‏הצגת רשומות עם תוויות ישראל היום. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות ישראל היום. הצג את כל הרשומות

יום שלישי, 21 במרץ 2017

תקדים - ישראל אירחה שגרירים זרים בהר הבית

מהפך תפיסתי ביחס הממשלתי? || ימים יגידו

אתמול הגיעו חמישה שגרירים מארגון אונסק"ו להר הבית עם שגריר ישראל באונסק"ו כרמל שאמה־הכהן • עד היום נהגה המדינה להזמין אורחים זרים לרחבת הכותל בלבד • אירוח ביקורים רשמיים של אורחים זרים בהר הבית נעשה עד היום על ידי הוואקף המוסלמי • פעילי המקדש מקווים שמדובר בשינוי מגמה

שגרירי אונסק"ו בהר הבית ישראל היום, צילום מסך

↓ ביקור היסטורי, שינוי מגמה אפשרי

באתר של "ישראל היום" דווח הבוקר, שאחרי שאונסק"ו החליטה להתעלם מהקשר ההיסטורי והדתי של העם היהודי וישראל להר הבית, הגיעו אתמול חמישה שגרירים מהארגון לסיור באתר, עם שגריר ישראל באונסק"ו כרמל שאמה־הכהן, במטרה להשפיע על הצבעות הארגון בעתיד. 

החמישה - נציגי המדינות האיטי, קרואטיה, גאנה, קניה וטנזניה - עורכים ביקור בן שישה ימים בארץ, שאירגן ומימן הוועד היהודי־אמריקני (AJC) בסיוע משלחת ישראל לאונסק"ו. 

שגריר קניה לאונסק"ו, פרופ' ג'ורג' גודיה, סיפר: "כעת ברור לי הרבה יותר מה הם האתגרים והמורכבויות שישראל נאלצת להתמודד עימם יום־יום ועושה זאת באופן מרשים".

ותיקי פעילי הר הבית, המעורים היטב בפעילות סביב הר הבית בחמישים השנים האחרונות, לא זוכרים מקרה דומה של אירוח רשמי של מדינת ישראל של נציגים זרים בהר הבית ללא מעורבות הוואקף המוסלמי. מדינת ישראל הסתפקה עד כה בביקורים רשמיים למרגלות הר הבית בסמוך לכותל המערבי.

גורמים במטה המשותף של תנועות הר הבית והמקדש מקווים שמדובר בשינוי מדיניות ממשלתית והחזרה הדרגתית של הר הבית למקומו הראוי בתודעה הישראלית. 

הגורמים מקווים שהתהליך יביא לכך שהר הבית יפסיק להיות החצר האחורית והמוסתרת של הכותל המערבי, אלא יתפוס את מקומו המרכזי והראוי בתודעה הציבורית. רק כך ישתנה היחס הבינלאומי למקום הקדוש היחיד לעם ישראל.

יום שני, 20 בפברואר 2017

ח"כ יהודה גליק, לא מה שחשבתם

המסיתים סולקו, וזו היתה השנה הכי שקטה בהר הבית || יהודה גליק

מצד אחד, הוא עלה להתפלל במקום הקדוש יותר מ־1,000 פעם • מצד אחר, הוא נגד חוק המואזין והקים שדולה לחיזוק קשרים בין יהודים למוסלמים • ח"כ גליק, לא מה שחשבתם


↓ מאת: גדעון אלון/ ישראל היום

רק תשעה חודשים חלפו מאז נכנס ח"כ יהודה גליק (הליכוד) לכנסת במקומו של שר הביטחון משה (בוגי) יעלון, אבל על פי הבולטות שלו והיקף הפעילות, נראה כאילו הוא חבר כנסת כבר כמה שנים. אולי בגלל הפרסום הרב שלו זכה בעקבות ניסיון ההתנקשות בחייו (ראו מסגרת) או בשל מזגו החם והאינטנסיביות שלו, המאפיינים מאוד ג'ינג'ים.

מכל מקום, גליק (51) שופע אנרגיות גם במהלך הראיון עימו, בעיקר כשמדברים איתו על הר הבית. כשביקשתי שיסביר לי ממה נובע "הטירוף" שלו בנושא הר הבית - המקום הקדוש שזה 25 שנה הוא עולה אליו להתפלל - השיב בלהט: "הר הבית הוא המקום הכי קדוש לנו. אני חווה את הנושא של שיבת ציון כתהליך אלוקי. אני מרגיש שאנחנו חיים בתקופה מקראית. כשאני רואה את התהליך של עם ישראל חוזר לארץ ישראל, ברור לי ששום דבר פה לא מובן מאליו. עד היום עליתי להר יותר מאלף פעם. היו תקופות שהייתי עולה לשם ארבע־חמש פעמים ביום. יש לי משיכה למקום הזה". 

מדוע עלייה להר הבית חשובה בעיניך מתפילה בכותל המערבי?

"הר הבית הוא המקום. הכותל הוא לא השריד העתיק ביותר, ולא שריד של בית המקדש. לעומת זאת, הר הבית הוא המקום שעליו אומר ה' שהוא בחר לשכן את שמו שם. על פי המסורת היהודית, המקום היחיד שיש לו קדושה הוא הר הבית. העובדה שאני עולה להר הבית מחזקת את הקשר שלי עם כל הדורות שקדמו לי. בכל פעם לפני שאני עולה להר הבית אני מתרחץ והולך למקווה כדי להגיע טהור".

מוסלמים רבים רואים בעליית יהודים להר הבית פרובוקציה והתגרות. למה שלא תגלו איפוק?

"הר הבית אינו חבית חומר נפץ כמו שטוענת המשטרה, ואין שום פרובוקציה מצידנו. אני מנסה להידבר עם המשטרה ועם ערבים פלשתינים. השנה האחרונה היתה הכי שקטה בהר הבית כי הגורמים המסיתים סולקו".

מדוע עכשיו אינך עולה להר הבית?

"משום שראש הממשלה אוסר עלינו לעלות, אף שוועדת האתיקה של הכנסת החליטה לאחרונה לבטל את האיסור. אני מקווה שנשכנע את רה"מ".

מה הסיבה שהצטרפת לח"כ זוהיר בהלול במאבק נגד חוק המואזין?

"אני לא בודק אף פעם אם אני היחיד או שיש ח"כים נוספים שחושבים כמוני. יש קו מאוד עקבי בכל הפעילות שלי בכנסת. אני מאוד מאמין בשלום. כשמוסלמים אמרו לי שחוק המואזין פוגע בהם, שאלתי את יוזמי החוק, אולי אפשר לפתור את הבעיה הזו בדרך של הידברות? איך בחיפה, בעכו, באבו גוש ובמקומות אחרים פתרו את הבעיה?"

מדוע הקמת שדולה לחיזוק הקשרים בין יהודים למוסלמים?

"כי אני מאמין במעגלי שיח מכל הסוגים, כמו מעגל שיח דתי. בדיון הראשון של השדולה קיימנו דיון על המושג מסירות נפש. יש מושגים משותפים ביהדות ובאיסלאם. הרעיון הוא להקים בכל עיר מעגלי שיח כאלה ובכך לשבור את אי האמון". 


"אזרחות לערביי השטחים"

מדוע אתה תומך בהחלת החוק הישראלי על כל שטחי יו"ש? 

"אני תומך בכך שערביי השטחים יקבלו את כל זכויות האזרח שיש כיום לערבים שמתגוררים בנצרת. מדוע ערבי שגר בחברון אינו יכול לקבל תעודת זהות ישראלית? מדוע אני יכול לנסוע מביתי בעתניאל לביה"ח סורוקה בבאר שבע כשאני נזקק לטיפול רפואי ברמה מאוד מתקדמת, ולעומת זאת השכן שלי שנזקק לטיפול צריך לנסוע לבי"ח בחברון שהוא ברמה של העולם השלישי?" 

אבל זה עלול להוביל לכך שבעוד כמה עשרות שנים יהיה רוב ערבי בארץ, ואולי ראש ממשלה ערבי.

"זה לא יקרה. כיום יש בישראל וביו"ש רוב של 65% יהודים ו־35% ערבים בלי עזה. אתה חושב שאם כל ערביי השטחים יקבלו אזרחות כולם יצביעו לרשימה המשותפת? חלקם יצביעו לליכוד וחלקם למרצ ולמחנה הציוני. הם יהיו משולבים בחברה הישראלית כמו הדרוזים שמצביעים גם לליכוד וגם למפלגה העבודה. ברגע שהם יהיו אזרחים שווי זכויות, הם לא יהיו נגד המדינה. בשיחות שלי עם פלשתינים ביו"ש רובם המכריע רוצים את הריבונות הישראלית. מובן שהחלת הריבונות לא תתבצע ביום אחד, ולפני כן יש לעשות כמה פעולות חיוניות, למשל שינוי מערכת החינוך הפלשתינית שמחנכת כיום לשנאת יהודים".

אתה תומך בהסכם שיכלול פינוי התנחלויות מבודדות?

"אינני מאמין שבאמצעות פינוי אנשים מביתם או הרס של בניינים אפשר להגיע לשלום. כניעה לטרור תמיד מביאה עוד טרור. פירוק של יישובים יעודד את הפלשתינים לטרור נוסף". 

לאיזה תפקיד אתה נושא את עיניך?

"לא חלמתי שאגיע לכנסת ומעולם לא חלמתי על פיתוח קריירה פוליטית. אני חי את ההווה ומשתדל לעשות את תפקידי על הצד הטוב ביותר. אני רוצה להשתלב בדברים שמקדמים את החלום של שיבת ציון, ומצד שני להיות במקום שהוא הקונצנזוס של כלל החברה".

• • •

המחבל חוסל, פעיל הר הבית נפצע קשה מאוד : "קיבלתי את חיי במתנה"

גליק: "מאז ניצלתי מהתנקשות - בכל בוקר כשאני מתפלל אני משוחח עם ה'"

לפני כשנתיים וחצי, ב־24 באוקטובר 2014, נורה ח"כ יהודה גליק על ידי מחבל פלשתיני בלב ירושלים, כשיצא בשעת ערב מהכנס השנתי של פעילי הר הבית במרכז מורשת בגין בבירה. גליק נפצע קשה מאוד והיה חשש כבד לחייו. המתנקש ברח מהמקום וחוסל על ידי כוח ימ"מ שפעל לעוצרו בשכונת אבו תור. המתנקש, מועתז חיג'אזי, עבד במסעדה הפועלת במרכז בגין והיה פעיל הג'יהאד האיסלאמי שישב בכלא יותר מעשר שנים בשל שורה של עבירות ביטחוניות שביצע.

כשגליק נשאל באיזו מידה ניסיון ההתנקשות שכמעט גרם למותו השפיע על חייו, הוא משיב כי "קודם כל, עובדתית, לכל מקום שאני הולך מלווים אותי שני מאבטחים. אני לא מגביל את ההסתובבות שלי, אבל אני יותר זהיר ומתאם עם אנשי הביטחון כל צעד שאני עושה. כמובן שמאז הפיגוע, בציבור מכירים אותי הרבה יותר. אינני יכול להסתובב בקניון או ברחוב מבלי שאנשים ייגשו אליי וישאלו לשלומי, לרבות אנשים שהיו מרוחקים ממני מאוד ואף פעם לא חלמתי שיאמרו לי שדאגו לי והתפללו להחלמתי, כמו אנשי השומר הצעיר. ניסיון ההתנקשות הפך אותי לסמל של הר הבית".

כמי שראה מקרוב את המוות, איך האירוע הזה השפיע עליך?

"אני חי כל הזמן בתודעה קיומית שקיבלתי את החיים שלי במתנה. זה הופך אותי לאדם חווייתי הרבה יותר, במובן זה שאני יותר משוחח עם ה' בכל בוקר כשאני אומר בתפילה 'מודה אני לפניך'. אם פעם הייתי אומר זאת כמי שמשׂיח על פי תומו, היום אני בכל בוקר אומר תודה לה' שאני חי. נוסף על כך, היום גם כשיש לי מחלוקת קשה עם ארגון 'שוברים שתיקה', למשל, לא אדבר בשנאה ובצורה של הסתה נגדם. הגעתי למסקנה שכולנו כחברה צריכים להיות הכי סובלניים".

אתה, יותר מאחרים, יכול לומר, האם 21 שנים לאחר רצח רבין הלקח בחברה הישראלית נלמד?

