משה פייגלין: ''כשאנו נסוגים מיסוד הזהות והייעוד שלנו – זה הגלום בהר הבית – לא נותר לנו שמץ של סיכוי להסביר לעצמנו ולעולם את זכות קיומנו ברמת אביב – בשיח-מוניס''
 |
| עליה לרגל: ח"כ משה פייגלין עם עולי רגל בהר הבית |
כיצד זה אינכם מבינים שהמאבק על ההר בירושלים הוא המאבק על הבית – בתל אביב?
כן – אתם נורא פוחדים ממלחמה. וודאי, מי רוצה מלחמה? אבל הביטו לאן הובלתם את עם ישראל בדרך הקלון של אוסלו.
האם לשלום הובלתם את המדינה?
דרך הקלון, הדרך לפיה אין לנו "מקומות קדושים", הכל נדל"ן, אין דבר ששווה למות למענו, גם לא קודש קודשי האומה - מושא כל הכמיהות, יסוד הזהות והייעוד - הדרך המבוהלת שתמיד תתקפל בפני התלהמות האספסוף המוסלמי הובילה עד כה לשלום?
"בחרתם בקלון כדי להביא שלום" – אמר צ'רצ'יל לאחר הסכמי מינכן – "תקבלו גם את הקלון וגם את המלחמה".
על מה כבר ויתר צ'מברליין? על יציאה למלחמה עבור עם אחר מעבר להרי החושך.
ואילו אנו – "כאן רק מוסלמים יכולים להיכנס" הודיע לי איש הווקף הניצב בשער כיפת הסלע שעד לפני כשנתיים היתה אתר תיירותי לכל דכפין. " פה זה שטח מוסלמי," אישר קצין המשטרה לנציג הפרלמנט הישראלי. " זה שייך לווקף. אסור לך להיכנס".
"פייגלין באמת עלה להר הבית, כחוק ועל פי אמונתו ומסורתו האישית. בן עמי ראה בכך איזה מעשה שטות או שד “פייגליני” שיצא ממנו. בן עמי עוד היה עדין. משה נוסבאום שישב באולפן היה נמרץ ונחוש הרבה יותר כשגינה את המעשה של פייגלין, כאילו הוא נפגע אישית מהאירוע. הדיווחים של נוסבאום בדרך כלל תואמים לרוח של הממסד המשטרתי וגם הפעם נשמע שהוא מדבר מגרונם של השוטרים, שרק רוצים שיהיה שקט בירושלים כדי שיוכלו להמשיך לאכול סמבוסק. פייגלין, כדרכו, ענה תשובות ברורות ומעניינות, אבל בן עמי ונוסבאום לא הקשיבו. "
הארץ – ביקורת טלויזיה על שש עם בן עמי השבוע.
איפה צ'מברליין ואיפה אנחנו? איפה המלחמה שהוא קיבל תמורת הקלון ההוא – ומה חלילה וחס עוד נחטוף אנחנו – תמורת סמבוסק?
הבריטים למדו את הלקח. הם יצאו למלחמה נגד ארגנטינה בשל איי פולקלנד הנידחים שמעבר לאוקיינוס. כך מבינה אם הנאורות המערבית את תפקיד האדמה שתחת רגליה. אבל עבורנו הישראלים, החיבור לארץ הוא החיבור לזהות המעיקה שכל כך ניסינו להיפטר ממנה. הניסיון הכנעני – לראות בשיבה הציונית חיבור פגאני המדלג לאחור אל מעבר לכל התנ"ך הזה ושב אל הכנעניות - נכשל. אין לנו חיבור לארץ בלי חיבור לאלוהים. לכן אנו מוסרים אותה למוסלמים. אנו נסתפק בקליפה – בחומת התמך של ההרחבה ההרודיינית. ניצמד לכותל הדתי, לקברי צדיקים, לעצים ואבנים במקום המקום היחיד בו באמת בחר ה' להשכין שכינתו.
"השולט בהר שולט בארץ", אמר משורר הקטרוג והאמונה, אורי צבי גרינברג. ואנו, את לב ליבה של ירושלים מסרנו לאוייב כדי שהשוטרים יוכלו לאכול סמבוסק...
מדינת ישראל נמצאת כיום בפני האתגר הגדול מכולם. עד שנות השמונים נאבקה המדינה על קיומה הבטחוני והכלכלי. משנות השמונים ואילך, הלך איום ההשמדה הישיר והפשוט ונמוג. כיום אין יותר צבאות ערב על גבולינו. במקביל, הלכה הכלכלה הישראלית מחיל אל חיל. העליה הרוסית שפגשה כאן כלכלה חירותית הצעידה את ישראל אל קדמת הבמה הכלכלית העולמית. האתגר הבטחוני והכלכלי הולכים ומפנים מקומם לאתגר הבא, האתגר הרוחני.
מה שמאיים על קיומנו כיום יותר מכל אינו הגרעין האיראני אלא בראש וראשונה הדה-לגיטימציה הפורחת במערב לעצם קיומה של מדינה יהודית על פני הגלובוס. 'יד ושם' – מקדש הקיום שלנו – כבר לא מספק את הסחורה. האח"מים שמובלים לשם כבר לא מאשימים עצמם בחטאי אבותיהם – ובצדק. הם רוצים תשובות של ממש להצדקת ה"כיבוש" הציוני בשיח מוניס – כיבוש שמאיים על שלום העולם. עלינו לעבור ממקדש ה'קיום' למקדש ה'ייעוד'.
כשאנו נסוגים מיסוד הזהות והייעוד שלנו – זה הגלום בהר הבית – לא נותר לנו שמץ של סיכוי להסביר לעצמנו ולעולם את זכות קיומנו ברמת אביב – בשיח-מוניס.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה