מתחת לפני ההר

מתפללים למרות האיסור ?

ירדן והרשות הפלשתינית חתמו על הסכם שמחזק את מעמדה של ירדן בהר הבית • מנגד, משרד הדתות מבקש להתקין תקנות שיאפשרו תפילת יהודים בהר, והניסיונות לממש את זכות התפילה מתרבים • הסטטוס־קוו ישתנה?

נדב שרגאי | ישראל היום

יש דברים נסתרים בהר הבית ולא צריך להיות גאון גדול כדי להבין זאת. די היה להביט בשפת הגוף של נציגי הממשלה שבאו בשבוע שעבר לוועדת הפנים של הכנסת, כדי לקלוט שמתחת לפני השטח מתרחשים תהליכים, שלמדינה נוח שאינם גלויים לעין. 

ח"כ מירי רגב, יו"ר הוועדה, יזמה דיון על "זכות התפילה של היהודים בהר הבית", בניסיון תמים משהו לסדוק את איסור התפילה רב השנים שם. המדינה שיגרה לוועדה זו את מיטב "כוחותיה" כדי להגן על הסטטוס קוו בהר ולהסביר שכל שינוי עלול להמיט עלינו דם ואש, תמרות עשן ומלחמות דת חדשות־ישנות. שוחרי ההר מצידם תיארו את העוול ודיברו על תחושת ההשפלה ועל זכויות וחוקי יסוד שנרמסים, אלא שלפתע חרג המפגש הכמעט שגרתי הזה מהמסלול המוכר שלו. הפתעה רדפה הפתעה, וגם ההכחשות לא איחרו לבוא.

90 שניות בלבד חלפו מרגע שמנכ"ל משרד הדתות אלחנן גלאט זרק "פצצה" והודיע לחברי ועדת הפנים של הכנסת, "על דעת סגן שר הדתות הרב אלי בן דהן", שבדעת משרדו לנסח תקנות שיסדירו תפילת יהודים בהר הבית ולהגישן לאישור הממשלה, ועד שדבריו הסנסציוניים הוכחשו כמעט במהירות האור, כנראה בהתערבות משרד ראש הממשלה.

מה בדיוק קרה שם מאחורי הקלעים? הנה הסבר אפשרי אחד: הבוס של גלאט, סגן שר הדתות אלי בן דהן, רוצה לשנות את המציאות בהר הבית. קודם שנבחר לתפקידו נטל בן דהן חלק בפעילות אחד מארגוני ההר. עכשיו, כסגן שר הדתות, והממונה על המשרד, הוא מנסה לשנות. גם גלאט, ששימש עד לאחרונה מנכ"ל מרכז ישיבות בני עקיבא, מנסה. כמוהו גם הבוס הקודם שלו, יו"ר המרכז, הרב חיים דרוקמן, ששיחרר לאחרונה כמה הצהרות אוהדות בזכות תפילת יהודים בהר. לא מן הנמנע שגלאט נשלח להפריח בלון ניסוי ולבדוק תגובות.

אפילו ראש הממשלה בנימין נתניהו, כשהיה באופוזיציה, הבטיח בכתב שכאשר יהפוך לראש ממשלה יפעל להסדרת תפילת יהודים בהר הבית. אבל, כפי שאירע גם לראש ממשלה אחר של הליכוד, מנחם בגין, שאף הוא כאופוזיציונר הבטיח להסדיר תפילת יהודים בהר הבית - נתניהו גילה, כשהפך לראש ממשלה, שכל גורמי הביטחון שוללים בחריפות התקנת תקנות מעין אלה.

הפעם האחרונה, עד השבוע שעבר, שמישהו הגה בקול את צירוף המילים האסור: "תקנות להסדרת יהודים בהר הבית", היתה בשנות השמונים של המאה הקודמת. השופטת רות אור זיכתה אז קבוצת בית"רים שהתפללה על הר הבית, ושר הדתות דאז, איש המפד"ל יצחק רפאל, ניסה אף הוא להשתעשע ברעיון. גם הוא נחסם אז על ידי לשכת ראש הממשלה.

שני סודות לירדן

ההפתעה השנייה שציפתה לחברי ועדת הפנים של הכנסת הגיעה אף היא מהדרג הפקידותי, סגנית מחלקת ירדן במשרד, פרידה יובל. רגב שאלה את יובל מי בעל הבית בהר, ויובל השיבה ללא היסוס שהריבון דה פקטו בהר הבית אינו מדינת ישראל אלא ממלכת ירדן, ועל פיה יישק דבר שם. גם במקרה הזה לא נדרשה יותר מדקה עד שמפקד משטרת ירושלים, יוסי פריינטי, שישב לצידה של פרידה יובל, מיהר לתקן: מדינת ישראל היא הריבון בהר. לא ירדן.

אלא שמאחורי הדברים הלא מדויקים של הפקידה יובל מסתתרת, למרות הכל, מערכת של הבנות פורמליות ובלתי פורמליות עם ירדן. סעיף 9 בהסכם השלום עם הממלכה ההאשמית אמנם אינו מפקיע מישראל את הריבונות בהר, אך הוא מעניק הכרה למעמד שירדן רכשה לעצמה בהר מאז 1967: שליטה במנגנון הוואקף הירדני, שלוחה של משרד ההקדשים הירדני, שבפועל מנהל את העניינים הדתיים שם, זה 46 שנה. בסעיף 9 ישראל גם מבטיחה לירדן כי בעת הסדר הקבע עם מדינות ערב היא תכיר בבכורתה של ירדן מבין הגורמים הערביים בהר הבית.

למרות שהסדר הקבע מבושש לבוא, ישראל הקדימה את המאוחר, והיא עושה כמעט הכל כדי לרומם את מעמדה של ירדן בהר כבר היום, ולא מתוך "אהבת מרדכי". בישראל מניחים שהדרך להתמודד עם הפופולריות וההשפעה הגואה של גורמי קיצון, כגון התנועה האיסלאמית הישראלית והאחים המוסלמים בהר הבית, עוברת בנתיב הירדני, ושאם ירדן תהיה חזקה בהר, הגורמים האחרים יהיו חלשים שם.

כך אירע שירדן קוטפת את פירות הסכם השלום שחתמה עם ישראל ואת מעמד הבכורה שהובטח לה שם מבין המדינות הערביות, למרות שאין הסדר קבע. לפני שנים היה זה אריאל שרון, שכראש ממשלה הפקיד בידי ירדן את שיקום כותלי הר הבית שהתערערו - הדרומי והמזרחי.

לפני שנים אחדות היה זה נתניהו שנענה לדרישה הירדנית להקפיא את בנייתו של גשר הקבע, המיועד להחליף את סוללת העפר שקרסה בפתח שער המוגרבים. ועכשיו, הרחק מעין הציבור, היו ישראל וירדן שותפות פעילות (עם ארה"ב) בטוויית שני הסכמים שנחתמו בחודשים האחרונים.

ההסכם הראשון הוא הסכם בין ירדן לבין הרשות הפלשתינית. שני הגורמים הללו התקוטטו במשך שנים על מעמד ושליטה. פעם אחת, בשיא העימות הזה, השליכו אנשי הרשות את המופתי "הירדני" מלשכתו שבהר הבית ומינו במקומו מופתי משלהם. מים רעים רבים זרמו מאז בין שני המתחרים על הבכורה בהר הבית. מופתי בא ומופתי הלך, וכיום שוב מכהן בתפקיד מופתי "ירדני".

ההסכם שנולד עתה בין שני היריבים נרקם בעקבות הכרת האו"ם ברשות הפלשתינית כמדינה משקיפה. הפלשתינים טענו שהם אלה שמייצגים באונסק"ו את המקומות המקודשים לאיסלאם בירושלים. ירדן טענה שהתפקיד שמור לה. ההסכם בין הצדדים הוא פשרה שבה זה נהנה וזה אינו חסר:

ההסכם מקבע את הסטטוס קוו הקיים בהר היום. הוא קובע שעבדאללה מלך ירדן יוסיף לשמש אפוטרופוס על האתרים הקדושים לאיסלאם בירושלים, וכן לפקח על מוסד הוואקף ונכסיו בהתאם לחוקים הירדניים, וכי הפלשתינים מכירים בכך. מצד שני קובע ההסכם, כי "ממשלתה של מדינת פלשתין, כמבטאת את זכות ההגדרה העצמית של העם הפלשתיני - נהנית מריבונות על כל שטחיה לרבות ירושלים".