"הייתי שותף באותם ימים להפגנות נגד ממשלת רבין ויכול מאוד להיות שבחלק מההתבטאויות שלי חציתי איזה קו. אני לא בא להטיף לאחרים, לכל אחד יש את חשבון הנפש שלו. כשצריך, החוכמה היא לקום ולומר: 'סליחה, טעיתי'".

קישור לכתבה המקורית: http://www.israelhayom.co.il/article/453789

יום שישי, 13 במאי 2016

גבי ברקאי על הנעשה בהר הבית: חרפה, חור שחור...

חרפה למדינת ישראל ולארכיאולוגיה שלה || הארכיאולוג הבכיר

מאות אלפי ממצאים מימי בית ראשון ושני. ברקאי ב־2010,
במהלך עבודת סינון עפר בגן הלאומי עמק צורים בירושלים 
צילום: דודי ועקנין/ ישראל היום
לאחר ששרד את השואה כילד בגטו בודפשט ועלה ארצה באונייה "לקוממיות", גבי ברקאי הוא אחד הארכיאולוגים הבכירים בישראל • העיתון ישראל היום מפרסם שיחה של העיתונאי נדב שרגאי עם הארכיאולוג הבכיר • גבי ברקאי מתאר בעצב את המציאות בהר הבית, את ההרס הארכיאולוגי המזעזע במקום, את ההזנחה מצד המדינה ומספר על פרוייקט סינון העפר מהר הבית • כתבה זו נותנת למעשה עוד רקע למסתתר מאחורי הממצאים המדהימים שהוצגו כאן בכתבתו של ארנון סגל (ר' קישור: מתנערים מעפר >>) • אנחנו מביאים קטעים מהכתבה הנוגעים להר הבית.

↓ מתוך: חופר את חיינו/ נדב שרגאי - מישראל היום


אף שמעולם לא עבד ברשות העתיקות - ברקאי אומר שהוא מעדיף לעבוד במסגרת אוניברסיטאית שיש בה חופש דעה ומחשבה - הוא קנה לעצמו שם עולם בעיקר בזכות שני עניינים: הראשון הוא התגלית ההיסטורית של "לוחיות ברכת כהנים", הממצא הארכיאולוגי הקדום ביותר של טקסט מקראי מהתקופות המשוערות לחיבור המקרא. לגילוי הלוחיות היתה השפעה מפליגה על חקר המקרא והערכת אמינותו ההיסטורית; הגילוי השני הוא פרויקט סינון עפר הר הבית, ההר שאותו ברקאי מכנה עד היום "חור שחור בתולדותיה של הארכיאולוגיה בכלל ושל זו הארץ־ישראלית בפרט". 


התחליף המוצלח פחות לחפירה בהר הוא פרויקט סינון עפר הר הבית, שהושלך מההר על ידי המוסלמים, בדרך שכונתה על ידי אליקים רובינשטיין (אז היועמ"ש לממשלה) "בעיטה בהיסטוריה של העם היהודי". ברקאי מוביל את הפרויקט כבר 12 שנה יחד עם עמית צעיר, הארכיאולוג צחי דבירה (צוויג), ומנסה להציל מעט מכבודה של ההיסטוריה הזאת. מאות אלפי מתנדבים כבר נטלו חלק באירוע הארכיאולוגי המתגלגל יוצא הדופן, ומאות אלפי ממצאים זעירים מימי בית המקדש הראשון, בית המקדש השני ומתקופות מאוחרות יותר, כבר נחשפו במהלכו.


החטא בהר הבית

ליבו של ברקאי מלא וכואב על המתחולל בימינו בהר הבית. ברקאי, מראשי הוועד הציבורי למניעת הרס עתיקות בהר הבית, חתן פרס ירושלים לארכיאולוגיה וחתן פרס מוסקוביץ' לציונות, אומר כי "הר הבית נותר חור שחור. חרפה למדינת ישראל ולארכיאולוגיה של ארץ ישראל. בגלל הפוליטיקה והרגישות לא חפרו שם מעולם. זה כנראה לא ישתנה בזמן הנראה לעין. זו המציאות שם, אבל את הנזק לעתיקות בהר הבית תחת שלטון ישראל היה אפשר למנוע".

לדברי ברקאי, "מדינת ישראל לא החליטה עד היום מה היא רוצה לעשות עם הר הבית וכיצד היא רוצה לראותו בעתיד. זה הזמין ומזמין מעשים שלא ייעשו, ופשעים קשים שבוצעו בעתיקות מצד הוואקף וגורמי קיצון דוגמת ראאד סלאח. לא ידענו למנוע זאת. כשם שמדינת ישראל חטאה ביחסה לשרידי השואה שחיים בינינו, גם הר הבית חי בינינו, שריד של עבר מפואר, ומדינת ישראל הזניחה אותו. זה מזמין ערעור על הקשר שלנו למקום ועל עובדות היסטוריות, עד כדי כך שכשאני מגיע לארה"ב ולאנגליה להרצות, שואלים אותי, מה ההוכחות שלכם שהיה מקדש בכלל?"

מה הממצאים המשמעותיים ביותר מסינון עפר הר הבית?

"המשמעותיים ביותר הם אלה שבאמצעותם אנו יכולים לחדש בנוגע להיסטוריה של הר הבית. הצלחנו למשל לשחזר דגמי רצפות של אריחים צבעוניים מנוסרים בצורות גיאומטריות מהתקופה הצלבנית. הדגמים הללו זהים לחלוטין לאלה שמופיעים ברצפות של כנסיית הקבר, או בכנסייה בעין כרם, והם באים כנראה מתוך בניין כיפת הסלע, לפני שסאלח א־דין הרס אותם שם בכיבושיו. 

"ממצא אחר מאפשר לנו לשחזר את הדגמים של הרצפות מימי בית שני, בדמות מה שבתלמוד ובתוספתא מתואר כ'אבני שישא כוחלא ומרמרא'. יש להן מקבילות גם בארמונות הורדוס. 20 אחוזים מהממצא הוא מימי בית ראשון, ובתוכו טבעת חותם מלכותית אחת מימי חזקיהו מלך יהודה, וכתריסר בולות, אחת מהן של בן למשפחת כהנים, ועוד".


אני מבקש מברקאי להצביע על שלושת ההישגים הגדולים ביותר, ועל שלושה כישלונות בולטים של הארכיאולוגיה הישראלית מאז קום המדינה. שלושת הכישלונות של הארכיאולוגיה הישראלית מגולמים לדעתו במציאות הקשה בהר הבית, בהפסקת החפירה בקברים, וגם במיעוט העיסוק בארכיאולוגיה מוסלמית, נושא שלדבריו "נמרח מסיבות פוליטיות, החמצה שמקורה בסכסוך הפוליטי. פחות פופולרי להתעסק עם זה ופחות פופולרי לתקצב את זה", הוא אומר.

שלושת ההישגים הגדולים, הוא סבור, מגולמים ב"מסכת החשיפה הארכיאולוגית הענפה במדבר יהודה, ובכלל זה מצדה, עין גדי, קומראן, המגילות ומכתבי בר־כוכבא; בארכיאולוגיה של ירושלים - תגלית לוחיות ברכת כהנים, החשיפות למרגלות כותלי הר הבית, מפעלי המים של עיר דוד ואוספי הבולות שחשפה ד"ר אילת מזר; וגם ביכולת של הארכיאולוגיה לחדש ולהשלים את התמונה שמתקבלת מהתנ"ך, ויחד עימו להתקרב לידיעת המציאות ההיסטורית".

יום שלישי, 12 באפריל 2016

העלילה חוזרת/ נדב שרגאי

גם המוסלמים מתכוננים לפסח || ממחזרים את ההסתה

הפגנת תמיכה במחבלים שחוסלו, בהר הבית // צילום: אי.אף.פי
הפגנת תמיכה במחבלים שחוסלו, בהר הבית צילום: אי.אף.פי
לפני כחצי שנה נתנה עלילת "אל־אקצא בסכנה" את האות לפרץ אירועי טרור ואלימות • עכשיו, ערב פסח, עוד חוזר הניגון • גורמי הביטחון נערכים לכל אפשרות, אך הבעיה המרכזית - רבים בציבור המוסלמי שוב קונים את השקר

↓ מאת: נדב שרגאי ישראל היום

ביולי 2014 ובאוקטובר 2015 יצאו צעירים פלשתינים מוסתים מבתיהם לפעולות טרור ברחבי ישראל. הם דקרו, דרסו וירו ביהודים. רבים מהם היו משוכנעים שמסגד אל־אקצא מאוים על ידי סכנה ממשית. חלקם האמינו שישראל עומדת להרוס את המסגדים. רובם נהרגו במהלך הפיגועים שביצעו. אחרים נעצרו. מאות מעצרי מנע נערכו אז. 

"בחדרי החקירות", נזכר השבוע החוקר א', "התברר לנו שמרבית העצורים, בראשיתם של שני גלי הטרור, הוסתו להאמין שישראל פועלת לשינוי 'הסטטוס קוו בהר הבית'; שישראל 'מתכוונת לאפשר תפילת יהודים בהר'. 'לגזול מהם את אל־אקצא', ובעיקר שמדינת ישראל זוממת להרוס את מסגד אל־אקצא, כדי להקים תחתיו את בית המקדש השלישי. בעיני עצמם, היו הצעירים 'מגיני אל־אקצא, ששבוי בידי היהודים', 'משחרריו'. הם היו גאים מאוד במעשיהם". 

עכשיו, בעיתוי לא מקרי, שבועיים לפני חג הפסח - כמו בערבי חג ומועד קודמים, כמו בערב סוכות האחרון - העלילה חוזרת אל הרשתות, אל התקשורת הפלשתינית ואל הרחוב הערבי - והציבור הערבי נוהה אחריה.

עד כמה נוהה? החוקר א' נסמך על תקדימי העבר. כמו כמה מחבריו, שמע א' דבר או שניים על עלילת "אל־אקצא בסכנה", עוד לפני "אינתיפאדת היחידים", ואף על פי כן - הדבקות והאמונה המוחלטת של המפגעים הצעירים, לפני שנה וחצי וחצי שנה, בכך שמדינת ישראל אכן זוממת להחריב את מסגדי הר הבית, הצליחו להדהים גם אותו. 

"חלק מהם", הוא נזכר, "חזרו מילה במילה על הטקסטים המסיתים של שייח' ראאד סלאח, ראש הפלג הצפוני של התנועה האיסלאמית, האיש שפיתח והעצים את העלילה השקרית. אחרים הסתמכו על פרסומים בעיתונים הערביים, על תשדירים, ראיונות או דרשות שהופצו בטלוויזיה הפלשתינית, בערוצי חמאס וברשתות החברתיות". 

אחד מהם חזר על הסיפור הבדיוני, שאותו קרא בתקשורת הפלשתינית, בדבר תוכנית סודית שמדינת ישראל הגתה, כדי להפיל באמצעות רעידת אדמה מלאכותית את מסגד אל־אקצא. הוא אף ציטט מזיכרונו ידיעות על ניסויים תת־קרקעיים שערכה כביכול מדינת ישראל בנגב, ועל שותפותם של מדענים מהטכניון בתוכנית שכזאת. 

אחר שלף מכיסו קריקטורה, שאותה הוריד מהמחשב הביתי שלו, ובה נראה דחפור ועליו סמלי מגן דוד, דורס את אל־אקצא. עצור נוסף פירש את ביקוריהם של אישים כאורי אריאל בהר, כשלב מקדים להשתלטות ישראלית עליו, ולשינוי כל הסדרים הנהוגים בו. "באותם ימים", אומר א', "קיבלנו המחשה איזו השפעה יכולה להיות לתערובת של שקרים, סילופים היסטוריים, דמיון פרוע והסתה על השטח הכה דליק של ירושלים. הבנו ששקר שחוזרים עליו אלפי פעמים נתפס לבסוף כאמת".

"אינתיפאדת היחידים" שינתה מאז את פניה. היא יצאה לדרך עם "אל־אקצא בסכנה", והתגלגלה לכיוון "השהאדה" ומות הקדושים. אחר כך מצאו צעירים מתוסכלים שנקלעו לבעיות אישיות מפלט בסכין. הרג יהודים היה בעבורם לשביל הבריחה; דרך מעוותת לזכות מחדש בלגיטימציה בקרב המעגל החברתי שדחה אותם, או אצל החברה וההורים שעימם רבו. בפעמים אחרות יצאו הדוקרים לפעולתם, מתוך ידיעה שמעצרם יוביל כמעט מיידית לכך שמשפחותיהם יקבלו סיוע כלכלי. 


שקט, מסיתים

עלילת החפירות. מתחם "קשת רובינסון" ליד הר הבית צילום: יונתן זינדל
אלא שעכשיו, חוששים במערכת הביטחון, אנו שבים מחדש אל נקודת ההתחלה - אל עלילת "אל־אקצא בסכנה". כעת היא שוב מופצת בדרכים שונות ומשונות. המטרה המוצהרת היא לעורר את הציבור "להגן על אל־אקצא". 

בסיבובים הקודמים הביאה הקריאה הזאת לגלים של טרור ושפך דם. עשרות מהמפגעים בגל הטרור האחרון השאירו אחריהם - בטרם יצאו לדקור או לדרוס יהודים - פוסט בפייסבוק, רישום בכתב יד או שיחה עם חבר, ובהם קשרו בין הפעולה שלהם לבין העובדה ש"אל־אקצא בסכנה".  

מוהנד חאלבי, שרצח את נחמיה לביא ואהרון בנט ברחוב הגיא, כתב בדף הפייסבוק שלו שעות אחדות קודם לכן: "עלינו להתקומם ולצאת כנגד ההשפלה באל־אקצא למען הנביא". ראאד חליל, שרצח את אהרן יסייב ואת ראובן אבירם בבניין פנורמה בדרום תל אביב, הצהיר שעשה את הפיגוע בגלל מסגד אל־אקצא. אחרים, כמו הנערים בני ה־14 וה־16 משועפט, שניסו לדקור יהודים בשער שכם בינואר האחרון, עברו קודם שיצאו לפעולתם דרך מסגד אל־אקצא, כדי לשאוב השראה מהמקום. 

כולם הוסתו, ועכשיו ההסתה חוזרת. במרכזה עומד הפעם סרט גדוש סילופים, בן 17 דקות, הטוען שישראל מבצעת חפירות ארכיאולוגיות חדשות, שמטרתן למוטט את אל־אקצא. הסרט הופק כנראה על ידי גורמים המקורבים לחמאס ולפלג הצפוני של התנועה האיסלאמית, וכל מי שמכיר מעט את "ירושלים תחתית" ואת החפירות הארכיאולוגיות בעיר, מזהה בו מייד את מנהרת הניקוז ההרודיאנית. המנהרה נמשכת מאזור מעיין השילוח ועד לגן דוידסון (הגן הארכיאולוגי) למרגלות חלקו הדרומי של הכותל המערבי, בואכה שער המוגרבים. במנהרת הניקוז הזאת, שגילויה נחשב להישג ארכיאולוגי מן הדרגה הראשונה, נחשפו בשנים האחרונות ממצאים מופלאים: יסודות הכותל המערבי, פעמון זהב שנתלש משולי גלימתו של כהן גדול, חרב של לגיונר רומאי ותחריט של מנורת המקדש, ששירטט כנראה עד ראייה לחורבן הבית, על שבר אבן לבנה־אפורה. 

למרות שמנהרת הניקוז ההרודיאנית מתוירת כבר כמה שנים על ידי מאות אלפי בני אדם, מפוקחת בטיחותית וארכיאולוגית ופתוחה לכל, וגם מוסלמים מבקרים בה, הרי בסרט היא הופכת לנשק בשירות העלילה. המנהרה, שאינה עוברת מתחת להר הבית, מוצגת בסרט כחפירה שמסכנת את המסגדים ועלולה להפילם. התמונות והצילומים מלווים במנגינות אימה, בפרשנות מגמתית ובדברי הסתה של השייח' סלאח. בסרטון מופיע יהודה גליק - כזכור, מחבל פלשתיני כבר ניסה להתנקש בחייו - כשעיגול אדום מקיף את ראשו.

הסרט "שקוף". הוא נועד לשלהב מחדש את הרוחות סביב אל־אקצא, שבחודשיים האחרונים נרגעו מעט. גם חמאס שותף. רק לפני ימים אחדים פירסם הארגון הודעה רשמית שמבהירה כי "אל־אקצא יישאר מקור ההשראה הראשון במעלה של הצעירים הנוקמים במסגרת אינתיפאדת ירושלים". 

כמו בערב סוכות האחרון, חמאס קורא שוב לפלשתינים ולערביי ישראל להתלכד סביב אל־אקצא כדי "להגן עליו מפני הפלישות ההמוניות". דובר תנועת פת"ח בירושלים, ראפת עליאן, מצטרף גם הוא להסתה, ומדבר על "המשך הפלישות הישראליות לאל־אקצא". גם באתר נציבות התרבות וההסברה של פת"ח ההסתה נמשכת, ושם מוצג ציור של דחפור ישראלי, שגורף בכפו המשוננת את כיפת הסלע. שיא ההסתה מגולם כנראה בקריקטורה אחת שמשווה את ישראל לדאעש ומציגה את ישראל כעורפת את ראשו של מסגד אל־אקצא (באדיבות "מבט לתקשורת פלשתינית").

הבעיה הגדולה של ישראל עם ההסתה הזאת היא שציבור מוסלמי עצום נגרר אחריה ומאמין שאלה הן אכן כוונותיה של ישראל. נוכחתי בכך לפני שנים אחדות, כאשר הוצאתי לאור את ספרי "עלילת אל־אקצא בסכנה - דיוקנו של שקר". נוכחתי בכך שוב בשיחות רחוב עם תושבי מזרח ירושלים בקיץ 2014, וגם בסבב האלימות הנוכחי. 


"יום אחד תפילו את המסגד"

תודעת "אל־אקצא בסכנה" מתקיימת לא רק בתקשורת הפלשתינית או בהסתה של דרשנים במסגדים. בכל בית ספר או מחנה פליטים שמכבד את עצמו מעטרת תמונתו של המסגד קירות, דלתות ובתים. לא פעם מסומן המסגד בחיצים מאיימים, ולעיתים בנחשים ודרקונים רושפי אש, שעליהם סמלי מגן דוד, שמאיימים לכלותו. 

לעובדה שישראל אוסרת על יהודים להתפלל בהר הבית, המקום הקדוש ביותר ליהדות, אין שום השפעה על העלילה, כמו גם לעובדה שישראל מקפידה כבר שנים לא לחפור מתחת להר הבית. 

רק השבוע סיפר לי אחד העובדים בחנות לצורכי בית בצור באחר, מוחמד, כיצד נכח לפני כשנתיים בכנס "אל־אקצא בסכנה" של התנועה האיסלאמית באום אל־פחם, וכיצד הדבר השפיע עליו: "באום אל־פחם שיכנעו אותי שהמסגד הקדוש בסכנה. אחר כך, בסיור מתחת למסגד, ראיתי את החפירות הארכיאולוגיות שישראל מבצעת שם. זה בשביל להפיל את המסגדים. אתם היהודים בונים מתחת לאל־אקצא עיר, ויום אחד תפילו את המסגד. זאת המטרה שלכם. לכן אנשים הלכו למות בגלל אל־אקצא, וזה לא נגמר, עד שתפסיקו לחפור שם". 

דבריו של מוחמד חסרי יסוד לחלוטין, אבל הוא מאמין בהם באופן מוחלט. הסרט החדש שמופץ ברשתות על עובדותיו המדומיינות, פונה בדיוק אל קהל היעד הזה. 

בשנה האחרונה נקטה ישראל שני מהלכים מרחיקי לכת, שנועדו להרגיע את הרוחות בהר. שניהם נועדו להגיב לעלילה, שזה מכבר הפכה למחולל אלימות ישיר. המהלך הראשון היה שורה של הבנות עם מלך ירדן עבדאללה ואנשיו, שהושגו בתיווכו של מזכיר המדינה האמריקני ג'ון קרי. במרכז עמדה הבהרה ישראלית שלפיה אין כוונה לשנות את הסטטוס קוו בהר ולהתיר ליהודים להתפלל שם. 

ישראל גם הסכימה לרשת את רחבות הר הבית במצלמות שישדרו בו בזמן את כל המתרחש שם, 24 שעות ביממה, גם לירדן וגם לישראל. בד בבד הפחיתה ישראל משמעותית את מספר היהודים הדתיים שלהם ניתן לעלות להר בעת ובעונה אחת, והוסיפה הגבלות על ביקורי יהודים בהר.

המהלך השני היה, כידוע, הוצאתם מחוץ לחוק של התנועה האיסלאמית ושל ארגוני הבת שלה: המורביטון והמורביטאת. חברי התנועות הללו, גברים ונשים, הפכו את ביקורי היהודים בהר לסיוט מתמשך, ואיימו עליהם פיזית ומילולית. גם ההתנגשויות בינם לבין המשטרה הלכו ותכפו. במקביל עצרה המשטרה, ולא פעם העמידה לדין, מסיתים שפעלו באופן קבוע כדי לעורר פרובוקציות ולהתסיס את הרוחות בהר הבית. אחדים מאנשי הפלג הצפוני של התנועה האיסלאמית אף הושמו במעצר מינהלי. פעמים אחדות, ללא פרסום, עצרה המשטרה אוטובוסים של פעילי "הפלג הצפוני", שהיו בדרכם מהגליל ומהמשולש לירושלים. 

רק לפני שבועיים נידון ל־11 חודשי מאסר בבית משפט השלום בירושלים השייח' חאלד מוגרבי, שהעביר שיעורי דת באל־אקצא. באחד משיעוריו אמר שהיהודים הביאו על עצמם את השואה בשל שחיתותם, ומכיוון שלקראת חג הפסח הם חטפו ילדים והכינו מדמם לחם מיוחד לפסח. מוגרבי גם הטיל על היהודים את האחריות לפיגוע במגדלי התאומים, וקבע שבכוונתם לכבוש את המסגד, כדי לבנות על חורבותיו את המקדש, ואחר כך להמשיך ולכבוש את שאר העולם. 

לשורת הצעדים שנקטה ישראל היתה השפעה ממתנת. בחודשים האחרונים היה נראה שהר הבית נרגע, אלא שעכשיו, כאשר ההסתה מתחדשת והצפי הוא להחרפה נוספת לקראת הפסח - הכל עלול להשתנות. כאמור, כמו בתקופות חגים קודמות. 


תגובות אוטומטיות

גם הפעם ישראל מנסה לתאם את פעולותיה עם ירדן, כדי שהירדנים לא ייסחפו אחרי ההסתה מירושלים, כפי שאירע בסבבי האלימות הקודמים, אבל גם בירושלים יודעים שלא תמיד זה מצליח. 

חומרי הבעירה הפעם מגוונים פחות. העובדה שישראל מגבילה מאוד את עליית היהודים להר, ואף מונעת מאישי ציבור ומפוליטיקאים (הן ערבים והן יהודים) לבקר בו, כבר שוללת מהמעלילים חלק מהתחמושת שבה נעשה שימוש בשנים האחרונות. מה שנשאר זה רק החפירות הארכיאולוגיות. כל חפירה סביב הר הבית, מעריכים ארכיאולוגים, תנוצל מן הסתם בשבועיים הקרובים כדי להאשים את ישראל פעם נוספת שהיא מבקשת לערער ולמוטט את המסגדים. 

כך נהגה בשנים קודמות מכונת ההסתה המוסלמית כאשר ישראל חפרה למרגלות הכותל הדרומי של חומת הר הבית; למרגלות חלקו הדרומי של הכותל המערבי; וגם כאשר נחשפה אמת המים החשמונאית ונפרץ פתח היציאה ממנה אל הוויה דולורוזה. 

כך פעלה ההסתה גם כאשר נחשף חמאם עתיק והוכשרו מעברים מתחת לבית הכנסת אוהל יצחק ברחוב הגיא; בתקופת החפירות במעלה המוגרבים, ואפילו כשנחנך לפני כחמש שנים בית הכנסת החורבה, ששוכן במרכזו של הרובע היהודי ורחוק כ־400 מטרים מדרום־מערב למתחם הר הבית. אז צעקו המוסלמים ש"אל־אקצא בסכנה" למרות שמפלס הרצפה של "החורבה" גבוה בכ־50 מטרים ממפלס הכיפות של המסגדים; עובדות לחוד ועלילה לחוד. 

דומה כי סיפור נשכח אחד שתיעד לפני שנים אחדות ד"ר הלל כהן בספרו "כיכר השוק ריקה", מגלם זאת יותר מכל: ב־2006 הותקנה מערכת כריזה ממוחשבת חדשה למסגד אל־אקצא, והמואזין נאג'י אל־קזאז הוקלט כשהוא קורא לתפילה. המערכת תוכנתה כך, שאם בשל עיכוב לא יקרא המואזין לתפילה, הכריזה תופעל אוטומטית וקולו של אל־קזאז יישמע למרחוק. המהנדס היהודי שתיכנן את המערכת עבור הוואקף לא היה בקיא בשעות התפילה המוסלמיות, והקריאה לתפילת הצהריים שובצה בטעות לשעה רבע לאחת בלילה. 

ואכן, בלילה הראשון נשמע לפתע קולו של המואזין ברבע לאחת. אלפים מתושבי העיר העתיקה ששמעו את הקריאה וידעו שאין זאת שעת התפילה, הניחו כי מדובר בקריאה לבוא ולהגן על ההר. הם הגיעו למקום, חלקם חמושים במקלות, ורק לאחר מאמצים הצליחו שומרי הוואקף להסביר להם שמדובר בטעות ולפזרם. במקרה זה לא הושמעה אפילו קריאת הסתה אחת, ובכל זאת ההמון נהר להר. 

בימים הללו, כשהמרחב הציבורי מתמלא שוב בקריאות הסתה מפורשות, מתכוננים גורמי הביטחון לכל האפשרויות, לקראת חג הפסח הקרוב.

יום שני, 10 בנובמבר 2014

הדרת יהודים מהר הבית: הנחות יסוד שגויות

הרחקת יהודים מהר הבית || עידוד הפרובוקציות והטרור



ד"ר נסיה שמר מפריחה במאמר ב"ישראל היום" כמה מהנחות היסוד של המתלהמים נגד הנוכחות היהודים בהר הבית.



↓ מאת: ד"ר נסיה שמר/ ישראל היום

יהודים ממתינים בכניסה להר הבית. תיירים נכנסים בחופשיות
"למען אל־אקצא נדרוס יהודים", כך נקרא שיר חדש שהועלה לרשת על ידי שני זמרים פלשתינים מרמאללה.

הסיסמה הפופולרית "אל־אקצא בסכנה" משמשת זה עשרות שנים חומר דלק להבערת השטח על ידי גורמים איסלאמיים קיצוניים, עוד מימי המופתי בירושלים, ידידו של היטלר, חאג' אמין אל־חוסייני. עלילת הדם הזאת, שמקובלת כקונצנזוס בכל רחבי העולם המוסלמי, גורסת שישראל זוממת למוטט את מסגדי הר הבית, על מנת לבנות במקומם את בית המקדש השלישי.


בבסיס הנרטיב הזה עומדות כמה הנחות יסוד לכאורה מובנות מאליהן והן שלדת היהודית אין קשר למקום, שנוכחות יהודית על ההר פוגעת בקדושת המסגדים, והס מלהזכיר תפילת יהודים על ההר. מעניין שעל פי הקוראן עצמו (פרשה 17 פסוקים 4-8) היו גם היו שני בתי מקדש יהודיים על הר הבית. גם בספר ההנחיות של המועצה המוסלמית העליונה מ־1924 נכתב במפורש: "האתר הוא אחד העתיקים ביותר בעולם. קדושתו נעוצה בזמנים קדומים. זהותו עם מקדש שלמה אינה שנויה כלל במחלוקת".

הנחת יסוד שנייה היא שיש למנוע תפילה של לא־מוסלמים במקום. ככלל, תפילה היא המצווה הכי חשובה באיסלאם, כיוון שהיא מבטאת את האמונה באללה. מי שלא מתפלל נחשב לפי השריעה כופר ודינו מוות. תפילה לאל האחד היא ערך אוניברסלי ששייך לא רק למוסלמים, אלא לכל מאמין באשר הוא, ודאי ליהודים ולנוצרים. הקוראן מפליג בחשיבותה של התפילה וטוען שרק אנשים רשעים במיוחד מונעים מאחרים את זכותם להתפלל. לדוגמה: פרעה מנע מבני ישראל להתפלל, או כופרי שבט קורייש שמנעו מהנביא מוחמד להתפלל בכעבה במכה. ואילו היום נוצר הפרדוקס שמוסלמים מונעים תפילה מבני דתות אחרות. אם נבחן את ההיסטוריה המוסלמית בסוגיה נגלה שלצלאח א־דין הגדול, משחרר ירושלים מידי הצלבנים, לא היתה בעיה לחתום איתם על הסכם יפו ב־1192, שבו איפשר להם, בין היתר, כניסה חופשית לירושלים כצליינים.

הנחה שלישית היא שנוכחות יהודים על ההר מעוררת פרובוקציה וגורמת לשפיכות דמים. אלא שהמהומות נוצרות לא בשל הנוכחות היהודית, אלא דווקא בשל חוסר הנוכחות היהודית. כך נשאר ההר מופקר בידי גורמים איסלאמיסטיים קיצוניים שזוהי מטרתם בלאו הכי. השייח' ראאד סלאח, ראש הפלג הצפוני של התנועה האיסלאמית, המכונה שייח' אל־אקצא, מפעיל את ארגון "אל־מראבטון", ובו פעילים הנמצאים דרך קבע על ההר, כדי ליצור פרובוקציות כאשר עולים לשם יהודים. את משכורות חברי הארגון מממנת עמותת "עמארת אל־אקצא", המזוהה עם חמאס.

עוד מיתוס, שרווח בחברה הישראלית, הוא שכל עוד מניחים למוסלמים לעשות כרצונם בהר הבית יישמר הסטטוס קוו של "הר הבית להם הכותל לנו". אבל לפי האידיאולוגיה הרשמית של גורמי האיסלאם הקיצוני וגם של הרשות הפלשתינית, ליהודים לא רק שאין זיקה להר הבית, אלא גם לא לכותל המערבי, שהינו למעשה "חאיט אל־בוראק", הקיר שאליו קשר הנביא מוחמד את סוסו כשעלה השמימה.

ונסיים בנקודה אחרונה למחשבה: לו היו המוסלמים כובשים את הר הבית ב־67', האם היו מוותרים על המקום מרצונם לדת מתחרה?

הכותבת היא מרצה במחלקה ללימודי המזה"ת, אונ' בר־אילן


יום שישי, 24 באוקטובר 2014

סקירה מקיפה: הר המריבה/ נדב שרגאי

האלימות המוסלמית || מול הכניסה ללב הקונצנזוס היהודי

נדב שרגאי סוקר, כדרכו, באופן מקיף ומעמיק את המתרחש בהר הבית. הסקירה המקיפה פורסמה במוסף הפוליטי של ישראל היום (לחץ כאן למקור >>), אנחנו מביאים אותה כאן במלואה.

↓ הר המריבה / נדב שרגאי


מתפרעים הפכו את מסגד אל־אקצא לעיר מקלט ולנים שם • הנשים מבריחות בשמלותיהן את הזיקוקים שנורים על השוטרים • על ההר כולם משתפים פעולה עם כולם: פת"ח, חמאס והפלג הצפוני של התנועה האיסלאמית - הכל כדי לעצור את התרחבות ביקורי היהודים בהר

כך מתהווה הבעירה בהר הבית: כסף מקטאר ומקרנות איסלאמיות ברחבי העולם מועבר כתרומות אל הפלג הצפוני של התנועה האיסלאמית. אנשי התנועה, שבראשה עומד "שייח' אל־אקצא", ראאד סלאח, משלמים אלפי שקלים בחודש למאות נשים וגברים, חברי קבוצות המורביטאת ("המתבצרים והמתבצרות עלי אדמות"), שיושבים כבר חודשים רבים בהר הבית. לכאורה, מדובר בקבוצות לימוד תמימות שתפקידן להעמיק בכתבי האיסלאם. בפועל זה משהו אחר לגמרי. 

כל יהודי שעולה להר התוודע אליהן. מדובר בלהקות של מגדפים ומגדפות, שפוצחות בקריאות "אללה אכבר" ומקיפות קבוצות יהודים שעולות להר בצווחות, בצרחות ובקללות. לעיתים מתקפת הצעקות נמשכת שעות ארוכות. בעלי עצבים רופפים יתקשו לעמוד בה; גם השוטרים שעל ההר לא תמיד מצליחים. הם מאיצים במבקרים היהודים לגמוא את המסלול המקוצר שאושר להם במינימום זמן, העיקר לצאת משם בשלום. כך זה נמשך כבר יותר משנה, וביקורי היהודים בהר מוגבלים עד מאוד.

החודשים האחרונים הביאו להסלמה רבתי, ובאופק לא מסתמן שינוי. כבר אין מדובר בצעקות ובקללות בלבד. מסגד אל־אקצא הפך מקלט למתפרעים ומחסן לתחמושת קרה - אבנים, קרשים, בקבוקי תבערה וברזלים. הלהיט - גם כאן, כמו באזורים אחרים בירושלים - הוא הזיקוקים. המוסלמים יורים אותם בכינון ישיר על השוטרים ועל המבקרים היהודים. ברקע עומדים ביקורי היהודים בהר הבית, שהתרחבו לאחרונה. הביקורים הללו, צריך להדגיש, מתבצעים כחוק ובהיתר. בניגוד לתפילת יהודים בהר, שממשלות ישראל לדורותיהן אסרו - חופש הגישה להר אמור להיות מובטח. 

בחול המועד סוכות והשבוע נרשמו שיאים חדשים של אלימות. פגיעה של זיקוק בצוואר יכולה לפצוע קשה ואף להרוג. למרבה המזל - עד היום זה לא קרה, אבל שוטרים שנפגעו מהזיקוקים, כבר אושפזו בבתי חולים. הזיקוקים, שמכילים אבק שריפה שחור, נרכשים בסבסוד של גורמי חמאס ופת"ח. הם מוגנבים אל תחומי ההר בבגדיהן של הנשים המוסלמיות. מפאת כבודן, איש אינו מפשפש בכליהן. המתפרעים מגיעים אל ההר יום או יומיים לפני שהמשטרה מגבילה את גיל המתפללים הרשאים להיכנס להר הבית ומאפשרת רק למבוגרים לבוא בשעריו. כש"הדילול" בשפה המשטרתית מופעל, המתפרעים כבר שם עמוק בתוך המסגד, לאחר שלנו בו לילה או שניים. 

האשמות כיד הדמיון

את המדורה מלבים עתה יחדיו פת"ח וחמאס. אנשיהם יושבים יחדיו במסגרת קבוצות המורביטאת. הר הבית מבחינתם הוא לב הקונצזוס. אבו מאזן, שהסית השבוע כשקרא למנוע מהיהודים לטמא את אל־אקצא ולהיכנס למסגד הקדוש (המוסלמים מכנים את כל המתחם "מסגד"), חוזר ומדקלם מנטרות שנשמעות כבר שנים מפי אנשי דת מוסלמים בכל רחבי העולם. מאז תחילת המאה הקודמת וימי "המופתי הגדול", ובמיוחד לאחר מלחמת ששת הימים, המוסלמים חוזרים ואומרים שהיהודים, שזוממים לבנות את "בית המקדש המדומה שלהם", מטמאים בעצם נוכחותם את מוסלמיותה של העיר. השמן שהם מוסיפים למדורה היא הסיסמה: "אל־אקצא בסכנה". האבסורד הוא שהאצבע מופנית ישירות למדינת ישראל ולממשלת ישראל, שבפועל - הפקידה את המתחם בידי הווקף המוסלמי ואוסרת על יהודים להתפלל במקום.

אלא שהעובדות אינן תופסות מקום מרכזי בסאגה הזאת, ושקרים ובדיות משתלטים על השיח. לפי הגירסה הערבית, ישראל חופרת תחת יסודות המסגד כדי לגרום לקריסתו; ישראל נערכת להפגיז את המסגד במתקפת טילים; ישראל תיזום רעידת אדמה מלאכותית שתפיל את המסגד; וישראל תייצר סופות ברקים מלאכותיות כדי להרוס את המסגד. 

בעיניים מוסלמיות יש קשר בין "אל־אקצא בסכנה", בין "היהודים שמטמאים את מוסלמיותה של ירושלים" ובין אלפי היהודים שמבקשים לבקר בהר. כאשר מדובר בתיירים או ביהודים חילונים - הביקורים עוברים בדרך כלל בשלום. כאשר מדובר ביהודים בעלי חזות דתית או חרדית, גם אם יהיו אלה המבקרים הממושמעים והתמימים ביותר, המוסלמים משתוללים. כאן כאמור אין מחנות ואין מחלוקות. דמויות מרכזיות בהר כמו נג'אח בקיראת, המזוהה עם חמאס, או עדנאן ג'את (מזכ"ל פת"ח בירושלים) מדברים בשפה אחת, ממש כמו ראאד סלאח או ערבים ישראלים חברי בל"ד, ועכשיו גם אבו מאזן. גם ירדן, הפייבוריטית של ישראל בהר הבית, שנהנית מקשר מיוחד עם ישראל בכל הקשור לענייני אל־אקצא, אינה יכולה להרשות לעצמה לשבת בצד ומצטרפת לחגיגה. 

התיאום השוטף עם נציגי הממלכה ההאשמית ונסיעותיהם התכופות של קציני משטרה לארמון המלוכה, אינם מרככים את ההתבטאויות הקשות והמסיתות בירדן נגד ישראל, על כך שהיא שמאפשרת ליהודים לעלות להר.

איום שלא יתממש

המשטרה ניצבת בחזית ההתמודדות עם המצב המורכב ועם התבערה המתלקחת בהר כמעט מדי יום. היא מבצעת מעצרים רבים ומאפשרת בדוחק ליהודים לבקר בהר הבית, אך פעמים רבות גם סוגרת את ההר בפניהם. היא גם מנהלת שיח עם מערכת המשפט הישראלית, בניסיון כמעט נואש לקבל ממנה עוד כלים להתמודד עם המצב. המשטרה היתה שמחה למנוע לחלוטין את כניסתן של להקות המורביטאת להר ולבלום את הפעילים שמגיעים מהמשולש ומהגליל, אבל מכיוון שמדובר באזרחים ישראלים ולא בתושבי הגדה, אין לה אפשרות חוקית לעשות זאת. במשטרה גם לא מבינים כיצד מתאפשר מצב שבו אזרחים ישראלים הרשומים כמחוסרי עבודה ומקבלים קצבאות מהביטוח הלאומי, מקבלים מהצד כסף שחור, אלפי שקלים בחודש (כפי שנכתב במסמך שפירסם השב"כ) מהתנועה האיסלאמית, תמורת המהומות שהם מארגנים בהר.הכלי המרכזי שהמשטרה עושה בו שימוש היום הוא דילול משמעותי של אלה שרשאים לבקר בהר באמצעות הגבלת הגיל של מורשי הכניסה ל־40 או ל־50 ויותר. זה לא ממש עוזר, מכיוון שכדי שהמשטרה תוכל לשמור לאורך ימים על דילול מסוג זה, עליה לפרוס את כוחותיה על שטח גדול ולהשתמש בכוח אדם רב במיוחד, שיוכל להתמודד עם המהומות שגולשות ממתחם ההר החוצה אל העיר העתיקה. זאת מן הטעם שמוגבלי הכניסה מנהלים את המהומות מחוץ להר במקום בתוכו.

בשיחות הרבות שהמשטרה ובכיריה מקיימים עם ראשי הווקף בחודשים האחרונים נשלף "נשק יום הדין". הוא מוצג במרומז, ולא כאיום, אלא כניתוח המצב, אבל הדברים מונחים על השולחן: "אתם", אומרת המשטרה לאנשי הדת המוסלמים, "תביאו על עצמכם מצב שבו ישראל תיאלץ לחלק את שעות הכניסה להר - כמו במערת המכפלה - בין יהודים לבין מוסלמים... האלימות הבלתי פוסקת שלכם משחקת לידי הקיצונים היהודים ועלולה לגרור אותנו למציאות שכזאת". 

האיום הזה - חלומם של תנועות הר הבית ושל חברי כנסת לא מעטים - הוא בעייתי מכמה טעמים. ראשית, במציאות הפוליטית והבינלאומית הנוכחית - שום ממשלה ישראלית לא תבצע אותו. שנית - האיום מספק למוסלמים את ההוכחה למה שהם טוענים כבר שנים - שזאת התוכנית האמיתית של מדינת ישראל. וכמו כן, האיום כלל אינו מרתיע את אנשי חמאס והפלג הצפוני, אלא להפך - רק מלבה עוד את האש. זאת ועוד, האיום אינו מופנה אל הכתובת הנכונה. אנשי הווקף הירדני רחוקים מלחבב את מחוללי המהומות בהר - חברי חמאס, פת"ח והתנועה האיסלאמית.

אולי משום כך בחר השבוע השר לביטחון הפנים יצחק אהרונוביץ' לנופף בחרב אחרת, והודיע כי ישקול לסגור זמנית את ההר גם בפני מוסלמים, אם ליהודים לא יתאפשר לבקר בהר בבטחה. אפשרות נוספת שנשקלת מאחורי הקלעים היא שבירת האיסור שגזרה על עצמה המשטרה לפרוץ למסגד אל־אקצא, שהפך כאמור למעוז המתפרעים ולמקלטם. 

"המפקד לא קובע מדיניות

דיברנו השבוע עם שלושה: שני ניצבים בדימוס - אריה עמית, לשעבר מפקד מחוז ירושלים, ודוד צור, לשעבר מפקד מג"ב והימ"מ וכיום ח"כ מטעם התנועה ויו"ר ועדת המשנה לבחינת עליית יהודים להר הבית - ועם אבי דיכטר, ראש השב"כ לשעבר והשר לביטחון הפנים לשעבר. עמית סבור שצריך לפרוץ למסגד, צור בעד סגירת ההר למוסלמים לפרק זמן מסוים. דיכטר מתנגד לזה ולזה.עמדתו של עמית מרתקת, ולו בשל העובדה שעברה טרנספורמציה מאז כיהן בירושלים. עמית כמעט כועס על הפוליטיקאים "שמשלים את הציבור: לומר שוב ושוב הר הבית בידינו, זו אחיזת עיניים והונאה ושקר. זו הכרזה נבובה וחלולה, שאין לה כיסוי. מדינת ישראל אינה ריבונית בהר הבית. נכון שיש שם נוכחות משטרתית, אבל היא בעירבון מוגבל". עמית מזכיר שברמדאן האחרון שרפו שוב את תחנת המשטרה בהר, "אחרי שמפקד המשטרה במקום החליט להוציא את אנשיו מהמקום ולהביא בחשבון שזה מה שיקרה. איזו מדינה בעולם שטוענת לריבונות במקום כמו הר הבית, מאפשרת שריפה של סמל ריבוני, של דגלה, והנפת דגל חמאס במקומו?" הוא שואל. "בהר מתבצעים שוד עתיקות והרס עתיקות ובנייה בלתי חוקית וכל מה שאתה מעלה על דעתך ולא מעלה על דעתך, ורשות העתיקות ועיריית ירושלים אינן נוקפות אצבע".

"עכשיו", אומר עמית, "הצעירים הירושלמים משתמשים באל־אקצא בצורה צינית לגמרי והפכו אותו לבסיס להתקפות על שוטרים, מבקרים ותיירים - ולמחסן עצום של תחמושת קרה. אין סיבה בעולם שהמשטרה לא תיכנס אחריהם, תבצע מעצרים בכוח ותטפל בהם בחומרה הכי גדולה שאפשר". 

עמית זוכר יום שישי אחד שלו כמפקד המחוז בירושלים. "ספגנו מטר אבנים, ואז יריתי טילים של גז מדמיע לתוך המסגד. אחרי כמה דקות הם יצאו על ארבע ועצרנו אותם. השיטה הזאת נכונה גם היום, רק שמפחדים לעשות את זה. אם אנחנו ריבונים - אז בבקשה להפסיק לפחד". עמית, שמגדיר עצמו חילוני, זועם גם על הגבלות הביקור של יהודים בהר, וסבור שההחלטה ההיסטורית למנוע מהם להתפלל בהר היתה טעות שהגיע הזמן לתקנה: "אנחנו נתלים בסוג של תירוץ עלוב, בהחלטה שבמקור נועדה למנוע מהרב שלמה גורן, הרב הצבאי הראשי במלחמת ששת הימים, לחולל מהומה בהר הבית. הגיע הזמן - אם אכן הר הבית בידינו - לומר לעולם שהמקום קדוש לא רק למוסלמים אלא גם לנו, ולקבוע שעות תפילה ליהודים בהר, בלי להפריע כמובן למוסלמים".

על המציאות היום אומר עמית: "מפקד משטרת ירושלים לא קובע מדיניות, הוא מבצע אותה. אני יודע זאת כי הייתי שם. כל מה שהמפקד רוצה, וכל מה שאני רציתי בזמנו כשהייתי מפקד בירושלים, הוא לחזור הביתה בשלום, ולא לדרוך על המוקשים שירושלים מלאה בהם. אבל אם מפקד משטרת ירושלים יקבל טלפון מראש הממשלה עם אמירה חדה: דאג לכך שבכל יום יעלו להר 1,000 יהודים בבטחה ועשה כל מה שצריך כדי לממש זאת - הוא יעשה זאת היטב. זאת החלטה של דרג מדיני".

"לשנות, אבל באחריות"

ניצב בדימוס דוד צור מבקש להזכיר שהר הבית ידע תקופות קשות מאלה ומהומות קשות, כולל הרוגים רבים באוקטובר 1991. הוא מציין בסיפוק שהמשטרה פורצת היום להר בתדירות גבוהה פי כמה מאשר בעבר, וגם מנפץ את האגדה שלפיה "לא פורצים למסגד": "נכון שיש רגישות, אבל בעבר לא נרתענו מלהיכנס כשהיה צריך, ואם צריך היום - אז בבקשה, שייכנסו", הוא אומר. 

אם יימשכו המהומות - צור תומך בסגירה זמנית של ההר למוסלמים. בדו"ח הוועדה שבראשותו הוא כתב זאת שחור על גבי לבן. "זאת החלטה של דרג מדיני", הוא מדגיש ומציין, בניגוד לעמית, שהוא אינו תומך בשינוי הסטטוס קוו שמשה דיין עיצב בהר הבית ובמתן אפשרות ליהודים להתפלל בהר. עם זאת, צור מציע לחזור ולפתוח את ההר למבקרים לא מוסלמים גם בשבתות, "כפי שהיה בעבר".

אבי דיכטר, קודמו של אהרונוביץ' בתפקיד השר לביטחון הפנים, סבור לעומת זאת שפריצה למסגד תשחק לידיהם של המפגינים. "כשאתה נכנס לתוך אל־אקצא - אתה יודע איפה זה מתחיל, אינך יודע איפה זה נגמר", אומר דיכטר, "לנהל קרבות עם המפגינים בתוך אל־אקצא - זו הזירה הכי נוחה מבחינתם. חכה בסבלנות בחוץ. לך תמיד יש יותר חמצן מאשר לאלה שנמצאים בפנים. בסוף הם ייצאו. זה לא אתר אימונים, אלא אתר סופר רגיש מבחינה דתית ומדינית, וצריך להתחשב בכך". דיכטר גם מתנגד לסגירת ההר למוסלמים. "אנחנו אולי נפרש את זה כצעד טקטי, אבל בעולם המוסלמי זה יתפרש כהחלטה אסטרטגית. זה כאילו שיסגרו את הכעבה במכה לכניסת קהל. אני שמח שאהרונוביץ' רק שוקל זאת ואם ישמע לעצתי - יימנע מלבצע". 

המתכון של דיכטר לשקט כולל המשך דילול של כניסת מוסלמים להר הבית (לא איסור מוחלט) אך לפרקי זמן ארוכים בהרבה מאלה הנהוגים היום - חודש ויותר. "דילול חומרי הבעירה שעל ההר", הוא מגדיר זאת; "דילול לא של החומרים הפיזיים, אלא של האנשים מחוללי המהומות".

עד שיוכרע הוויכוח בשאלה כיצד לכבות את הבעירה בהר הבית, ממשיכים היהודים, במספרים גדלים והולכים, להתדפק על שעריו ולא פעם להתאכזב מול שערים סגורים, או להסתפק בלית ברירה בסיור מקוצר ומואץ בצל איומי המוסלמים ובכפוף למגבלות המשטרה. 

יש להזכיר כי במשך שנים מספר היהודים שביקשו לבקר בהר היה מצומצם. הסיבה: פסיקה רבנית כמעט גורפת, האוסרת על היהודים בימינו להיכנס להר הבית מסיבות הלכתיות. המציאות הזאת אינה קיימת עוד. הטאבו נשבר. רבנים רבים, בעיקר מהציונות הדתית, שינו את פסיקתם. פורץ הדרך היה ועד רבני יש"ע - מאות רבנים. עכשיו נרשמת התפתחות משמעותית נוספת כשזרם פלורליסטי פי כמה ומתון מאוד מבחינה דתית - רבני בית הלל - קובע בגלוי כי "לא יעלה על הדעת שיהודים העולים להר תוך שמירת ההלכה, על פי הפסקים המתירים זאת, ירגישו מושפלים ותימנע מהם האפשרות להתפלל במקום". 

הרב רונן נויבירט, רב קהילה ברעננה ומנכ"ל רבני בית הלל, קורא לעולם הרבני להוביל תהליך בזהירות, באחריות ובתבונה, כדי לשנות את הסטטוס קוו בהר הבית, לא בדרכי מלחמה אלא בדרכי שלום. נויבירט ו־15 מחבריו כבר עלו להר הבית. הרב ד"ר ג'פרי וולף, מוועד רבני בית הלל, רואה בהתפתחות "חלק מהתחייה היהודית" ומספר שבהר הרגיש רוממות רוח מצד אחד, אבל גם השפלה: "כאדם שנולד בחו"ל זה מבזה ומעורר את כל הזיכרונות הלא נעימים של אנטישמיות ואיבה כלפי יהודים. מה שראיתי בהר הוא את השנאה היוקדת בעיניים שלהם ואת הפחד שאחז בשוטרים. מבחינתי, כהיסטוריון, זה רק הדגים את המציאות: יש לנו עימות חזיתי עם ציביליזציה דתית אחרת, שבעבורה נוכחותנו על ההר היא לא פחות מגידוף נגד האלוקים".

"שיתוף פעולה מחריד"

השינוי הגדול בפרופיל של העולים להר - "לא עוד אנשים שמזוהים כהזויים", כהגדרת וולף, מגולם גם בקבוצות של חילונים וסטודנטים מהאוניברסיטה העברית, שהחלו לעלות להר דרך קבע. סטודנטים למען הר הבית היא תנועה שהתארגנה דרך הפייסבוק ורשומים בה כ־500 איש. חלק מפעיליה שייכים ל"אם תרצו". אופיר לוין (26) מתאר את הציבור הזה כ"ציבור מעורב לחלוטין, רובו חילוני - לא שוב אותם הדתיים עם הזקן הארוך והכיפה שרוצים - גם הם - ובצדק, להיכנס להר". 

לוין עלה עד היום להר 17 פעם, ובכל פעם הוא מרגיש לדבריו מושפל מהבדיקות המדוקדקות שעורכים בבגדיו השוטרים. "הייתי קצין בצה"ל, ובכל פעם זה פוגע בי מחדש. כשאתה למעלה", הוא מתאר, "מתלווים אליך שוטרים ואנשי ווקף, ואז הכל תלוי במצב הרוח שלהם באותו היום. אתה מחויב להיצמד לקירות החיצוניים של המתחם. אסור לעלות למשטח של כיפת הסלע. אסור לעצור. אסור להאט. כל הזמן דוחקים בך: 'לך קדימה, תמשיך להתקדם', סיפור מבזה למדי".

מה סטודנט חילוני מחפש בהר הבית?

לוין: "זה לא הקטע הדתי. אלא עלייה לצורך מימוש ריבונות, ביטוי לאומי ומימוש של זכויות אדם בסיסיות במקום שהוא לב האומה היהודית".

גם רשל טויטו, עולה מצרפת, נמנית עם קבוצות הסטודנטים שעולות להר. הביקורים שם מקנים לה, לדבריה, "תחושת שייכות", אבל בזמן האחרון, היא מציינת, "זה הפך למפחיד": "בצרפת, היתה אנטישמיות, אבל לראות את שיתוף הפעולה בין המשטרה לווקף, שמשגיחים שאף אחד לא ימלמל תפילה - זה מחריד. הר הבית הוא סופר חשוב בעיניי. ציון זה הר הבית. כך חונכתי. הכותל הוא רק מדרגה בדרך אל ההר. אומרים עלינו שאנו קיצונים. איננו קיצונים. אנחנו יהודים שמבקשים לממש את מה שצריך להיות הכי מובן מאליו - ביקור בהר הבית".

השינוי בפרופיל של העולים להר סוחף אחריו גם ציבור חרדי. גם שם מתרחבים המעגלים. לפני חודשים אחדים הודיע המקובל "החלבן", הרב חיים כהן, כי הוא תומך בעליית יהודים להר, במגבלות ההלכה. קריאות דומות פורסמו על ידי הרב מאיר מאזוז, חבר מועצת חכמי התורה, והרב חיים פסח הורביץ, רבם של חסידי בעלז באשדוד. גם תלמידיו של הרב דוד חי הכהן מבת ים החלו לעלות להר בהיתר שלו, למרות שרבם עדיין נמנע מכך. הרב החרד"לי שמואל אליהו נקט עמדה כשהביע תמיכה ביוזמת תנועות הר הבית להקים בתי כנסת על ההר. 

מאות רבות של רבנים מהציונות הדתית, רבני ערים, שכונות, ראשי ישיבות ועוד כבר רשומים במאגר מסודר שמחזיקות תנועות הר הבית. כולם תומכים בדרך כזאת או אחרת בעלייה להר, ובפועל נסוגים מהאיסור הגורף של עלייה להר הבית בימינו. עמדה זאת, צריך להדגיש, מנוגדת לעמדת הרבנות הראשית ולאנשי הזרמים של מרכז הרב ותלמידי הרב טאו והר המור.

השינוי העצום הזה, הן בפסיקה הרבנית והן בהיענות הציבור לשינוי, רק מעצים את האתגר הניצב כיום בפני המשטרה והדרג המדיני בכל הנוגע להר הבית: מצד אחד מציאת דרך להרגיע את הרוחות בצד המוסלמי, ומצד אחר - מתן אפשרות ליהודים לממש את "כבשת הרש" האחרונה שהחוק וההחלטות הממשלתיות מאפשרים להם לכאורה בהר - ביקור וגישה חופשית במקום.

יום שלישי, 21 באוקטובר 2014

מהומות הר הבית: אזהרה שאסור לפספס

תפקחו את העיניים || לפני שיהיה מאוחר

מי שמנתק את נאום הג'נוסייד של אבו מאזן מההתפרעויות בהר הבית לוקה בעיוורון מוחלט ובחוסר הבנת העולם הפנימי הפלשתיני. יש כאן תהליך ברור הדומה למה שהתפתח באינתיפאדות הקודמות וחוזר על עצמו גם הפעם.

↓  מאת: דב קלמנוביץ'/ ישראל היום

חוכמת המדינאי, הפוליטיקאי וכל מנהיג ציבור ומוביל דרך היא לזהות תהליכים או אירועים ולהתמודד איתם קודם להידרדרותם. כיום, נכון הדבר לגבי האינתיפאדה השלישית המבעבעת בירושלים. הערבים מכנים אותה "אינתיפאדת אבו חדיר", על שמו של הנער הערבי שנחטף ונרצח. האירועים האחרונים בירושלים הם תוצאה של תהליך שמתקדם ומבשיל מאז. תחילה פרצו מהומות, כבישים נסגרו, הרכבת הקלה הושבתה ושכונות צפון ירושלים הפכו לאקס־טריטוריאליות מבחינת הריבון הישראלי. גם במגזר הערבי־ישראלי במשולש התרחשו הפגנות והתפרעויות בסמוך לרצח.

זוהי מתקפה פלשתינית משולבת, מתוכננת ורב־מערכתית, הבאה לידי ביטוי בזירות שונות ובידי אנשים שונים, באו"ם ובמסדרונות הדיפלומטיה העולמית, באמצעי תקשורת ובמדיות החברתיות. קריאתו של אבו מאזן ("איש השלום והאנטי־טרור") על כך שמבוצע בפלשתינים לא פחות ולא יותר אלא ג'נוסייד - רצח עם - היא חלק ממערכה מתוזמנת ומתוכננת שיעדה ברור - התנערות מהשלטון הישראלי וערעור ריבונותו.

אינתיפאדת אבו חדיר נופלת על אוזניים כרויות ואף זוכה להישגים בינלאומיים, וזאת גם לנוכח השינויים הדמוגרפיים החלים באוכלוסייה המוסלמית המתגוררת באירופה. מי שמביט נכוחה ברצף האירועים מבין את משמעות האירועים לא רק עבור כאן ועכשיו - אלא גם מבחינת התהליכים שהם יוצרים בחברה הפלשתינית האזורית, בחברה הערבית שבמרחב ובתנועות האיסלאמיות העולמיות.

מי שמנתק את נאום הג'נוסייד של אבו מאזן מההתפרעויות בהר הבית לוקה בעיוורון מוחלט ובחוסר הבנת העולם הפנימי הפלשתיני. יש כאן תהליך ברור הדומה למה שהתפתח באינתיפאדות הקודמות וחוזר על עצמו גם הפעם.

נפצעתי באינתיפאדה הראשונה ואני עסוק בחקירתה ובמעקב אחרי האירועים שהובילו לפריצתה. להזכיר לעצמנו - האינתיפאדה הראשונה הוכרה כהתקוממות חודשים ארוכים אחרי פריצתה. מנהיגינו אז, ובראשם שר הביטחון יצחק רבין ז"ל, לא זיהו ולא הבינו מה באמת קורה בשטח. תגובותיהם לא תאמו את התהליך ואת השפעתו החברתית על החברה הערבית ועל אומות העולם. רבין ניסה לתקן את טעותו בטיפול באינתיפאדה הראשונה בחתימתו על הסכמי אוסלו שקרסו, ואני צופה ורואה את הלחץ הדיפלומטי שמתגבר היום; מי יודע אם לא נחזור לאירועי הטרור, להתפוצצות האוטובוסים ולמתאבדים שאחרי ההסכמים החדשים שיתרקמו בעקבות הלחץ שיופעל עלינו במסגרת אינתיפאדת אבו חדיר.

ראש הממשלה והשר לביטחון הפנים - עליכם מוטלת החובה לקיים את הברית שבין האזרח למנהיגיו. אנא פיקחו עיניים, זהו את הסימנים המתרבים והגנו עלינו.

הכותב הוא המשנה לראש עיריית ירושלים

יום רביעי, 10 בספטמבר 2014

הדילמה הארוכה של ההר

לא נולדה אתמול || ההבלגה לתוקפנות הערבית בהר הבית

לא רק בעזה ירו על ישראלים ממסגדים, ולא רק בה נדרש אישור מיוחד כדי להשיב אש • מחקר היסטורי חדש של ד"ר דותן גורן מגלה כי ב־1948 ירו מהר הבית על הרובע היהודי, ובן־גוריון והנהגת היישוב היהודי הורו להבליג
 
↓ מאת: נדב שרגאי / ישראל היום

היסטוריה של עימות. ילדים פלשתינים בהפגנה במתחם הר הבית
לא רק בעזה, גם בהר הבית: לפני שבועות אחדים העמידו פורעים ערבים במבחן קשה את משטרת ישראל, כאשר התבצרו במסגד אל־אקצא, השליכו משם אבנים על השוטרים וירו לעברם בכינון ישיר זיקוקים ונפצים. השוטרים רצו לפרוץ אל המסגד, אבל הדרג המדיני מנע זאת מהם בפקודה מפורשת. אחד השוטרים שאל את מפקדיו בתסכול מה יקרה אם בפעם הבאה יירו עליו משם ולא יסתפקו ב"נשק קר"? האם גם אז ימנעו מהשוטרים לפרוץ פנימה?

שבוע אחרי הפסקת האש בדרום, על רקע הפרות הסדר שעדיין נמשכות במסגד אל־אקצא - רק לפני שבועות אחדים הוצתה תחנת המשטרה בהר ונבזזה על ידי המון פורעים - מתברר שמהר הבית כבר ירו לא פעם ולא פעמיים, ואפילו אש כבדה. הירי ההוא לא כוון אל עבר שוטרים, אלא אל עבר תושבי הרובע היהודי. הדבר קרה חודשים אחדים לפני קום המדינה, והדרג המדיני בשיתוף הדרג הצבאי - הממשלה והצבא שבדרך - מנעו כבר אז מהצד המותקף להשיב אש.

הדברים נפרסים עתה במחקר חדש עתיר גילויים על הנוכחות היהודית בהר הבית בשנים 1948-1840, שמפרסם ד"ר דותן גורן. המחקר הוא נדבך נוסף לשני מחקרים קודמים של ד"ר משה ארנוולד ומרים צור, שגם מהם עלו ממצאים דומים. גם באותם ימים, מתברר עתה, נאסר באיסור חמור על הכוח ברובע היהודי להשיב אש; גם אז נצרו היהודים (בדרך כלל) את נשקם.

•   •   •

הימים היו ימי החורף של דצמבר 1947, כשישה חודשים לפני נפילת הרובע היהודי. הערבים ירו, לעיתים יום אחר יום, מהר הבית לעבר הרובע, וכן על השיירות היהודיות שנסעו מאזור ים המלח על כביש ירושלים־יריחו. האיפוק שנדרש מהלוחמים היהודים היה רב, וגם אז ביטא "העורף" את תסכולו.

בכינוס נציגים של סניפי מפא"י ב־17 בדצמבר קם מאיר גרבובסקי, חבר הוועד הלאומי וועדת המצב, ופרק את אשר על ליבו בנוכחות הנהגת היישוב. "בירושלים נוצר מצב מיוחד במינו", אמר גרבובסקי, "יורים ממסגד עומר ואי אפשר להשיב; אם ישיבו - פירוש הדבר הצתת העולם המוסלמי ולגיטימציה ברורה מאוד להתערבות. המגינים היהודים עומדים בפני בעיה חמורה מאוד. זה נמשך יומם ולילה".

תחנת המשטרה בהר, שנבזזה בחודש שעבר
גם אליהו דובקין, חבר הנהלת הסוכנות, דיבר באותם ימים על "התמרמרות רבה בקרב יהודי ירושלים", לנוכח המגבלה הזאת. העורף התלונן, אבל ההנהגה המדינית נשכה שפתיים והתייצבה מאחורי אותה הבלגה. בינואר 1948 אף טרח דוד בן־גוריון להחמיא לאנשי ההגנה ברובע היהודי ואמר כי הוא "משבח אותם, לא רק על כך שהם יודעים להדוף, אלא על שהם ראו את האנשים שירו עליהם מהמסגד, והיה להם הכוח לא לירות בחזרה".

האיפוק שנקטו אנשי ההגנה לנוכח הירי הבלתי פוסק עליהם מהר הבית, הוליד את החשש שאנשי המחתרות האחרות - האצ"ל והלח"י - ינקטו פעולה כדי להוכיח ליורים שלמרות הכל יש מי שמגיב. יצחק בן־צבי העלה חשש מעין זה כבר בדצמבר, ובדיון מוקדם יותר העלה נציג מפ"ם, יעקב ריפתין, את האפשרות שה"פורשים" יפוצצו את מסגד עומר.
בן־גוריון נחרד לנוכח הדברים. הסכנה כה הסעירה אותו עד שהכריז כי אם אכן יתעורר חשש ממשי, יפריעו כוחות ההגנה לארגוני הפורשים לבצע זאת ואף הוסיף: "אם לא נוכל להפריע אלא בנשק, אני מוכן לצאת ולירות" (גורן מסתמך כאן על הפרוטוקולים של הנהלת הסוכנות שנחשפו לפני שנים אחדות על ידי ד"ר משה ארנוולד).

מאבק מתמיד בעלילות

את הערבים, מכל מקום, לא עניינו החרדות בצד היהודי. בעיצומה של הלחימה אירע פיצוץ מסתורי במתחם הר הבית. כעבור חודש התירה הצנזורה לפרסם שלמקום הובאו 30 טונות של חומר נפץ, שפונו מאוחר יותר בפיקוח בריטי מהמקום. יומן העיר העתיקה, שרשמו מגיני הרובע היהודי - יומן שאותו חקרה מרים צור ושגם דותן גורן מסתמך עליו - מגלה כי מחסן הנשק המרכזי של הכוח הערבי בעיר העתיקה מוקם בהר הבית וכלל רובים, תתי־מקלעים, אקדחים ותחמושת.

האחראי למחסן היה השייח' יאסין אל־בכרי. בכל פעם שבאזור ירושלים התלקחו קרבות, נשלפו כלי נשק ותחמושת מהמחסן. שטח המסגדים על הר הבית, כך מתברר, שימש גם לאימונים. הבריטים העלימו עין, ולעיתים אף שיתפו פעולה עם הערבים.

המתיחות בהר גאתה כאשר באפריל 1948 פירסם העיתון הבריטי "דיילי אקספרס" שמועה, שלפיה ההגנה חופרת מנהרות מתחת למקומות הקדושים לאיסלאם כדי לפוצץ את כנסיית הקבר ואת הר הבית. במהותן היו אלו ידיעות ועלילות שקריות, הדומות לשקרים שהתעמולה הפלשתינית מרבה לפרסם כיום בדבר תוכניות ממשלתיות ישראליות לכאורה שמטרתן לפוצץ את מסגדי הר הבית. היום הופכת כל חפירה ארכיאולוגית סביב הר הבית ל"מזימה ישראלית להחרבת המסגדים"; בנוסח הקדום יותר עמד מאחורי העלילה ניסיון תמים של אנשי ההגנה לנצל את תעלות הביוב הישנות בעיר כמעברים בין העמדות.

כדי להרגיע את הרוחות הורה קפטן פוקנר, שהיה מפקד הפלוגה הבריטית ברובע היהודי באותם הימים, לחדול מאותן עבודות. דובר הסוכנות היהודית מיהר לכנס עיתונאים כדי להזם באוזניהם את העלילה. כעבור זמן קצר דיווח ה"דיילי אקספרס" שחיילים בריטים "חדרו למנהרה ופוצצו אותה".
ד"ר דותן גורן
בשלב מסוים, ביולי 1948, לאחר שהרובע היהודי כבר נפל, חשב דוד בן־גוריון שצה"ל יצליח לכבוש מחדש את העיר העתיקה, וגם אז חשש מאוד ממה שעלול להתרחש בהר הבית. הוא פקד לפיכך על דוד שאלתיאל, מפקד הכוחות בירושלים, "להכין כוח מיוחד, נאמן וממושמע... שישתמש בלא רחמים במכונת ירייה נגד כל יהודי שינסה לשדוד או לחלל מקום קדוש, נוצרי או מוסלמי".

בן־גוריון חשש בעיקר מארגוני הפורשים (הלח"י והאצ"ל, כפי שכונו אז הארגונים הללו על ידי הנהגת היישוב היהודי). שתי פרשיות עלומות, שגורן מזכיר אותן כבדרך אגב, ושפורסמו בספרי הראשון על הר הבית ("הר המריבה", 1995, כתר), המחישו יותר מכל את חששו. הן גם הבהירו, כבר אז, שהר הבית אינו רק עניין של "הפורשים הקיצוניים", ושההתעניינות בו רבה ומקיפה מעגלים רחבים בהרבה.

תרמילים עם חומר נפץ

הפרשה הראשונה קשורה דווקא לאיש של בן־גוריון, דוד שאלתיאל, מפקד גיזרת ירושלים של ארגון ההגנה, שבן־גוריון הורה לו כאמור לירות בכל מי שינסה לפגוע בהר הבית. בליל שבת, 16 ביולי 1948, הכין שאלתיאל את כוחותיו לפרוץ לעיר העתיקה. באותן שעות ממש בחר שאלתיאל בסממן פולחני דתי מובהק שיסמל את הניצחון העתידי שלו - כך האמין - בקרב על קודשי האומה: הר הבית. שאלתיאל, ניצול מחנות ההשמדה בגרמניה, שלא היה אדם דתי, הכין עימו טלה, שאותו ביקש להעלות קורבן לאלוהי ישראל במרכז ההר.

הפרשה השנייה קשורה ליהושע זטלר, מפקד הלח"י בירושלים, ובתוכניתו לפוצץ את מסגדי הר הבית. זטלר, כמו מחתרות יהודיות שבאו אחריו - "המחתרת היהודית" שהשב"כ חשף ב־1984, או מחתרת ג"ל בשנות ה־70 של המאה הקודמת בראשות יואל לרנר - עסק באותן שעות דמדומים שבין מחתרת למדינה בהכנות לפיצוץ המסגדים. שלושה מלוחמי הלח"י שזטלר שוחח עימם, קיבלו לידיהם 20 תרמילים עמוסים בפחיות של חומר נפץ והעמיסו אותם על גבם. בהנהגת הלח"י לא ידעו דבר על תוכניתו הפרטית של זטלר - לא יצחק יזרניצקי (לימים ראש ממשלת ישראל ששינה את שם משפחתו לאחר קום המדינה לשמיר), לא נתן ילין מור וכמובן לא הארגונים העמיתים.

אלא שניסיון הכיבוש של העיר העתיקה ב־16 ביולי 1948 נכשל. שתי התוכניות - זו של שאלתיאל להקריב קורבן טלה בהר, וזו של זטלר לפוצץ את המסגדים - לא יצאו אל הפועל.

הדרג המדיני היהודי הפעיל אפוא בלמים, בכל הנוגע להר, כבר בערב הקמת המדינה. הבריטים לעומת זאת חשו עצמם חופשיים פי כמה בכל הקשור להתנהלותם במקום, אף שגם הם הגבילו עצמם שם.

בתקופת המרד הערבי הגדול (1939-1936) ניהל המופתי הגדול חאג' אמין אל־חוסייני את המרד בבריטים מהר הבית, עד שנמלט משם באחד הלילות בחסות החשיכה כשהבין שמעצרו קרוב. ד"ר יובל ארנון אוחנה, חוקר השנים ההן, שאף חיבר ספר על שנות המרד, מגלה כי מוחמד אל־ברנאווי, שומר ראשו ומשרתו של המופתי, נותר בהר גם לאחר בריחת חאג' אמין, וכי המתחם נוצל באותה עת הן להסתרת אנשים והן לאחסון אמצעי לחימה.
גם גורן מציין שבאותן שנים ההר הפך מקום מקלט לחברי הכנופיות הערביות שהשתתפו במרד הערבי הגדול. במחקר שערך רפי קיטרון על הסליקים, נמצא מסמך בארכיון ההגנה, שמספר על מפקדה ערבית שהתמקמה בהר, ובה היו אחראים לחלוקת נשק. אוחנה מגלה שמהסליק הזה הועברה אספקה גם לכנופיות באזור חברון. תמונה אחת של שער הברזל, אחד משערי הר הבית, שצולמה באותם ימים, מלמדת כיצד אטמו הבריטים את שערי ההר ומנעו לימים ארוכים את כניסת המוסלמים לתוכו, עד שהשלימו את "ניקויו" מנשק וממורדים.

האיסור נשבר לפעמים

אחד משערי ההר שנפרצו לאחרונה
ד"ר דותן גורן, שפירסם את גילוייו בקובץ מחקרי יהודה ושומרון האחרון, מקדיש במחקרו מקום גם לסיפורם של היהודים במהלך המאה ה־19 ובתחילת המאה ה־20, שהפרו ביודעין את האיסור ההלכתי המפורש של רבני ירושלים לעלות להר הבית ועוררו את זעמם של יהודי העיר. הידוע שבהם היה משה מונטיפיורי, שביולי 1855 ביקר בהר בחברת רעייתו יהודית והקונסול הבריטי בירושלים ג'יימס פין. שנה אחרי מונטיפיורי ביקר בהר הסופר והמשורר היהודי־אוסטרי ד"ר לודוויג פרנקל, שבא ארצה להשתתף בחנוכת בית הספר "למל" בירושלים. גם הברון אדמונד רוטשילד (הנדיב הידוע) ביקר בהר באפריל 1887, ואחריו, ב־1912, ביקרה בהר הבית למרות מחאות הרבנים מערכת עיתון ה"היינט" מפולין.

בנימין זאב הרצל, לעומת זאת, הכיר היטב את ההלכה האוסרת על יהודים בני זמננו את הכניסה להר, וכאשר ביקר בארץ ב־1898 בחר להשקיף על המקום ממרפסת בית הכנסת "תפארת ישראל" (בית הכנסת פוצץ על ידי הירדנים ב־1948, ובימים אלה החליטה הממשלה לשחזרו ולהקימו מחדש, כפי שנעשה עם בית הכנסת "החורבה" הסמוך).

יהודים היו מעורבים לפני יותר מ־100 שנים גם בשיפוצים שהמוסלמים ערכו בהר הבית. המחנך דוד ילין מספר כי בעבודות שנערכו בהר באותה שנה שבה הרצל ביקר בירושלים, נטלו חלק תלמידי בית הספר כי"ח. הללו תיקנו ומירקו את כיפת העופרת של כיפת הסלע בבית המלאכה שבבית ספרם. הם כנראה לא נכנסו להר.
הוואקף עצמו ביקש באותן שנים מרבי משה שפירא, מומחה בהתקנת שעוני שמש בשכונות היהודיות של ירושלים, להתקין שעון דומה גם בהר הבית. שפירא, יהודי דתי, סירב לעלות להר מסיבות הלכתיות וניסה להתחמק בתירוצים שונים. המוסלמים נפגעו; הם ראו בכך עלבון ואיימו על חייו של שפירא. הממונה על ההקדשים המוסלמיים השייח' נימר אפנדי יעץ לשפירא לעזוב את העיר עד יעבור זעם, ושפירא העתיק את מגוריו לפתח תקווה.
מטעמים דומים דחה גם המסגר אליה באסן את בקשת המופתי לתקן כמה שערים בהר. לעומת זאת, היו בעלי מלאכה ומקצוע יהודים, שלא התחשבו באיסור ההלכתי לעלות להר הבית. כאשר בחצר המסגדים אירעה מפולת וקישוטי הקירות במסגד אל־אקצא נפגעו קשה, הזמינו תחילה המוסלמים מומחים יוונים כדי לשחזר את הקישוטים, אך הללו העלו חרס בידם. אחר כך הם ביקשו את עזרתו של הצייר היהודי שמואל מלניק, וזה נענה לאתגר,  ולבקשת המוסלמים הגיע להר ותיקן את הנזקים.
שער הברזל, אחד משערי ההר שנאטם על ידי הבריטים
•   •   •

שער הברזל, אחד משערי ההר שנאטם על ידי הבריטים
כמעט מיותר לציין כי כיום, לנוכח העימות הלאומי והדתי סביב הר הבית, אשר נמצא בשיאו, המוסלמים נמנעים מלערב בעלי מלאכה יהודים בשיקום ובשיפוץ מונומנטים מוסלמיים על ההר. כשהיה צורך בשיפוץ כיפת הזהב לפני כשלושה עשורים, תרמה ירדן למטרה מיליוני דולרים, והמלאכה הופקדה בידיה של חברה איטלקית ואחר כך בידיהם של המצרים. המוסלמים התנגדו אפילו למעורבות של רשות העתיקות בשיקום הכותל הדרומי והכותל המזרחי של ההר שהתערערו. הירדנים והמצרים בשיתוף הוואקף - הם שעסקו בכך.
לאורך השנים שגורן עוסק בהן במחקרו (1948-1840), נדרשו לא פעם מנהיגי היישוב להרגיע גם את המנהיגות המוסלמית היושבת מחוץ לגבולות ארץ ישראל בשל חששה שהיהודים מתכוונים למוטט את אל־אקצא. חיים ויצמן נדרש לעניין כבר באפריל 1918 בשיחות שקיים בקהיר. חודשיים מאוחר יותר הוא נדרש לעניין פעם נוספת בפגישתו עם הסולטן המצרי פואד הראשון.

בעקבות מאורעות תרפ"ט גם היישוב היהודי עסק בכך באופן אינטנסיבי. לעיתים, כפי שמציין יהודה עציון בספרו האחרון "עלילות המופתי והדוקטור" (הוצ' ספריית בית אל), יצרו ניסיונות ההרגעה את הרושם שהיהודים איבדו עניין בהר הבית, עד כדי ניסיון לעקור אותו מהזיכרון היהודי. המשורר אורי צבי גרינברג חש אף הוא בכך, וכתב באותם ימים את שירו "באזני ילד אספר". אצ"ג לועג בשיר לראשי הציונות ומאשימם כי אינם חפצים במשיח.

לפני חודשים אחדים, על רקע המתיחות בהר הבית, הקריאה בכנסת סגנית השר ציפי חוטובולי את השיר הזה, שבו כותב אצ"ג בין היתר על אותו המשיח: "אני שמעתיו מדלג מני הר אלי הר, כצבי וכיעל פסיעותיו על כל סלע גבה ...אך אל הר הר־הבית לא בא: זה ההר היחיד שעליו לא דרך ברגליו..."

יום שישי, 30 במאי 2014

מה קורה מתחת להר?

מחלוקת בין חברת הוועד למניעת הרס עתיקות בהר הבית, למנהל רשות העתיקות במרחב ירושלים, על הנעשה בחלל שמתחת לשער הרחמים


מאת: נדב שרגאי / ישראל היום
הכניסה למוסלמים בלבד! שומר מוסלמי בעמדה שמעל שער הרחמים
האם הוואקף מתכנן או מכשיר בפועל מסגד חמישי במזרח הר הבית, בחלל התת־קרקעי שמתחת לשער הרחמים? הוועד למניעת הרס עתיקות בהר הבית מסתמך על תמונות עדכניות שפורסמו בעמודי הפייסבוק של קבוצות מוסלמיות וטוען - זו אכן המציאות. בשנים האחרונות הכשירו כידוע המוסלמים שני מסגדים חדשים בהר הבית, תוך כדי פגיעה קשה בעתיקות ההר, וזאת נוסף על אל־אקצא ועל כיפת הסלע (שבמקור אינה מסגד, אך בפועל הפכה לכזה): מסגד "אל־מרואני" באורוות שלמה ואל־אקצא הקדום, מתחת למסגד אל־אקצא.
מבקר המדינה מתח כזכור ביקורת קשה על התנהלות רשויות המדינה אל מול הנעשה לאורך השנים האחרונות בהר הבית, אולם הדו"ח שחיבר בנושא נאסר לפרסום.
סימני שאלה. תלמידים מוסלמים בשער הרחמים
ד"ר אילת מזר מהאוניברסיטה העברית, חברת הוועד למניעת הרס עתיקות בהר הבית, אומרת כי באולם הגדול, מתחת לשער הרחמים, הולכת ונרשמת "התפתחות משמעותית חדשה המעוררת חששות כבדים".
ברשות העתיקות טוענים לעומת זאת כי אין כל חדש בנעשה שם, וכי בחלל זה מתבצעת פעילות לימודית מוגבלת בלבד של המוסלמים, ללא כל פגיעה בעתיקות.
החלל המדובר שימש בעבר את התנועה האיסלאמית הישראלית ואת השייח' ראאד סלאח ונסגר בצו אלוף לפני כעשר שנים. בשנים האחרונות התקיימה בו פעילות לימודית מוסלמית, אלא ש"בחודשים האחרונים", לדברי מזר, "עבר המקום שיפוץ, הואר בתאורה מודרנית, הוכנסו לתוכו שטיחונים והוצבה עליו שמירה מוסלמית המונעת גישה והתקרבות של מבקרים למקום.
לומדים או מתפללים. המסגד החמישי בהר הבית?
"המוסלמים", חוששת מזר, "הופכים את המקום בהדרגה למסגד ומנכסים אותו למוסלמים בלבד". לדברי מזר, "זו התפתחות חמורה מאוד, גם אם הדבר נעשה בהיתר, ועוד יותר מכך, אם הוא נעשה שלא בהיתר".
מזר מכנה את המציאות השוררת כיום במזרח הר הבית במילה אחת חריפה: "מחפירה". לדבריה, "הר הבית, בייחוד חלקו המזרחי, דומה בימים אלו לשילוב של מזבלה ענקית ואתר בנייה פעיל (ראו תמונות), ואינו מזכיר במראהו אתר היסטורי וארכיאולוגי בעל חשיבות עליונה לכל שוחר תרבות, כמו הר הבית.
"המוסלמים", מאשימה מזר, "עושים בהר הבית ככל העולה על רוחם, ואין פיקוח והשגחה ארכיאולוגית רצינית. האזור שמסביב לשער הרחמים מוצף בחומרי בנייה ובפסולת בנייה: אבנים מסותתות, אבני ריצוף, שחלקן ארוזות וחלקן מפורקות, חול זיפזיף.
בניגוד לכללי הארכיאולוגיה. בובקאט עובד בהר הבית
"טרקטורים עובדים בלי סוף באתר הארכיאולוגי הכי חשוב בארץ ישראל, אם לא בעולם כולו, בניגוד לכל כללי הארכיאולוגיה, האוסרים שינוע של כלים כבדים כאלה באתר כה רגיש".
עוד מעידה ד"ר מזר: "החלל שמתחת לשער הרחמים - סגור", ומציינת: "על גג שער הרחמים הוצב שומר מוסלמי. סביב המקום פוזרו קבוצות לימוד המשגיחות ומונעות מזרים להתקרב למקום, בזמן שעבודות בנייה מתבצעות סמוך לו.
"אנחנו כוועד", ממשיכה מזר, "רואים כאן תוכנית מאוד דקדקנית. שום דבר לא מקרי. זו פגיעה בעוד אתר עתיקות בעל חשיבות עליונה בהר הבית, שאין שני לו, והמשך המגמה של הפיכת כל מתחם הר הבית למסגד אחד גדול. שום היגיון בריא אינו מסוגל להסביר את התנהלות המדינה באזור הכה רגיש הזה".

"לגיטימי ומקובל"

כאמור, רשות העתיקות אינה שותפה לדעה הרווחת בקרב חברי הוועד למניעת הרס העתיקות בהר הבית. ברשות מציגים את התמונה באור שונה. ד"ר יובל ברוך, מנהל מרחב ירושלים של רשות העתיקות, אומר כי האולם המדובר וחללי השער משמשים עתה לעריכת בחינות הבגרות של בתי הספר הפעילים בהר, וכי החרגה זו מעוגנת בצו הסגירה שהוצא למקום כבר לפני שנים רבות. "אנחנו
אתר בנייה אינטרסנטי. טרקטור עובד בהר הבית
מבקרים במקום באופן סדיר. אין שם שינוי. אין שם עבודות, וממילא אין שם פגיעה בעתיקות", כך ד"ר ברוך.
באשר לעזובה וללכלוך בחלקו המזרחי של ההר, ד"ר ברוך אומר כי המדינה דווקא ביקשה לפנות את ערימות העפר והלכלוך שבמקום, אך בכל פעם שניסתה לעשות זאת עצר אותה הוועד, בין היתר באמצעות פנייה לבג"ץ, שהחליט למנוע זאת (מדובר בעפר שחלקו נחפר מהבור הגדול באורוות שלמה, כאשר המוסלמים הפכו את המבנה למסגד. הוועד סבור שיש לסנן את העפר במקום, לפני שמוציאים אותו מההר; נ"ש).
"מטבע הדברים", אומר ד"ר ברוך, "כשאנשים רואים ערימות עפר ולכלוך, הם שופכים לשם עוד זבל. ניסינו להגיע להסדר עם הוועד, וגם יו"ר ועדת הפנים ח"כ מירי רגב העירה להם שעמדתם מוטעית, אבל הם מתעקשים על כך".
ד"ר ברוך מבהיר כי "אבני הבניין באזור משמשות את המוסלמים לשיקום החומה המזרחית של ההר, ולא לשום מטרה אחרת". ברוך גם דוחה את הטענה שאין לשנע כלים כבדים, כולל דחפורים, בהר הבית, ומציין שכלים כבדים מסתובבים גם באתרים בהרודיון ובקיסריה, וכי הדבר "לגיטימי ומקובל".
ד"ר אילת מזר
לדברי ד"ר ברוך, כל מה שנעשה כיום בהר, נעשה בהיתר ועדת שרים מיוחדת, בפיקוח רשות העתיקות, ודיווחים שוטפים מועברים לגורמים הרלוונטיים בהתאם להנחיות היועץ המשפטי.
"המצב כיום בהר הבית טוב לאין שיעור מאשר היה לפני שבע או שמונה שנים", מסכם ד"ר ברוך בביטחון רב.

אין מסגד

ממשטרת ירושלים נמסר: "לא מתבצעות כל עבודות בחלל שמתחת לשער הרחמים, והמקום אינו עומד להפוך למסגד".

גם במשטרה, בדומה לרשות העתיקות, סיפרו על ניסיונות להידבר עם הוועד למניעת הרס עתיקות בהר הבית, כדי שימשוך את עתירתו לבג"צ, האוסר הכרגע על פינוי שפכי העפר מהחורשה המזרחית של הר הבית.