רגליו היחפות של השופט המנוח מנחם אלון דרכו בהר הבית בד' בתמוז תשנ"א, 16.6.91. יום לפני כן התפרץ בפיליפינים הר הגעש פינטובו, וענן אבק עצום התפזר בכל רחבי האטמוספירה ועימעם את אור השמש. כאן, בארץ, איים הר אחר להתפרץ. הר הבית. תנועת נאמני הר הבית עתרה חמש שנים קודם לכן לבג"ץ נגד מאמצי הוואקף להקים מסגד תת-קרקעי באורוות שלמה, כמו גם נגד התעלמות המדינה מפעולות בינוי אחרות של הוואקף במרחבי ההר. העיסוק בנושא בין כותלי בית המשפט היה טעון ורגיש, והדיון בו נמשך כשבע שנים. בדיעבד התברר שבג"ץ 193/86 היה לאחד מפסקי הדין המפורסמים של אלון המנוח.
במהרה הגיעו שלושת שופטי בג"ץ, אהרון ברק, גבריאל בך ומנחם אלון ז"ל, למסקנה שלטובת העניין עליהם לסייר בהר הבית ולבחון את עבודות הוואקף בעיניהם. מוסדות הוואקף החרימו את הביקור, כשם שהחרימו את דיוני בית המשפט. אלון טבל קודם לכן במקווה, וצעד על ההר כשהוא יחף ובמקומות המותרים בלבד, כהוראת ההלכה.
בסופו של דבר נדחתה העתירה, ואולם יחד עם זאת מתחו שופטי בג"ץ ביקורת קשה על היועץ המשפטי לממשלה, על המשטרה, על עיריית ירושלים ועל רשות העתיקות בשל העלמת עין מתמשכת ממעשי הוואקף בהר, ובשל החלטת הרשויות שלא להעמיד את הוואקף לדין על הפרות החוק שביצע במקום הקדוש. את פסק הדין כולו כתב מנחם אלון ז"ל, ושני חבריו הצטרפו לדעתו.
"עמדה בפנינו הכרעה קשה, כתב אז השופט המנוח. "קשה להשתחרר מהתחושה שאכן נהגו המשיבים יתר על המידה הראויה להעלים עין מהפרות חוק המבוצעות על ידי הוואקף. על אף זאת, לא בלי לבטים, החלטנו לא להתערב הפעם בשיקול דעתם. השתכנענו, שלהבדיל מהמצב בעבר מקיימים כיום עיריית ירושלים ואגף העתיקות, ויקיימו מכאן ולהבא פיקוח משמעותי בהר הבית, והם בוחנים מקרוב שהחוק יקויים וישומר. פיקוח זה, כך סבורים המשיבים וכך סבורים גם אנו, יהיה בו כדי להבטיח שמכאן ואילך ישומר ויקויים החוק על-ידי כל המשיבים, כלשונו וכרוחו. אנו בטוחים שפיקוח זה יהיה פיקוח של ממש ולא כדי לצאת ידי חובה".
השופטים הוסיפו גם זאת: "מובן ואין צריך לומר שכל חוקי המדינה, וביניהם חוק התיכנון והבניה וחוק העתיקות, חלים בשטח הר הבית, ועצם זכותו של כל אדם לחופש פולחן, לחופש גישה למקומות הקדושים ולשמירה מפני חילולם עומדת לו גם בשטח הר הבית".
האומנם? שש שנים וחצי לאחר דחיית העתירה, במסווה של הכשרת פתח חירום קטן, חצבו כלים הנדסיים כבדים שהפעיל הוואקף בור עצום בדרום-מזרח ההר. 'פתח החירום' התברר במהרה כשער הכניסה הראשי למסגד שפתח הוואקף באורוות שלמה, הגדול ביותר במזרח התיכון. אינספור ערימות עפר הובלו מההר למזבלות באזור. הארכיאולוגים צחי דבירה (צווייג) וגבי ברקאי המנהלים את מפעל סינון העפר הזה מוצאים בו גם היום, למעלה מ-13 שנים אחרי, ממצאים משלל תקופות, אפילו מימי הבית הראשון – והיד עוד נטויה. קורות עתיקות, חלקן כנראה עוד מימי הבית הראשון – הושלכו אחר כבוד במתחם שער הרחמים, נתונות לחסדי הגשמים והרוחות. לפני חודשיים חשף הארכיאולוג דבירה את העובדה שעבודות הבינוי הבלתי חוקיות של הוואקף עודן נמשכות בהר גם בימים אלו.
הוסיפו לכך את העובדה שגם בעת הזאת, עשרים שנה לאחר הכרעת הדין, עדיין נעצרים בתחומי ההר יהודים בעוון תפילה או השתחוויה, ושגם השבוע לא הורשה ח"כ פייגלין להיכנס למבנה כיפת הסלע בטענה שהמקום סגור לכניסת יהודים – והַגיעו למסקנה שהשופט עתיר הזכויות היה מסתמא מתחרט כיום על הנחרצות שבה קבע: "אנו בטוחים שפיקוח זה יהיה פיקוח של ממש ולא כדי לצאת ידי חובה", וגם "זכותו של כל אדם לחופש פולחן עומדת לו גם בשטח הר הבית". אכן, אם אז נדחתה העתירה בלב לא שלם, כעדות השופטים, היום, סביר להניח, היא היתה מתקבלת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה