בית חלומותיי / ח"כ יוני שטבון – הבית היהודי

טכנית, בנסיבות דיפלומטיות כאלו ואחרת אפשר היה לבנות בית מקדש בהר הבית גם בדורותינו, אך השאלה הגדולה היא האם היה זה בית המקדש המיוחל. לבית מקדש צריך להתגעגע, לבית המקדש צריך להשתוקק, על בית המקדש צריך לחלום

"הר הבית בידינו" – את קריאת הקשר המרגשת ממלחמת ששת הימים, תרועת הדרור שחידשה את הקשר בין עם ישראל להר הבית, כבר שמעתי עשרות אם לא מאות פעמים. קראתי עליה, חשבתי עליה, הרציתי עליה ואפילו חלמתי עליה. אך למרות הכל ולמרבה ההפתעה, הקריאה הזו עודנה מרטיטה לי את הלב בכל פעם מחדש. "הר הבית בידינו", זו ללא ספק אחת מנקודות השיא של נס שיבת ישראל לארצו. אחרי אלפיים שנה עם ישראל לא רק שב לארץ ישראל אלא הוא שב לירושלים, לתקוות הדורות "לשנה הבאה בירושלים הבנויה". כיסופים של געגוע עתיק יומין התנקזו לקולו של מוטה גור, קריאה אחת שבאה מאיש אחד וכולנו כאיש אחד בלב אחד, "הר הבית בידינו".  

אולם, לצערי, נדמה שהקריאה הזו ריגשה יותר בשעתה ופחות ופחות ככל שחלפו השנים. כיום הר הבית הפך להיות סוגיה שרק מתי מעט עוסקים בה, שלא לדבר חיים אותה. כאילו עם ישראל מסתפק במועט, כאילו הדברים הסתכמו ונעצרו בקריאתו האלמותית של מוטה גור ואלפיים שנה של געגוע קיבלו מענה בכותל המערבי – אך האם לא לבית המקדש התפללנו?

נדמה שפשר לדברים נמצא בשאלה האחרונה של המלך הכוזרי: 'מתי תיבנה ירושלים?'. אחרי שחמישה מאמרים הרחיב החבר במעלת ארץ ישראל וחיבורה לעם ישראל, תוהה הכוזרי 'אם כך, מה לכם בגלות? מדוע אינכם עולים  אליה?'. מה שמרתק היא לא שאלת הכוזרי אלא דווקא תשובת החבר: "ירושלים אמנם תיבנה, כשיכספו בני ישראל לה תכלית הכוסף". בניין ירושלים, אומר החבר, מתחיל מהלב – ניתן לעלות לירושלים, אך לא נבנה אותה עד שלא נרצה זאת בכיסופים של תכלית הכסיפה. המסר הגדול שאיתו מתחיל הספר ואיתו הוא נגמר, הוא חשיבות החלום בחיי המעשה. לפני כל פעולה מעשית חייב ומוכרח לבוא חלום, תכלית כוסף – זה החלום של מלך כוזר שהניע אותו לחפש אחר המעשה הנרצה, וזהו החלום הלאומי שמוכרח לקדום לבניין ירושלים שעימו חותם החבר את הספר. תודעה ברורה מאוד של חשיבות ירושלים שתניע את גלגלי המעשה. 

הוא הדין גם לגבי הר הבית. טכנית, בנסיבות דיפלומטיות כאלו ואחרת אפשר היה לבנות בית מקדש בהר הבית גם בדורותינו, אך השאלה הגדולה היא האם היה זה בית המקדש המיוחל. לבית מקדש צריך להתגעגע, לבית המקדש צריך להשתוקק, על בית המקדש צריך לחלום. אחרת, הבית שייבנה לא יהיה יותר מאשר מוזיאון, כדי שבאמת יהיה מקדש צריך לקדש אותו בגעגוע, בתשוקה, בחלום, בתכלית הכוסף.  

אישית וציבורית אינני רואה לנכון לעלות כיום להר הבית, מטעמים הלכתיים וגם מטעמים עקרוניים. להבנתי, משימתנו המרכזית כיום היא לייצר תודעה ערכית, חינוכית וציבורית שלפיה הר הבית ובית המקדש הם שאלה רוחנית-לאומית, שמעבר להיותם נושא הם צורך וציפייה של כלל העם. כדי שהר הבית יהיה בידינו, עליו להיות תחילה בחלומותינו ובכיסופינו. להר הבית נעלה כשיוכשר הלב ונתגעגע באמת, לא שלנו כפרטים אלא שלנו כעם – "כי רצו עבדיך את אבניה, ואת עפרה יחוננו".