה מתייחסת להקרבת הקרבן עצמו אלא לתרגול ציבורי של הקרבת קרבן פסח למטרות לימוד ואימון כל המשתתפים במצווה מהותית וחשובה שאין-שניה-לה זו.
הפן המשפטי
11. עתירה זו חוסה תחת כנפי חופש הביטוי, הדת והפולחן. בית המשפט העליון קבע כי זכויות יסוד אלה זה נהנות ממעמד חוקתי ועל-חוקי השווה במעמדו לחופש הביטוי והתנועה. בבג"צ 292/83 - נאמני הר הבית נ' מפקד משטרת מרחב ירושלים . פ"ד לח(2), 449 ,עמ' 454-455 נכתב ע"י כב' השופט [כתוארו אז] א' ברק:
"7. כל אדם בישראל נהנה מחופש המצפון, האמונה, הדת והפולחן, חופש זה מובטח לכל אדם בכל משטר דמוקרטי נאור, והרי הוא מובטח, על כן, לכל אדם בישראל בהיותו אחד מעיקרי היסוד שמדינת ישראל מושתתת עליהם...
חופש זה מעוגן בחלקו בסימן 83 לדבר המלך במועצה על ארץ-ישראל, 1922, ובחלקו האחר הריהו אחת מאותן "זכויות יסוד ,שאינן כתובות עלי ספר', אלא הן נובעות במישרין מאופיה של מדינתנו כמדינה דמוקרטית השוחרת חופש" ... מכוח דינים אלה - ועל פי האמור בהכרזת העצמאות - יפורש כל חוק, ותפורש כל סמכות, כמכירים בחופש המצפון, האמונה, הדת והפולחן... "מגילת העצמאות הבטיחה חופש הדת והפולחן לכל אזרחי המדינה... אורח חייהם של אזרחי המדינה נקבע בה, ואת עקרונותיה חייבת כל רשות במדינה להניח נר לרגליה" (השופט זוסמן בבג"צ 262/62 הנזכר, בעמ' 2116)."
כך גם בבג"צ 10356/02 - יואב הס נ' מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית, אלוף פיקוד מרכז . פ"ד נח(3), 443 ,עמ' 461-462 מפי כבוד השופטת פרוקצ'יה:
"חופש הפולחן כביטוי של חופש דת נמנה על זכויות היסוד של האדם. הוא משתרע על חירותו של הפרט להאמין, ולנהוג על פי אמונתו תוך מימוש ציווייה ומנהגיה... חופש זה קשור למימוש זהותו העצמית של האדם. בתחומי חופש זה מוכרת כמיהתו של האדם המאמין להתפלל במקום קדוש. הכרה זו משתלבת בהגנה החוקתית הרחבה הניתנת לזכות הגישה של בני הדתות השונות אל המקומות המקודשים להם ואיסור הפגיעה ברגשותיהם ביחס לאותם מקומות ... חופש זה הוכר בהלכה הפסוקה כזכות יסוד חוקתית של האדם".
12. בשנים האחרונות הוכר חופש הדת והפולחן כחלק מכבוד האדם המוגן על ידי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. להלן בג"צ 3261/93 - רוברט סטיבן מנינג נ' שר המשפטים ו-3 אח' . פ"ד מז(3), 282 ,עמ' 286-287, ע"י כב' השופט [כתוארו אז] א' ברק:
"3. שמירה על חופש האמונה, הפולחן והדת הוא עקרון יסוד של המשפט הישראלי ... הוא מתבקש ממקומו המרכזי של כבוד האדם וחירותו במשפטנו (ראה חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו)".
הפגיעה בחופש הפולחן הוגדרה כעבירה פלילית בחוק העונשין, התשל"ז-1977 :
"171. הפרעה לפולחן [תיקון: תש"ם]
המפריע במזיד אסיפת אנשים שנתאספו כדין לשם פולחן דתי, או תוקף במזיד אדם הממלא תפקיד באסיפה כאמור או את אחד מבאיה, ואין בידו להוכיח צידוק או הצדק כדין, דינו - מאסר שלוש שנים. "
13. חופש הפולחן והדת אף מעוגן ומוכר במשפט הבינלאומי המנהגי וההסכמי אליו מחויבת מדינת ישראל. סעיף י"ח להכרזה האוניברסלית בדבר זכויות האדם קובע כך:
"כל אדם זכאי לחירות המחשבה, המצפון והדת; חירות זו כוללת את הזכות להמיר את דתו או את אמונתו ולתת ביטוי לדתו או לאמונתו, לבדו או בציבור, ברשות היחיד או ברשות הרבים, דרך הוראה, נוהג, פולחן ושמירת מצוות."
גם סעיף י"ח לאמנה הבינלאומית לזכויות אזרחיות ופוליטיות (ICCPR) קובע כי:
"לכל אדם הזכות לחופש המחשבה, המצפון והדת. זכות זו תכלול את החופש להיות בן דת או אמונה, לאמץ דת או אמונה שבחר, ואת החופש ליתן ביטוי לדתו או לאמונתו, ביחידות או בצוותא, אם בפומבי ואם באורח פרטי, בפולחן, שמירת מנהגים, מצוות מעשיות והוראה".
פגיעה בזכות לשוויון:
14. שלילת זכותם של יהודים לשחיטה פולחנית, תוך הפלייתם ממוסלמים ודרוזים השוחטים מאות אלפי כבשים מידי שנה, ללא כל היתר וללא כל אכיפה מצד המשיבים, פוגעת פגיעה מהותית, קשה ובלתי חוקתית בעליל בחופש הדת והפולחן, כמו גם בזכותם של היהודים לשוויון. היהודים (רובם ככולם יהודים דתיים) מופלים לרעה ביחס למוסלמים הזוכים לממש את חופש הפולחן בתדיר ובשגרה כל ימות השנה.
15. הזכות לשוויון הינה זכות יסוד בשיטתנו המשפטית. בשורה ארוכה של פסקי דין עוגן המעמד החוקתי, שזכה לו עקרון השוויון בעקבות חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. בבג"צ 721/94 אל-על נתיבי אויר לישראל נ` דנילוביץ, פ"ד מח(5) 749, בפסקה 10 קבע הנשיא (כתוארו אז) ברק כך:
"השוויון מהווה ערך יסוד במשפט הישראלי. "הוא מנשמת אפו של המשטר החוקתי שלנו כולו" ... והוא "ממהותה ומאופיה של מדינת ישראל" ... "הכלל שלפיו אין מפלים בין אדם לאדם מטעמי גזע, מין, לאום, עדה, ארץ מוצא, דת, השקפה או מעמד חברתי הוא עקרון יסוד חוקתי, השלוב ושזור בתפיסות היסוד המשפטיות שלנו ומהווה חלק בלתי-נפרד מהן" ... ביסוד עקרון השוויון עומדים שיקולים של צדק והגינות. "עקרון השוויון הוכר במשפטנו, זה מכבר, כאחת ממידות הצדק וההגינות" [] השוויון הוא מרכיב מרכזי בהסכמה החברתית עליה מושתתת החברה..." (הושמטו אזכורי פסיקה)
הלכה זו חזרה ונשתרשה בפסיקת ביהמ"ש, ראה לדוגמא בג"צ 453/94 שדולת הנשים בישראל נ` ממשלת ישראל, פ"ד מח(5) 501; בג"צ 1113/99 עדאלה נ` השר לענייני דתות, פ"ד נד(2) 164.
16. השוויון מוצא את ביטויו החזק והמפורש בנקיטת יחס שווה לשווים ושלילתה של כל אפליה שאינה על בסיס צודק. בבג"צ 104/87 נבו נ. בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מד(4) 749 בעמ' 760 קובע ככבוד השופט בך כך:
"ההפליה היא נגע היוצר תחושת קיפוח ותיסכול. היא פוגמת בתחושת השייכות ובמוטיוואציה החיובית להשתתף בחיי החברה ולתרום לה. חברה אשר בה נוהגת הפליה איננה חברה בריאה, ומדינה שבה נהוגה אפליה לא תוכל להיקרא מדינה מתוקנת".
17. כאשר המדינה נוקטת ביחס שונה ומפלה כלפי אזרחי המדינה היהודים על בסיס השתייכותם הדתית, היא פוגעת בהם פגיעה חמורה, קל וחומר כאשר מדובר בשלילה של זכות יסוד כה חשובה ומהותית לאדם – חופש הדת והפולחן.
18. מן הידועות הוא כי החריג לכלל השוויון בפני החוק, הוא מצב בו מתקיימת "הבחנה מותרת" בין אנשים, המאפשרת נקיטתו של יחס שונה, מפלה, אליהם. ההבחנה חייבת להיות רלוונטית, קונקרטית ומוחשית ואין להסתפק באבחנה כלשהי בבג"צ 6758/01 ליפשיץ נ` שר הביטחון, פ"ד נט (5) 258, בעמ' 270 קבע ביהמ"ש כך:
"הזיקה הנדרשת בין התכונות המיוחדות המצויות באחד ואינן מצויות בזולתו, לבין המטרה שלשם השגתה מותר להעדיף את האחד על פני האחר, חייבת להיות ישירה וקונקרטית. . . עצם קיומו של שוני בין בני אדם אינו מצדיק הבחנה ביניהם. . . אדרבא, כל אימת שהדבר אפשרי, גם בשונים יש לנהוג בשוויון, תוך התחשבות בהיותם שונים".
פסיקה קודמת בנוגע לתרגול קרבן פסח
19. כאמור, העותרים עורכים תרגול של קרבן פסח מידי שנה החל מהתשס"ח (2008). בכל שנה קיבלו העותרים היתר לשחיטה ממשיבים 1 -2 .
20. בשנת 2008 החליטה אגודת "תנו לחיות לחיות" לעתור כנגד העותרים והמשיבים 1 ו – 2 בגין ההיתר שניתן לשחיטת הגדיים במסגרת תרגול קרבן פסח (בש"א (ירושלים) 7306/08 - תנו לחיות לחיות נ' המכון ללימוד מחקר ובנין המקדש ואח' . תק-של 2008(2), 838 תנו לחיות לחיות נ' המכון ללימוד מחקר ובנין המקדש באמצעות ראש המכון הרב מאיר אריאל ומנהלו מר יהודה גליק, ישיבת הכותל, עירית ירושלים. וכך פסק בימ"ש השלום (כב' השופטת חגית מאק-קלמנוביץ') בנושא זה ממש:
"כיון שמדובר בשחיטת כבש על ידי שוחט מנוסה, והבשר שנשחט ישמש למאכל, הרי שהמעשה בבסיסו אינו שונה באופן מהותי משחיטה של כל בעל חיים לצורך מאכל. כאמור, המבקשת הבהירה כי אינה טוענת כי יש לאסור את השחיטה בכלל אלא את האירוע הנדון בלבד.
לא שוכנעתי מטענת המבקשת כי האירוע הנדון אמור לגרום לבעל החיים צער וסבל גדול יותר משחיטה בבית מטבחיים בדרך המקובלת. אכן, אין ספק כי מבחינתו של בעל החיים הבאתו לשחיטה וסיום חייו בדרך זו היא אירוע אומלל. אולם הדבר נכון לגבי שחיטה בכל דרך, ולאו דווקא באופן שמתוכנן על ידי המשיב 1. אני נכונה גם להניח כי יש אמת בטענת המבקשת הנשענת על מחקר שהוצג, לפיה עצם ההימצאות בקרבת קהל גדול של בני אדם יוצרת אצל בעל חיים שאינו מורגל בכך מצוקה ולחץ. אולם לא הוכח כי אותה מצוקה היא כה חמורה עד שניתן לראות בה התעללות, ומכל מקום לא הוכח כי היא חמורה יותר מהמצוקה הנגרמת לבעל חיים המובא כצאן לטבח, פשוטו כמשמעו, לבית המטבחיים וממתין שם לתורו להיות מובא לשחיטה. ניתן לראות בכל שחיטה של בעל חיים ובכל אכילה של בעל חיים מעשה של התעללות. אולם החברה והתרבות בהם אנו חיים (החברה הישראלית, היהודית, או אף החברה האנושית בכלל), והדין החל במדינת ישראל, רואים בשחיטת בעל חיים על ידי שוחט בהתאם לדיני השחיטה היהודית מעשה שאינו בגדר התעללות בבעלי חיים, ולא הוכח כי האירוע נשוא הבקשה הוא בגדר חריג שיש לנהוג לגביו באופן שונה.
אינני מקבלת גם את הטענה שמדובר במופע דוגמת מופע התנינים אליו השווה ב"כ המבקשת את האירוע הנדון. באותם מקרים, תכליתם של האירועים הינה שיסוי בעלי החיים זה בזה, כשהם גורמים זה לזה נזקים ופציעות, לקול מצהלות הקהל. בענייננו, מדובר באירוע בו מעורב בעל חיים אחד בלבד, כך שאין קרב או תחרות ביניהם. ודאי שלא בין בעל החיים לאדם הגורם את מותו. אין כל אלמנט של תחרות ואין אקט כלשהו של פציעה או גרימת נזק לבעל החיים לפני השחיטה עצמה. המסגרת הארגונית של יום עיון הכולל רצף של הרצאות עיוניות, והקדשתו לזכר קרבנות הפיגוע, אף הם תומכים במסקנה שהאווירה במקום לא תהיה כשל מופע, שמטרתו הנאה מהתאכזרות ושפיכות דמים.
כיון שהשחיטה אמורה להתבצע על ידי ששוחט מנוסה, ולצורך מאכל, הרי שאין גם בסיס לטענה שמדובר בניסויים בבעלי חיים.
בפרשת התנינים הנ"ל נקבע כי הקביעה אם מדובר בהתעללות נובעת גם מהשאלה לאיזו תכלית נעשה המעשה, האם היא משקפת ערך חברתי ראוי, והאם היא שקולה כנגד הסבל והייסורים הנגרמים לבעל החיים.
נושא זה של תכלית המעשה נוגע לחילוקי דעות עקרוניים בין הצדדים, אשר באו לביטוי גם במהלך הדיון. המשיב 1 ונציגיו מבקשים לקיים את האירוע כחלק מתהליך שיבת עם ישראל לארץ ישראל, ומטרתם, כדברי הרב אריאל, לבנות את בית המקדש ולקיים בו את המצוות, כולל מצוות הקרבת קרבן הפסח.
הבקשה שבפני אינה המסגרת המתאימה לדון בתפיסת העולם ובמכלול האידיאולוגיה של המשיב 1. היא מתייחסת לאירוע מוגדר ונקודתי, הוא יום העיון והמיצג האמור להתבצע בו.
הרצון ללמוד ולהעמיק בהלכות הפסח והקרבת קרבן הפסח הוא בוודאי לגיטימי וראוי. גם קיומם של היבטים מעשיים בלימוד זה אינם הופכים את תכלית האירוע לבלתי ראויה. אכן, ניתן להניח כי רב רובו של הציבור בישראל יבחר שלא להיות נוכח באירוע הקשה לצפיה של שחיטת בעל חיים, ולא ליטול חלק ביום העיון המתוכנן. אולם אין בכך כדי לשלול את הלגיטימיות של אירוע כזה בעיני מי שמבקש ליטול בו חלק. כידוע, חופש הדת וחופש הפולחן הן מזכויות היסוד במדינת ישראל, ואין צורך להכביר מילים על כך. לפיכך אינני סבורה שיש לאסור את אירוע שחיטת הכבש, כל עוד אינו נעשה לצורך סאדיזם או הנאה מעצם המעשה, והוא מתבצע על ידי שוחט כמקובל באופן שאינו מוסיף באופן מהותי על סבלו של בעל החיים.
לא למותר לציין כי שחיטת בעלי חיים כאקט של חגיגת חג או כאירוע פולחני היא אירוע רווח ומקובל במדינת ישראל. די לציין את חג הקרבן המוסלמי בו מקובל לשחוט כבשים, או את חג הפסח השומרוני הכולל הקרבת קרבן פסח. כל אלה אינם נאסרים, ועל כן אינני רואה לנכון לאסור דווקא על ביצוע האירוע נשוא הבקשה.
נציגי המשיב 1 הסכימו למלא אחר תנאים שייקבעו להבטחת אופיו הראוי של האירוע. על כן אני דוחה את הבקשה למנוע את אירוע שחיטת הכבש, ומאפשרת לקיימו בכפוף לכך שהמשיב 1 ימלא אחר תנאים אלו:
1. פניה לעירית ירושלים בבקשה לקבל היתר לפי תקנה 77 לתקנות מחלות בעלי חיים (שחיטת בהמות) התשכ"ד-1964, וקבלת היתר לביצוע השחיטה.
2. התרת כניסה לאירוע לבגירים בלבד.
3. מרחק של שלושה מטר לפחות בין מקום המצאו של בעל החיים לבין מקום המצאותו של הקהל.
4. מניעת סבל מבעל החיים ככל האפשר בזמן הקודם לשחיטה.
ההחלטה תועבר בדחיפות לצדדים לפני כניסת השבת."
21. לא נתקררה דעתה של עמותת "תנו לחיות לחיות" עד שערערו על פסיקת ביהמ"ש השלום בנושא. וכך פסק ביהמ"ש המחוזי בירושלים (כב' השופט מ' רביד) בבר"ע 4018/08 תנו לחיות לחיות נ' המכון ללימוד מחקר ובנין המקדש ואח' . תק-של 2008(2), 838 בעניין זה ממש:
"החלטה
1. בקשה למתן סעד זמני לתקופת הערעור, שעניינו צו מניעה האוסר על המשיבות לקיים אירוע של שחיטה, שמטרתו לימוד משתתפי האירוע והדרכתם בנוגע לאופן ביצוע שחיטת קורבן הפסח, המתעד להתקיים היום (6.4.2008). הבקשה דנן הוגשה בד בבד עם הגשת בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בירושלים, השופטת חגית מאק-קלמנוביץ, מיום 4.4.2008, הדוחה בקשת המבקשת למתן צו מניעה זמני לפי סעיף 17א לחוק צער בעלי חיים (הגנה על בעלי חיים), התשנ"ד-1994 (להלן - "חוק הגנה על בעלי חיים").
רקע עובדתי
2. אלה הן העובדות, לכאורה, הצריכות לענין:
למבקשת, עמותת "תנו לחיות לחיות" (להלן - "המבקשת"), נודע מידיעה שפורסמה באתר אינטרנט ynet ביום 31.3.2008, כי המשיבות 1 ו-2, עמותת המכון ללימוד, מחקר ובנין המקדש וישיבת הכותל, ישיבה תורנית הממוקמת בעיר העתיקה בירושלים, בהתאמה (להלן - "המשיבות 1-2"), מתכוונות לקיים בשטחה של עיריית ירושלים (המשיבה 3), ביום 6.4.2008 בשעה 17:00, "יום עיון מיוחד" בנושא קורבן הפסח ועל רקע פנייתה לממשלה בדרישה לאפשר את הקרבת קרבן הפסח על הר הבית.
כעולה מהפרסום האמור:
"...השנה תכלול התוכנית לראשונה גם את הדגמת השחיטה של הקורבן. האירוע ייערך בישיבת הכותל שברובע היהודי בחסות מכון המקדש [המשיבה 2]... ויוקדש לזכרם של שמונת תלמידי 'מרכז הרב' ו'ישיבת ירושלים לצעירים', ביום השלושים להירצחם.
...
מנכ"ל מכון המקדש, יהודה גליק, אמר ל-ynet כי מדובר בפעם הראשונה בה תתבצע שחיטה פומבית כ'חזרה גנרלית' להקרבת קרבן הפסח."
המבקשת פנתה תחילה, במכתב מיום 1.4.2008, למנכ"ל המשיבה 1 בדרישה לביטול שחיטת הכבש הפומבית באירוע המתוכנן, הן לאור הוראת סעיף 2(א) לחוק הגנה על בעלי חיים, האוסר התעללות בבעל חיים, והן לאור הוראת סעיף 9 לחוק צער בעלי חיים (ניסויים בבעלי חיים), התשנ"ד-1994 (להלן - "חוק ניסויים בבעלי חיים").
במכתב מיום 2.4.2008 דחה מנכ"ל המשיבה 1 דרישת המבקשת כאמור במכתבה דלעיל, בציינו כי האירוע נעשה גם לאור דרישה מהציבור ללמוד ביתר עיון נושא השחיטה, בהוסיפו "מכיוון שהרבה יותר קל לקחת שוחט וכבש ולהביאם אלינו מאשר להטריח ציבור של מאות להגיע למשחטה יזמנו פניה לשוחט שיגיע אלינו." כך, הוסיף מנכ"ל המשיבה 1 וטען, כי מדובר בכבש המיועד ממילא לשחיטה, מדובר בשוחט המיועד ממילא לשחוט אותו ומדובר בבשר שיחולק למשפחות נצרכות לליל הסדר.
לפיכך, פנתה המבקשת לבית משפט השלום בבקשה למתן צו מניעה האוסר על המשיבים לקיים אירוע השחיטה האמור.