ההסכם השני, שגם על אודותיו הציבור בישראל כמעט לא שמע דבר, הוא הבנה דיפלומטית בין ארה"ב, ישראל, ירדן, הרשות הפלשתינית ואונסק"ו: אונסק"ו (ארגון החינוך, התרבות והמדע של האו"ם) הסכים להסיר מסדר יומו חמש החלטות גינוי אנטי־ישראליות חריפות שיזמו המדינות הערביות. בתמורה, ישראל הסכימה לאפשר למשלחת של הארגון לבקר החודש בעיר העתיקה של ירושלים, ולפקח על עבודות שיפוץ ושיקום שונות שמתבצעות בין החומות - אך לא בהר הבית.

מחלוקת הרבנים

ולצד כל אלה פעיל כל העת שחקן מרכזי נוסף בעיצוב פני המציאות בהר הבית: תנועות הר הבית, שמעגליהן מתרחבים ושאינן חדלות מניסיונות לממש את זכות התפילה בהר, למרות האיסור הממשלתי. לעיתים מדובר בצעירים המדברים לכאורה במכשיר הסלולרי שלהם אך ממלמלים תפילה, לעיתים אלה הם ותיקי ההר ש"גונבים" השתחוות, ולעיתים נראים על ההר יהודים הנושאים ראשם לשמיים ושותקים שתיקה רבת משמעות. "אנחנו מתפללים בלב", הם מסבירים.

רק בחודשים האחרונים נעצרו בהר ד"ר מנחם בן־ישר בן ה־87, שניסה להתפלל במקום; אלישיב שרלו, בנו של הרב יובל שרלו; ויהודה ליבמן, מג"ד במילואים. יהודה גליק, העומד בראש מטה תנועות הר הבית, היה מנוע כניסה להר במשך חודשים ארוכים, וגם מבתו מנעה המשטרה להיכנס להר ביום חתונתה, למרות לחץ של שרים בכירים. היום גליק שוב עולה להר, כמדריך תיירים, אך ברקע הניסיונות הרבים לממש את זכות התפילה בהר עומד ויכוח הלכתי גדול, בין הרבנים שמתירים כניסה להר הבית בימינו לבין אלה שאוסרים זאת.

מעט רקע הכרחי: אחרי מלחמת ששת הימים שרר קונצנזוס כמעט מוחלט בין הרבנים החרדים לבין הרבנים הדתיים־לאומיים בקשר לאיסור הכניסה של יהודים להר. הרבנות הראשית אף הציבה בפתח ההר שלט המזהיר יהודים מלהיכנס בשעריו ומתריע מפני עונש "כרת" (מוות בידי שמיים) למי שמפר את האיסור.

ברקע האיסור עמד הסטטוס ההלכתי של היהודים בדורנו כטמאי מתים; היעדרה של הפרה האדומה, שאפרה שימש בתקופת המקדש לטיהור טמאי מתים, אך בעיקר: היעדר הידיעה בדבר מקומם המדויק של המקדש וקודש הקודשים. הרבנים האוסרים חששו שיהודים שייכנסו להר הבית ידרכו במקומות המקודשים והאסורים.

הם טענו שאי אפשר להבחין היום בין האזורים המותרים בכניסת יהודים (תוספות הורדוס) לבין האזורים האסורים בכניסת יהודים (תחומי המקדש), ולכן אסרו כניסה למתחם כולו. הרבנים שהתירו סברו שביכולתם להגדיר את התחומים המותרים, ואף להשגיח שהציבור שנכנס להר לא יחרוג מהם.

שני העשורים האחרונים הרחיבו מאוד את מעגלי הרבנים הציונים־דתיים שמתירים כניסה להר, בכפוף לכמה כללים הלכתיים. מה שתרמו לכך היו ההקצנה הלאומנית המוסלמית, הפגיעה בעתיקות הר הבית וההכחשה המוסלמית הגורפת של קיום המקדש והזיקה היהודית להר.

