עלו ההר ובנו הבית / הרב יהודה קרויזר

לקראת הרגל הממשמש ובא ולאור החושך שמנסה להביא איתו נשיא ארה"ב וחבר מרעיו מקרבנו, אנחנו מביאים מאמר מניסן תשס"ו של מו"ר הרב יהודה קרויזר שליט"א, רבה של מצפה יריחו וראש ישיבת הרעיון היהודי.

 

עלו ההר ובנו הבית

מאת: הרב יהודה קרויזר

נאבקים על בתים ומפקירים את הבית

 עלו ההר ובנו הבית
הרב יהודה קרויזר שליט"א

כשעלו שבי ציון לארץ-ישראל לאחר הצהרת כורש, הם התרשלו בבניין בית המקדש, ועל שאלת חגי הנביא, מדוע הם לא בונים, הם השיבו: "לא עת בא עת בית ה' להבנות" (א, ג). על טענה זו מוכיח אותם חגי: "העת לכם אתם לשבת בבתיכם ספונים והבית הזה חרב" (א, ד). תוכחתו של חגי מקבלת בימים אלה משמעות מיוחדת. בימים שבהם אנו נאבקים על קיומו של הבית הפרטי שלנו, אנחנו מפקירים את ביתו של הקב"ה בטענות שווא. לכן אלינו מופנית קריאתו של חגי: "עלו ההר והבאתם עץ ובנו הבית" (א, ח), ובמיוחד לקראת חג הפסח הבעל"ט, שלפי דעתם של הפוסקים אין שום מניעה הלכתית לעלייה להר-הבית, לחידוש עבודת קורבנות הציבור בכלל וקורבן פסח בפרט.

במאמר שלפנינו נעסוק בעיקרי הדברים הנוגעים בעניין זה.

בתוך הר-הבית אנו מבחינים בשני סוגי קדושה: מקום המקדש קדוש בקדושת מחנה שכינה, ויתר ההר קדוש בקדושת מחנה לוויה. טומאת מת אינה מונעת כניסה למחנה לוויה, דהיינו להר-הבית, אלא מונעת כניסה למחנה שכינה, דהיינו למקום המקדש.

נשאלת השאלה, האם אנו יודעים להבחין בין מקום המקדש, ששם אסורים אנו להיכנס, לבין שאר השטח? התשובה לכך מצויה בדברי חז"ל, שמסרו לנו את המידות המדויקות של המקדש והן נפסקו להלכה ברמב"ם בהלכות בית הבחירה. מידות אלה מקבלות את הזיהוי שלהן בשטח, ונקודת הציון היא אבן השתייה הנמצאת בכיפת הסלע. וכך כתב הרדב"ז בתשובה המתייחסת לכניסה להר-הבית בזמן הזה: "וזה כי הדבר ברור שתחת הכיפה שם אבן השתיה בלי ספק הנקרא אצלם אלסכרא" (שו"ת הרדב"ז תרצא).

לגבי משמעותה של עדותו של הרדב"ז בעניין זה כתב הרב זלמן קורן בספרו "חצרות בית ה'": "אחרי הכרעתו של הרדב"ז לא ערער שום פוסק על קביעה זו והיא היתה אבן יסוד לכל הבאים אחריו... כולם הניחו דבר זה כמושכל פשוט שאין צורך לדון כל באמיתתו".

מחישובים שנעשו על-פי הנתונים הללו מתברר שלרוב שטח ההר מותרים אנו להכנס בזמן הזה, לאחר טבילה מטומאת קרי.

אור בהיר בהסתר פנים

המתנגדים לעלייה להר-הבית רגילים להסתמך על תשובתו של מרן הרב זצ"ל ב"משפט כהן" (צו) שכביכול אסר את הכניסה להר. ואולם הדבר אינו כך. נכדו של הרב זצ"ל, הרב אליהו שלמה רענן זצ"ל הי"ד, פרסם קריאה, וכך כתב: מצטרף אני בזה לקריאת הרבנים הממליצים לעלות להר הבית במקומות המותרים, כי זה דבר ברור ללא צל של ספק כי הסבא רבנו הראי"ה קוק ובנו הרצי"ה קוק לא אסרו לעלות במקומות המותרים, ובוודאי מצווה גדולה לרשת את המקום המקודש מידי זרים, ואך ורק באופן המותר. הנני חותם: נכד מרן הרב זצ"ל אליהו שלמה רענן קוק (ספר הזכרון לרב שלמה רענן הי"ד "נשמה של שבת").

ושם מסופר עליו: "ר' שלמה למד את הספר 'משפט כהן' עם הרב צבי יהודה זצ"ל, בספר יש תשובה ארוכה בעניין הר הבית, ובה נאמר בין בשאר שאסור לעלות להר הבית. ר' שלמה הבין מהרב צבי יהודה שהיום המצב השתנה, ועל כן נהג לעלות מדי פעם למקומות מסוימים להר הבית".

חשש נוסף המונע מלעלות להר-הבית הוא שמא יביא הדבר לחילול הקודש על-ידי אנשים שלא ייזהרו בטהרה ובהליכה בגבולות המותרים.

לגבי חשש זה כתב הרב חיים דוד הלוי זצ"ל בשו"ת "עשה לך רב" (ח"א סימן טו): "לענ"ד אין כדאי בחששות אלה לאסור על עצמנו הכניסה להר הבית, כי אלה שאינם חוששים לקדושת המקום הלא גם עתה נכנסים הם לפני לפנים, ומי הוא המפסיד מגזרה זאת? רק יראי השם שליבם יוצא לעמוד במקום הקרוב ככל האפשר לאותה נקודת אור מופלאה שבה נגלתה בעבר שכינת ה' באור בהיר, ושרויה גם בהווה, אם כי בהסתר פנים. וחזקה על אילו הרוצים לשפוך שיחם ושיגם לפני בוראם במקום קדוש זה, שיזהרו לבל יכשלו באיסור כל שהוא. זאת ועוד, ידוע הוא שאין אנו רשאים לגזור גזירות מדעתנו לאסור את המותר".

בניית מזבח איננה צריכה בית בנוי

כיום בעלייה להר אנחנו מביאים לידי ביטוי את בעלותנו על המקום, בניגוד למדיניות הממשלה שמטרתה להסגיר את ההר לידי אויבינו. וב"ה מתרבים מיום ליום העולים בקדושה ובטהרה, ובין העולים רבנים חשובים ותלמידי חכמים.

אבל אנחנו לא מסתפקים רק בעלייה להר, אלא רצוננו לחדש בימים אלה את עבודת הקורבנות בכלל ואת קורבן פסח בפרט. בניית המזבח היא המעשה הראשון שמוטל עלינו לעשות כדי להביא לחידוש עבודת הקורבנות. את המזבח אפשר לבנות גם כשעדיין בית המקדש לא בנוי, כפי שפסק הרמב"ם: מקריבים הקורבנות כולם אף על פי שאין שם בית בנוי (בה"ב פ"ב ה"ד).

גם בתחילת בית שני בנו מזבח והקריבו עליו קורבנות ללא בית מקדש. תקופה זו נמשכה 22 שנה, עד שנגמר בניין בית המקדש.

במשך הדורות פעלו גדולי ישראל לחידוש עבודת הקורבנות. בעל "כפתור ופרח" מביא בספרו: "רבינו יחיאל מפריס זצ"ל אמר לבא לירושלים והוא בשנת שבע עשרה לאלף השישי ושיקריב קורבנות בזמן הזה".

החתם סופר ענה בתשובה לרבי עקיבא איגר, שביקש ממנו לבדוק את האפשרות לקבל רשות משליטי ירושלים להקריב קורבנות: "ומה שביקש מורי חותני לבקש משרי ירושלים ליתן רשות להקריב, הוא (השולטן) קפדן גדול כי אמר לבל יקרב שם מי שאינו מאמונת ישמעאל כי שם נבנה בית העבודה שלהם".

גם בפרטים המעשיים הקשורים בבניית המזבח והקרבת הקורבנות דנו הפוסקים, ומדבריהם עולה שאין שום מניעה הלכתית ומעשית לבנות את המזבח גם כשאנו טמאים, כפי שפסק הרמב"ם: "בשעה שנכנסים הבנאים לבנות ולתקן מצוה בטהורים, לא מצאו טהורים – יכנסו טמאים" (בה"ב פ"ז הכ"ב).

וכן להקריב את כל קורבנות הציבור ואת קורבן פסח על-ידי כוהנים המוחזקים ככוהנים ובטומאה הדחויה בציבור.

לכן נתחזק כולנו באמונה ובטחון בה', וללא מורא ופחד נתחיל בימים אלה בהכנות מעשיות לחידוש עבודת הקרבנות. ובזכות הכנות אלו נזכה שמהר הבית תצא בשורת הגאולה לארץ-ישראל וליושביה.

המאמר פורסם באתר ישיבה