בדיון שהתקיים לפני היום התברר כי היום ניתן היתר לביצוע השחיטה כאמור, על-ידי מנהל השירותים הוטרינרים בהתאם לתקנות מחלות בעלי חיים (שחיטת בהמות), תשכ"ד-1964 (להלן - "תקנות מחלות בעלי חיים").
החלטת בית משפט קמא
3. בהחלטתו מיום 4.4.2008 דחה בית משפט קמא הבקשה. בית המשפט קבע כי הואיל ומדובר בשחיטה כבש הנעשית על-ידי שוחט מנוסה והבשר עתיד לשמש למאכל אדם, הרי שאין הוא שונה בבסיסו משחיטה של כל בעל חיים לצורך מאכל. בית המשפט הוסיף וקבע, כי לא שוכנע שהאירוע עלול לגרום לבעל החיים צער וסבל הגדול יותר משחיטה בבית מטבחיים בדרך המקובלת, וכי לא הוכח כי באירוע האמור יש משום התעללות בבעל חיים, כאמור בהוראת סעיף 2 לחוק הגנה על בעלי חיים. בית המשפט הוסיף וקבע, כי האירוע נעשה לתכלית לגיטימית וראויה, בבטאו גם חופש הדת וחופש הפולחן העומדים למשיבים. כן נקבע, כי שחיטת בעלי חיים כאקט של חגיגת חג או כאירוע פולחני הינו אירוע מקובל במדינת ישראל, ולכן אין לאסור אירוע זה.
בית משפט קמא דחה הטענה, כי מדובר במופע, כהגדרתו בתקנות צער בעלי חיים (הגנה על בעלי חיים) (תערוכות, הצגות ותחרויות של בעלי חיים), התשס"א-2001 (להלן - "תקנות הגנה על בעלי חיים"), שכן אין כל אלמנט של תחרות ואין כל אקט של פציעה או גרימת נזק לבעל החיים לפני השחיטה עצמה.
בית משפט קמא דחה הטענה, כי מדובר בניסוי בבעל חיים, כהגדרתו בחוק ניסויים בבעלי חיים, בנמקו כי השחיטה אמורה להתבצע על-ידי שוחט מנוסה ולצורכי מאכל.
הבקשה והתגובה
4. לפני חזרה המבקשת על נימוקי הבקשה. המשיבים התנגדו לבקשה בטענותיהם לפני בעל פה וחזרו על טענותיהם במכתבם מיום 2.4.08 ובבית משפט קמא.
דיון
5. לאחר ששקלתי כלל טענות הצדדים, באתי לכלל מסקנה, כי דין הבקשה להידחות.
6. ראשית, ברצוני לציין כי אין למבקשת מעמד באשר לתחולת תקנות מחלות בעלי חיים, המסדירות שחיטת בהמות. השאלה האם ניתן היתר כדין היא שאלה שאינה בסמכותו של בית משפט זה. קרי, אין זה מסמכותו של בית משפט זה לקבוע האם ההיתר ניתן כדין או מתוך חריגה מסמכות או מתוך שיקולים זרים.
7. שנית, המבקשת מסתמכת על הוראת סעיף 2(א) לחוק הגנה על בעלי חיים. נדגיש כי המבקשת אינה חולקת על כך כי פעולת השחיטה כשלעצמה אינה עינוי, התאכזרות או התעללות, כהגדרתה בסעיף 2(א) לחוק. טענתה היא כי מאחר והשחיטה נעשית בפומבי, אזי יש באירוע זה משום התעללות בכבש המובל לשחיטה.
בפסק הדין שניתן ברע"א 1684/96 עמותת "תנו לחיות לחיות" נ' מפעלי נופש חמת גדר בע"מ, פ"ד נא(3), 832 (1997), עמד בית המשפט (השופט מ' חשין, כתוארו אז) על שלושת היסודות שמקיימים את ההיגדים של עינוי, התאכזרות והתעללות הקבועים בסעיף 2(א) לחוק. בענייננו, הקושי נעוץ ביסוד השלישי המשותף לשלושת האיסורים דלעיל, יסוד משפטי-נורמטיבי, לפיו "גרימת סבל וייסורים לבעלי חיים בלא שיימצא צידוק למעשה. רק גרימת סבל בלתי מוצדקת ושלא לצורך תעשה התעללות, התאכזרות או עינוי" (שם, עמוד 851). בית המשפט עמד על משמעות יסוד זה בקובעו בעמודים 853-854 לאמור:
פירוש הדברים הוא איפוא זה, שלאחר הקביעה כי פלוני גרם לבעל-חיים סבל וייסורים העשויים לבוא בגידרי עינוי, התאכזרות או התעללות, שומה עלינו לברר ולמצוא לאיזו תכלית עשה פלוני מה שעשה, והאם תכלית היא המשקפת ערך חברתי ראוי? ובמקום שיימצא לנו כי התכלית ראויה, נוסיף ונבדוק האם האמצעי שפלוני נקט בו הוא אמצעי ראוי? ולבסוף: האם יש שקילות בין הסבל והייסורים שבעל החיים נושא בהם לבין התכלית והאמצעים, האם נתקיים מיבחן ה'מידתיות'?
אלה הם איפוא הגורמים אליהם ניתן את דעתנו: האם נשא בעל-החיים בסבל העשוי לבוא בגידרי עינוי, התאכזרות או התעללות? לאיזו תכלית גרם האדם סבל לבעל-החיים? האם האמצעי שהאדם נקט בו הוא אמצעי ראוי? האם יש שקילות בין הסבל לבין התכלית והאמצעים, האם נתקיים מיבחן ה"מידתיות?"
ובענייננו, יש לבחון האם קיימת הצדקה לאירוע הפומבי, שאך הוא מושא למחלוקת בבקשה דנן. אני סבור שאין ברכיב נוסף זה - פומביות השחיטה - כדי לקבוע כי השחיטה באה בגדר התעללות. אין לפני שום ראיה כי פומביות הטקס גורמת לבעל החיים מצוקה או עינוי הנוספים על פעולת השחיטה עצמה. ניתן להשוות זאת לטקס השחיטה של השומרונים בהר גריזים אשר נעשה אף הוא במעמד קהל רב, שכן המטרה של האירוע גם מקיימת את הוראת סעיף 22(א) לחוק הגנה על בעלי חיים, לפיו חוק זה אינו חל "על המתת בעלי חיים שנעשתה לצורכי מאכל אדם." כך כעולה ממכתב התשובה של מנכ"ל המשיבה 1, לפיו "הבשר יחולק למשפחות נצרכות לליל הסדר."
8. אשר לתחולת חוק ניסויים בבעלי חיים, סבורני כי האירוע דנן אינו נופל בגדר "ניסוי בבעל חיים", כהגדרתו בהוראת סעיף 1 לחוק, שכן המטרה הינה שחיטת בעל החיים (כבש לצורכי מאכל), ולא הריגתו לצורך שימוש בו כאמצעי להשגת מטרה אחרת - ניסוי בבעלי חיים.
9. אשר לתחולת הוראות תקנות הגנה על בעלי חיים, סבורני כי אין לראות אירוע השחיטה בגדר "מופע", כהגדרתו בהוראת סעיף 1 לתקנות, המגדיר מופע - "תערוכה, הצגה או תחרות של בעלי חיים."
10. לאור האמור, הבקשה למתן סעד זמני בערעור נדחית. המבקשת לא הוכיחה זכות לכאורה המצדיקה מתן סעד זמני בערעור. הפועל היוצא הוא כי תיק בר"ע 418/08 נמחק. "
העדר הנמקה
22. אין חולק כי המשיבים לא עמדו בחובת ההנמקה של החלטתם. פקיד א' (משיב 1) דחה את ההחלטה ללא כל הנמקה. משנתבקש לנמק טען כי ההחלטה באחריותו של פקיד ב' (משיב 3). פקיד ב' דחה את הבקשה, והנימוק שנתן הוא שפקיד א' (משיב 1) מתנגד לבקשה (ללא כל נימוק, כזכור). אבסורד בירוקרטי גדול מזה קשה לתאר. הפסיקה קבעה בהקשר זה בבג"ץ 5538/09 - עו"ד אלישע פלג נ' נציבות שירות המדינה ואח' . תק-על 2010(3), 109 ,עמ' 115:
13. "על חובת ההנמקה וחשיבותה עמדו מלומדים ובית משפט זה בהרחבה בעבר. כפי שמציין י' זמיר בספרו על הסמכות המינהלית, לחובת ההנמקה מספר טעמים. ראשית, ההנמקה מחייבת את מקבל ההחלטה לכתוב באופן סדור ומובנה, ובכך מאפשרת לקיים הליך של בקרה וביקורת עצמיים המקטינים את החשש מפני החלטות שרירותיות או שגויות. שנית, ההנמקה מאפשרת לרשות המינהלית לבדוק עצמה לאחר מעשה. שלישית, ההנמקה מאפשרת ביקורת חיצונית על פעולת הרשות המינהלית, הן של הממונים על הרשות והן של האזרח המושפע מן ההחלטה. רביעית, ההנמקה תורמת למערכת היחסים שבין הפרט והשלטון, שכן היא מקהה את התחושה שהשלטון מתנהל בשרירות (ראו, יצחק זמיר הסמכות המינהלית 898-897 (תשנ"ו)). מעלות אלה של חובת ההנמקה ניטלו מהחלטת ועדת האיתור, נוכח העובדה שהחלטותיה לא נומקו."
וכן רע"א 8996/04 - עודד שכטר ואח' נ' נציגות הבית המשותף . פ"ד נט(5), 17 ,עמ' 20-21.
"בתום עשור למדינה נחקק החוק לתיקון סדרי המינהל (החלטות והנמקות), התשי"ט-1958 (זהו שמו הנוכחי, אליו הוסף - בתשכ"ט - המונח "החלטות"). חוק זה קובע, בסעיף 2א, חובת הנמקה, המוטלת על רשות מינהלית בעת סירוב לבקשה שהופנתה אליה (ראו סעיף 3 למקרי פטור מחובת ההנמקה).
(3) מטבע הדברים, החלטת רשות מינהלית שאינה מנומקת, חשופה לביקורת שיפוטית ועל כן כל כולה "דוחה את הקץ" עד להליך השיפוטי אם יוגש, ובמסגרתו תתבקש ההנמקה (ראו זמיר שם, 900); מטעם זה יש מקום - כך סבורני מקדמת דנא - כי רשות ציבורית תנמק בפירוט וכראוי את החלטותיה, כך שההחלטה המנומקת תהא לנגד עיני הכל.
וכן רע"פ 4958/11 - נסים סיאם ואח' נ' עיריית ירושלים . תק-על 2011(4), 3437 ,עמ' 3440.
"חובת ההנמקה היא חובה מהותית רבת חשיבות, ובית משפט זה נדרש לא פעם לחיוניותה ולכובד משקלה (ע"א 10419/03 דור נ' רמת הדר (לא פורסם), פסקאות 26-23; רע"א 8996/04 שכטר נ' נציגות הבית המשותף, פ''ד נט(5) 17; עע"מ 2418/05 מילגרום נ' הוועדה המחוזית לתכנון ובניה (לא פורסם), פסקה 21; עע"מ 8409/09 חופרי השרון נ' א.י.ל. סלע (לא פורסם), פסקאות ס"ה-ס"ו)."
23. גם מטעם זה דינה של החלטת המשיבים להיפסל מיניה וביה.
סיכום
24. דינה של החלטת המשיבים האבסורדית, המפלה, הפוגענית בזכויות האדם והבלתי מנומקת לדחות את בקשת העותרים למתן היתר לשחיטה פולחנית להידחות מכלל הטעמים הרבים המנויים לעיל.
25. ביהמ"ש הנכבד מתבקש ליתן את הסעדים המפורטים ברישא של עתירה זו מן הדין ומן הצדק.
26. ביהמ"ש הנכבד מתבקש ליתן את החלטתו או לקיים דיון בעתירה, אם נדרש, בהקדם האפשרי, לאור דוחק הזמנים שבין מועד קבלת ההחלטה נשוא העתירה לבין מועד האירוע שלא ניתן לדחותו.
27. תצהירו של עותר 3 מצ"ב.
28. ביהמ"ש הנכבד מתבקש לחייב את המשיבים בהוצאות העותרים.
עו"ד אביעד ויסולי,
ב"כ העותרים
[2] דו"ח השירותים הוטרינריים ובריאות המקנה של משרד החקלאות לשנת 2010 http://www.moag.gov.il/agri/files/report_2010.pdf
לא הבנתם שזה קשור לשחור שבא לארץ???
השבמחק