תחילה היו אלה מאות רבני יש"ע, אך בעקבותיהם באו רבנים כיובל שרלו (פתח תקווה), צפניה דרורי (קריית שמונה), הרב חיים דרוקמן (ראש ישיבות בנ"ע) והרב יעקב מדן מאלון שבות. לעומת זאת רבנים מרכזיים אחרים, כרב דוד סתיו או הרב שלמה אבינר, דבקים באיסור. אחד הנתונים השנויים במחלוקת בין הרבנים היה שאלת עמדתו של הרב צבי יהודה הכהן קוק, רבם ומורם של אנשי גוש אמונים, שהלך לעולמו לפני יותר מ־30 שנה. עד לאחרונה רווחה הדעה שהרצ"י אסר באיסור חמור על יהודים להיכנס להר בימינו. רבים מאלה שמונעים מעצמם כניסה להר נוהגים כך על רקע הנחת יסוד זו. אלא, שלפני שבועיים כתב הרב שאר ישוב כהן, רבה לשעבר של חיפה וחבר מועצת הרבנות הראשית, מכתב שבו מסר דברים שונים. שאר ישוב העיד כי בכמה שיחות שניהל עם הרב צבי יהודה, אמר לו הרצ"י כי הוא תומך בתפילת יהודים על הר הבית בימינו, ובלבד שהרבנות הראשית תהיה הגוף שיתיר זאת.

השחקן המרכזי: המשטרה

שלוש ההתפתחויות האחרונות הללו - יוזמת משרד הדתות להתקנת תקנות שיאפשרו תפילה בהר; ההסכמים וההבנות שמחזקים את מעמדה של ירדן בהר; והניסיונות הגוברים של תנועות הר הבית לממש את זכות התפילה בהר הבית, ש"הגב" הרבני שלהם מתרחב - הביאו את המתיחות בהר לשיאים חדשים. בשבוע שעבר עצרה המשטרה לחקירה את המופתי של ירושלים, שייח' מוחמד חוסיין, בחשד שהיה מעורב במהומות שהמוסלמים יזמו בהר. מנגד, נעצרים כל העת צעירים יהודים שמנסים להתפלל בהר.

ירדן, שישראל העניקה לה הבטחות פורמליות ובלתי פורמליות בנוגע למעמדה בהר, אינה שוקטת על שמריה מול המתרחש. הפרלמנט הירדני אישר בשבוע שעבר, ברוב גדול, החלטה לגרש את השגריר הישראלי בעמאן ולהחזיר את השגריר הירדני מרמת גן. העילה: הצעדים שנקטה לכאורה ישראל בהר הבית ו"המתנחלים שנכנסים יום יום למסגד אל־אקצא". ההחלטה אינה אופרטיבית מכיוון שהמלך עבדאללה אינו צפוי לאשרה, אולם היא משקפת לחץ בירדן ממאבקן של תנועות הר הבית וחשש שיצליחו לשנות את הסטטוס קוו בהר.

האם אכן יש סיכוי שלחץ מעין זה ישנה את המציאות בהר? הכל תלוי בעמדתו של השחקן המרכזי - משטרת ישראל. מפקד משטרת ירושלים אמנם הצהיר בשבוע שעבר שהוא רק מבצע מדיניות בהר, אלא שזו רק "חצי אמת", כי באותה נשימה הוסיף פריינטי שהוא שמח שההמלצות שלו מתקבלות. שום דרג מדיני בישראל לא יעז להורות למשטרה לפתוח את הר הבית לתפילת יהודים, כאשר ההמלצה המקצועית של "הכחולים" היא הפוכה.

לעומת זאת, הסיכוי לשינוי טמון בהגמשה של סדרי הביקור של יהודים בהר, שגם אותם המשטרה מגבילה. במשטרה אומרים שהדבר תלוי בנכונות שוחרי הר הבית לקבל עליהם את כללי המשחק הנהוגים בהר, להסתפק בביקור שם ולוותר על התפילה בתחומו. נכון לעכשיו, הבנה כזאת בין המשטרה ושוחרי ההר אינה נראית באופק.