בית המקדש, דבר קטן?

בית המקדש, דבר קטן?

הרב ריסקין בראיון למקור ראשון " בנין המקדש הוא כבר משימה קטנה יחסית"

מאת: נפתלי אורבך

 הרב ריסקין (מימין) במעמד הקהל

אם הכוונה היא להצביע על כברת הדרך שעשתה הציונות עד כה, ולעודד שלאור ההישגים הרבים שהשיגה הציונות נצליח בעז"ה גם לבנות את בית המקדש בקרוב, אז גם אני הקטן מצטרף לדברי העידוד, אך הן מהציטוט הנ"ל והן משאר הדברים עולה שלא זו הכוונה, והרב ריסקין באמת טוען שבניית המקדש היא בסך הכול צעד קטן ביחס למהלכים לאומיים אחרים ובראשם שיבת ציון.

קטונתי מלהשוות את שיבת ציון לבניית המקדש, לא כל שכן להכריע מה מביניהם גדול יותר, אך לענ"ד מדובר בשני מהלכים גדולים המשלימים זה את זה, גאולת החומר בקיבוץ הגלויות ומתן הצורה והפחת הרוח בבניית בית המקדש. פתגם ישראלי ידוע המיוחס בין השאר לבן גוריון קובע כי "קל להוציא את היהודים מהגלות מאשר להוציא את הגלות מהיהודי" בניית בית המקדש היא הוצאת הגלות מהיהודי, ולדברי בן גוריון קשה יותר, הואיל והיה לו קצת יותר ניסיון ממני בהוצאת היהודים מהגלות קצת קשה לי להתווכח עימו...

ארבע מאות ושמונים שנה עוברים מיציאת מצריים ועד לבניית בית המקדש, כנראה לא דבר כל כך קל וקטן. בספר שמות מוקדש מקום שווה ליציאת מצרים ולבניית המשכן – הזמני. תאור ארוך מוקדש לבניית המקדש בספר מלכים, ולהערכות לבניין בדברי הימים, אף מקדש העתיד מתואר באריכות ביחזקאל, כנראה לא דבר כל כך קטן. בדורות האחרונים, הרצל רצה להזיז המקדש ממקומו (באופן קבוע לעומת קבלת אוגנדה כתחליף לארץ באופן זמני, ראה בן ציון נתניהו "חמשת אבות הציונות" )  כי חשש מהסיבוך שבבניית המקדש במקומו, אחד העם טען לעומתו כי אפשר לשוב לארץ גם בלי מקדש אך אי אפשר להזיז המקדש ממקומו, הצד השווה שבהם שהשיבה לארץ לכל אחד ואחד כשיטתו נראתה מעשית, ואילו בניית המקדש במקומו לא.

עשרות שנות פעילות של רבנים חשובים הרב גורן, הרב רבינוביץ, הרב ליאור, הרב אריאל, הרב מדן, הרב רפפורט, הרב שרלו ועוד, ושל פעילים נמרצים, ובעלי כשרונות מגוונים – הרבנים אלבוים, גרשון סולומון, יהודה עציון, פייגלין, יהודה גליק ועוד, לא הצליחו להביא את הרבבות להר, רבבות אשר כל קבוצת ספורט ממוצעת, מרכז קניות, קבר "קדוש", או אטרקציה אחרת, מושכים ללא מאמץ מיוחד. חוגי "מרכז", הרבנים החרדיים והאינטליגנציה החילונית, מתנגדים אגב גם לתופעות אלו, אך ההמונים נוהרים. ההתנגדות המוצלחת למקדש איננה אידיאולוגית היא התנגדות הרוכלים הרוצים שקט וזהב כדברי אצ"ג. אם בניין המקדש הוא "דבר קטן" אזרוק לרב ריסקין אתגר "פיצפון" להביא להר כמה מאות עולים מדי יום, רמי לוי עושה זאת בהליכה, ועוד משלמים לו על זה, להר הבית לא נביא המוני עולים גם אם נשלם להם. אפשר לעשות זאת, אפשר גם לבנות את בית המקדש, אך לשם כך צריך להבין את גודל המהלך ומורכבותו.

הרב ריסקין אומר בראיון שאפשר לגשת להקרבת קרבן פסח, ואף שייחים מוסלמים מסכימים לכך. הקרבת קרבן פסח ע"י קבוצת פעילי מקדש קיצוניים ברישיון מוסלמי, אינה הקרבת פסח של "כל קהל עדת ישראל", בכל זאת אם אפשר לעשות זאת הדבר רצוי, שכן יקדם אותנו לקראת הדבר האמיתי. אם כל הכבוד לרב ריסקין ולשייחים שלו ( אני מוקיר ומעריך את הרב ריסקין  ואני מתנצל אם נשמע מדברי אחרת ) לא נראה שמשטרת ישראל תאפשר זאת בקרוב, פשוט, השוטרים אוכלים סמבוסק כדברי פייגלין.

מקדש, מלך, עיר מלוכה. שיר הגעגועים של הלוי המצוטט גם ב"ירושלים של זהב", מקורו בעמוס כתאור דווקא לבית אל המוצג כניגוד לירושלים. בירושלים האידיאלית המקדש בראש ולאחריו המלך, בעמוס – במקור, המקדש נסמך למלך ומשרת אותו. לממלכה היום אין צורך במקדש והיא לא רוצה להיות שנייה לו, המציאות האזרחית – החולית חילונית, לא מעוניינת בכל הוותיקן הזה על הראש כדברי משה דיין, ואילו האורתודוכסיה קידשה את מצבת הקורבנות בתפילה, המצוות בדת, התורה החיה בספרים, ואת מצבת ההר והבית בכותל.

בכל זאת פטור בלא כלום אי אפשר, מדינה צריכה גורם מאחד , בפרט לאור האתגרים העומדים בפני ישראל. וימצא הפיתרון בדמות הר הרצל. בית הקברות הצבאי ויד ושם, זיכרון למופע האלוקי הגדול בזמננו – בשואה. מופע האימים של האל הרע במלוא עוצמתו, המוביל לדיבר הציוני היחיד "היה אדון לגורלך" כמובע לידו בבית הקברות הצבאי. לבניית בית המקדש נדרשת מודעות אחרת, איחוד האל הפנימי והחיצוני, וכפירה בעיקר העיקרים של "דת השואה" - רוע העולם, ובמשתמע או באופן ישיר רוע האל. בניית המקדש מבטאת אמונה אחרת, אמונה בטוב האל באחדותו ובתנועת העולם על ידינו לעבר הטוב, האל שבתוכנו - אלוהי העולם אשר בשמו נקרא "העולם יכול להיות טוב אפילו שהייתה בו שואה, את העולם הזה על כל הרוע והכיעור שבו אנו הולכים לגאול". מקדש ללא מפגש עם האל הגואל, ללא מפגש עם עצמנו באמת, הוא חסר טעם ותועלת, לא יקום ולא יהיה, "זה לא מה שהעם רוצה" (אריאל זילבר שם שם ).

המודעות אינה שוכנת ערטילאית , ככלות הכל זה כל הרעיון של בית המקדש, למקדש אמונת השואה בהר הרצל, נבנה מקדש מעשי בגבעת רם, שם, בכנסת ובבית המשפט העליון נקבעים סדרי החיים הבנויים על אותה אמונה. אין חוקה עליונה, אלא גישור האינטרסים המקומיים בכל רגע נתון, אין צדק אמיתי, אלא שלטון הפורמאליזים הטכני, אשר כל תכליתו "שקט וזהב". לעומת סדרי חיים אלו, על דורשי המקדש ליצור סדרי חיים התואמים את "אל מוציאם ממצרים כתועפות ראם לו" ליצור אותם בתלמוד ובמעשה. מה נשכן בהר קודשנו כאשר כל לשוננו מלאת רכילות ומשקנו נשך ותרבית, (עיין תהילים ט"ו) לא יועילו הטפות מוסר צדקניות והכאה על חטא, שכן אין מדובר בשחיתות אישית, אלא בסדרי חיים המבוססים על עיקרי אמונת הכפירה באלוקי ישראל, ובאותה נשימה כפירה בטוב ישראל האדם והעולם. דרישת המקדש מחויבת לבסס את אמונת היחוד והיחד, אמונת הגאולה וההשתלמות הנצחית, בתאוריה ובמעשה.

טבעם של זרמים מרכזיים שהם מוטי מציאות, לכן הזרם המרכזי בציונות הכללית והדתית אינו פונה לדרישת המקדש, האמונה הנאמנה נראית לו תלושה מהמציאות. מאותה סיבה עצמה זרמים משניים פונים לדרישת המקדש, הללו מטבעם אינם שייכים למציאות הקיימת ומחפשים מציאות אלטרנטיבית. אולם הר הבית אינו מקום משני, הוא המרכז, המקדש אינו מציאות אלטרנטיבית, מקודש הקדשים הושתת העולם, זו המציאות היחידה שבאמת קיימת, ומשימתנו לגאול את המציאות משממונה את האמונה מסיגיה ואת מערכות החיים מסתמיותם. קצרה היריעה מלפתח דיון מעמיק באמונת ישראל ובדרכה אל המציאות, מה עוד שסביר להניח שכבר בבסיס יהיו מחלוקות ואיני מתכוון לומר קבלו דעתי, רק לקרוא לאתגר הגדול, הצבת דרישת המקדש והעליה להר הבית כבסיס לדרישת גאולה לאומית ועולמית, להשלמת האלוקות עצמה כביכול. הרב ריסקין עצמו מזכיר זאת בראיון, אך שב להתמקד בפולחן עצמו ובהתאם טוען שמדובר במשימה קטנה.

אינני דרשן, ולכן על אף הפיתוי איני טוען שבגלל זה מתמקד הסכסוך הלאומי בהר הבית, אך הואיל והסכסוך מתמקד בהר הבית ובירושלים, כחלק מדרישת המקדש המשחררת כל עלינו למצוא מענה גם לסוגיה זו. הציונות מראשיתה שאפה לפתרון בדרכי שלום, על ידי העוצמה הכלכלית והאנושית שתביא בכנפיה. עוצמה זו הייתה אמורה לגאול את הארץ ויושביה מנחשלותם מחד, ולהסיר כל מחשבת התנגדות מאידך. ברשעת הגויים ועקב התמהמהות והתפתלות ישראל, מחשבה זו לא עלתה יפה, אולי כעת הגיעה שעתה. כשעולי ההר – דורשי המקדש, יהיו מחדשי אמונה ומבשרי בשורה, כשמהר בית ה' יצאו תורות משפטיות ודרכים כלכליות נכונות, כשהתנועות למען המקדש יהיו מקור גידול ליוצרים החברתיים המשפעים ביותר לאמנים ולהוגים המקוריים ביותר, ולאנשים גדולים וטובים יותר, אולי אז יזנחו הגויים את עצביהם יחפרו עם פסיליהם ויטו שכם אחד לעבדך. בוריס שץ מיסד "בצלאל" חזה בספרו האוטופי "ירושלים הבנויה" ניסור המסגדים בהסכמה ובניית המקדש במקומו. לו יהי עוד כמה ספרים דומים – קרובים יותר לרוח החרות והיהדות, אולי גם החזון  הזה יתממש.

חוגי "מרכז הרב" ואחרים, הדורשים תיקון מקיף וכולל באמונה ובמערכות החיים, מתרצים כך את הימנעותם מדרישת המקדש, מניעה שטומנת בחובה את השארת התיקון המקיף והכולל ולו בלימוד בלבד לקץ הימין. דורשי המקדש לעומתם, רואים בדרישת המקדש "דבר קטן" מצמצמים מבטם אל האדריכלות והפולחן לבדם ולא מביטים אל ההיקף והעומק של הבניין, בכך למעשה גם דרישת המקדש נותרת הצהרתית בלבד, שכן אין סיכוי לבניית מקדש תלוש מהמציאות התודעתית החברתית והמדינית. דרישת המקדש - העליה להר הבית אינה יכולה לשאת תוכן ארכיאולוגי ואדריכלי בלבד, אף לא להסתפק בתכנון העבודה והמפעל, עליה לחתור להטבה של כל החיים והעלאתם עד אין קץ. לאתגר זה יהיה לדעתי כח משיכה רב בהתאם לגודל החזון, ולכן על אף הקושי והמורכבות ניתן יהיה למצוא רבים וטובים שישתתפו במהלך. בהחלט לא "משימה קטנה", אך בהחלט אפשרי, לציונות היו נתוני פתיחה הרבה יותר קשים.