בימים ההם וגם בזמן הזה/הרב מנחם מקובר

ליל הפסח הוא ליל שימורים לה'. לילה שבו כרת הבורא ברית עולם עם עמו ישראל. בלילה זה היינו אמורים כולנו להסב בירושלים סביב שולחן הפסח, והשיא: אכילה מתוך התרוממות הרוח מבשר קרבן הפסח תוך כדי אמירת ההלל. תהליך היציאה ממצרים החל ביום י' בניסן, עם קשירת השה לכרעי המיטה. פעולה זו מבטאת את הבדלתם של ישראל מאלילות מצרים. המשך התהליך התרחש בי"ד בניסן, עת ישראל הצטוו על שחיטת הקרבן, צלייתו והזאת דמו. אכילת הקרבן היתה שלב נוסף, שהתקיים בליל ט"ו בניסן.

שחיטת הקרבן משמעותה ביטול העבודה הזרה של מצרים. נתינת דם הקרבן על שתי המזוזות והמשקוף היא אות הברית בין ישראל לאביהם שבשמים, כנאמר: "וְהָיָה הַדָּם לָכֶם לְאוֹת עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר אַתֶּם שָׁם, וְרָאִיתִי אֶת הַדָּם וּפָסַחְתִּי עֲלֵכֶם". אכילת הקרבן עניינה כריתת הברית הפנימית בין ישראל לבוראם.

חשיבותו המיוחדת של הקרבן כברית באה לידי ביטוי בכך שכל אחד מישראל חייב להימנות על מביאי הפסחים. מבחינה זו קרבן הפסח הוא המרכזי מבין כל קרבנות השנה, שכן הוא בבחינת חובה על כל ישראל. המבטל מצווה זו חייב כרת.

אולם הברית מתגלה בפן נוסף: קרבן הפסח איננו קרבן יחיד, אלא קרבן של חבורה, כששליח החבורה מקריב אותו במקדש עבורם. בשר הקרבן הצלוי נאכל במשותף על ידי בני החבורה בתוככי ירושלים. זהו חלק מהותי מדיני קרבן הפסח: אחדות ישראל.

צליית הקרבן באש כשראשו על כרעיו ועל קרבו, מבטאת גם היא את בחינת האחדות, שכן הקרבן קרב כיחידה אחת. הצליה באש נעשית ללא כל תוספות, וכמו כן אסור לבשל את בשר הקרבן במים. זהו מעין עניין המצה, "לחם עוני", שטעמה הינו הטעם הפשוט ללא תוספות לוואי.

קרבן הפסח הוא הראשון שאותו ניתן לחדש כיום. כיוון שאנו בחזקת טמאי מתים, הרי שהקרבתם של קרבנות יחיד אינה אפשרית. גם לגבי קרבנות ציבור אחרים (כמו קרבן התמיד ומוספים) קיימות בעיות הלכתיות. אולם קרבן הפסח הוא מעין 'ממוצע' בין קרבנות היחיד לקרבנות הציבור, כך שהוא הראשון שאותו ניתן להקריב אף בטומאה. כל שנדרש הוא לבנות מזבח בגודל מזערי, שעליו יזו את דם הקרבנות ויקטירו את אימורי הקרבן (החלבים הנשרפים באש המזבח). אכילת הקרבן תיעשה ברחבי ירושלים המצומצמת, זו שהיתה מוקפת חומה בימי הבית השני. ניתן רק לשער את גודל החוויה, ההתרגשות, התחושה העילאית של אכילת בשר הקרבן ושירת ההלל הנילווית לו.

עלינו להתעורר ולהתחדש, לשנות משהו בתודעה הפנימית של כולנו, וממילא התעוררות זו תאציל עלינו השפעה עליונה מכוחה יזכנו בורא עולם להקמת בית מקדשנו במהרה.