עקב בצד אגודל, לאט ובזהירות, פסע הכהן
הגדול אל תוך מעבי ההיכל הקר. בידו האחת הוא איזן בזהירות כלי גדול
מלא עד גדותיו באבקה ריחנית כתושה דק דק. ביד השנייה - מחתה
ארוכה, רוחשת גחלים לוהטות. משני עבריו התנשאו לגובה שתי פרוכות, כחצי
מטר חלל מפריד ביניהם. הוא ניסה לתמרן בזהירות, שלא יביא בטעות לפריצת דליקה בעקבות
תנועה לא נכונה, או שתישפך את כל האבקה על הרצפה. התקרה,
הרצפה, הכלים שבידיו - כולם היו מצופים בזהב, שנצץ מעומעמות
בחושך. משני עבריו - הפרוכות האדומות כדם. ובין כל הצבעים הזוהרים,
החזקים, המלכותיים, הללו, הוא פסע לאיטו, קטן, כפוף ורועד, בבגדי לבן נקיים וחלקים,
משרים סביבו הילה אחרת - טהורה.
הכהן הגדול מאחיו
הלכה פסוקה ומפורשת מצויה בידינו: ”כהן
גדול צריך שיהיה גדול מכל אחיו הכהנים - בנוי,
בכח, בעושר, בחכמה ובמראה. אין לו ממון - כל הכהנים נותנין לו משלהן, כל אחד לפי עשרו,
עד שיעשיר יותר מעשיר שבכולן!" (הלכות כלי המקדש לרמב"ם, ה א) והמסר ברור
- הכהן הגדול הוא מלך, וברגע שכהן גדול מתמנה לעבוד בבית ה', כל גינוני
המלכות חלים עליו. עליו להיות עשיר, בעל כח והשפעה - מרומם מעל אחיו הכהנים, ובוודאי
שמעל העם. לאור הלכה זו לא קשה להבין מדוע בגדיו הם בגדי כהונה מפוארים, עטורים בדים
יקרים, זהב ויהלומים.
אך ביום אחד בשנה פושט המלך - הכהן הגדול
- את בגדיו היקרים, ולובש בגדים אחרים - בגדי לבן. בכל היום הזה, יום הכיפורים, היום
הקדוש ביותר בשנה, מחליף הכהן הגדול בין בגדי זהב ובגדי לבן. באופן כללי - את עבודות
היום -יום הרגילות של בית המקדש, כגון שחיטת קרבן
התמיד, היה הכהן הגדול עושה בבגדי זהב, ואילו את העבודות המיוחדות ליום
כיפורים - הווידויים, הגורלות, ושיא השיאים - הכניסה לקודש הקודשים - היה
הכהן הגדול עושה בבגדים לבנים.
”אין קטיגור נעשה סניגור!“
המקור לחילופי הבגדים מצוי בפסוקים שפותחים
את פרשתנו: "בזאת יבוא אהרן אל הקודש... כותונת בד קודש ילבש, ומכנסי בד יהיו
על בשרו, ובאבנט בד יחגור, ובמצנפת בד יצנוף - בגדי קודש הם!.."
(ויקרא, טז, ג -ד) נראה שהמילה המנחה בפסוק הזה היא "בד", החוזרת ארבע פעמים
(!), פעם לכל בגד. כמובן הלבן - כעצם השמיים לטוהר שמיד
זועקת השאלה בראשנו - מדוע צריך כהן הגדול להחליף את בגדיו? מדוע אין הוא יכול לשרת,
כהרגלו בקודש - בבגדי הזהב והפאר הרגילים, וצריך הוא להחליף את בגדיו?
חז"ל מביאים תשובה מעניינת לשאלה זו
במסכת ראש השנה (כו ע"א). בדיון שעוסק במחלוקת סביב האפשרות להשתמש בשופר עשוי
קרן פרה בראש השנה מביא עולא מימרא בשם רב חסדא: ”דאמר רב חסדא: מפני מה אין כהן גדול
נכנס בבגדי זהב לפני ולפנים לעבוד עבודה? לפי שאין קטיגור נעשה סניגור!". הזהב,
מלבד בית המקדש, משמש במקום נוסף לעבודת האל, או ליתר דיוק - לפולחן משולח רסן - עגל
הזהב. בשל העובדה הזו משמש הזהב סוג של תזכורת לחטאי העבר, מה שעלול להפוך לקִטרוג
והרעת הדין של עם ישראל (גם בהקשר הסוגיה - איסור שימוש בקרן פר, עגל, כתזכורת לחזור
בתשובה). על כן מוּצאים בגדי הזהב משימוש ביום הכיפורים ובמקומם נכנסים הבגדים הלבנים.
נראה שענינו על שאלתנו תשובה מספקת, אך כאן צצה שאלה
נוספת - אם אכן משמשים בגדי הזהב תזכורת רעה לחטא העגל,
מדוע דווקא בגדי לבן מחליפים אותם? מדוע לא בגדי תכלת, ארגן
או תולעת שני? ואף יותר מכך! גם אם נתרץ שהכהן מחליף את בגדיו לבגדי
כהן הדיוט (דבר שלעצמו זקוק להסבר) מדוע גם האבנט, שאצל כהנים פשוטים עשוי תכלת, ארגמן
ותולעת שני, עשוי בבגדים המיוחדים ליום כיפור - בד לבן
ורגיל, כשאר הבגדים? עלינו להניח שההסבר הוא אחר...
יעלה זיכרון לפנינו
ראשית, בדרך לפתרון השאלה, עלינו להבין
הבנה עקרונית. הקב"ה איננו 'שוכח' ואיננו 'נזכר'. מגבלות שכליות אלו מצויות אך
ורק אצל בני האדם האנושיים. ברי לכל שבכל עת זוכר הקב"ה את חטא העגל. אם כן -
מדוע אומרת הגמרא כי הזהב מזכיר לקב"ה את חטא העגל? אלא, עלינו להבין, כי הזהב
(והוא הדין לשופר, ולכל שאר הדברים ש"עולה זיכרונם לפני הקב"ה) מזכיר לנו
את חטא העגל! לא מדובר בחטא עצמו, בו אין אנו נזכרים כל אימת שאנו רואים זהב טהור,
כי אם בנסיבות שבגינן הוא בא, וליתר דיוק - גאווה. הגאווה,
המחשבה שביכולתנו האנושית ליצור עגל זהב שישתווה לה‘ הגדול, הגיבור
והנורא, נשקפת היטב בפניהם של המלכים המתהדרים בלבושי זהב. הזהב מסמל
עושר, יכולת, השפעה, כח - והמרכיבים הללו כידוע לנו יוצרים במהרה
תחושה המביא כהרף עין כל אדם אל סף הגאווה.
הלבן - כעצם השמיים לטוהר
ביום הכיפורים, בו אנו מזכירים לעצמנו
כי אנו צריכים להשפיל עצמנו לפני מלך מלכי המלכים, לקבל את עול מלכותו
ביראה וברטט, אין שלוחנו, הכהן הגדול, להתהדר בבגדי מלכות, בגדי זהב.
חובה עליו ללבוש בגדים לבנים. הלבן, כיודע, מסמל את הפשטות, הנקיות,
הטהרה, הזכּוּת. ענווה. גם מבחינה פיסיולוגית - הצבע הלבן מחזיר
את כל קרני האור לעינינו, ולא משאיר שום קרן אצלו - ולכן הוא כה בוהק
(בשונה מהשחור שמשאיר אצלו את כל האור...) ובכך מסמל הלבן את הענווה,
שאין לו משל עצמו כלום...
על כן דווקא הצבע הזה נבחר שבו ילך הכהן
הגדול, ברטט וביראה, אל תוך קודש הקודשים, ויכפר על חטאי עם ישראל.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה