כך מתהווה הבעירה בהר הבית: כסף מקטאר ומקרנות איסלאמיות ברחבי העולם מועבר כתרומות אל הפלג הצפוני של התנועה האיסלאמית. אנשי התנועה, שבראשה עומד "שייח' אל־אקצא", ראאד סלאח, משלמים אלפי שקלים בחודש למאות נשים וגברים, חברי קבוצות המורביטאת ("המתבצרים והמתבצרות עלי אדמות"), שיושבים כבר חודשים רבים בהר הבית. לכאורה, מדובר בקבוצות לימוד תמימות שתפקידן להעמיק בכתבי האיסלאם. בפועל זה משהו אחר לגמרי.
כל יהודי שעולה להר התוודע אליהן. מדובר בלהקות של מגדפים ומגדפות, שפוצחות בקריאות "אללה אכבר" ומקיפות קבוצות יהודים שעולות להר בצווחות, בצרחות ובקללות. לעיתים מתקפת הצעקות נמשכת שעות ארוכות. בעלי עצבים רופפים יתקשו לעמוד בה; גם השוטרים שעל ההר לא תמיד מצליחים. הם מאיצים במבקרים היהודים לגמוא את המסלול המקוצר שאושר להם במינימום זמן, העיקר לצאת משם בשלום. כך זה נמשך כבר יותר משנה, וביקורי היהודים בהר מוגבלים עד מאוד.
החודשים האחרונים הביאו להסלמה רבתי, ובאופק לא מסתמן שינוי. כבר אין מדובר בצעקות ובקללות בלבד. מסגד אל־אקצא הפך מקלט למתפרעים ומחסן לתחמושת קרה - אבנים, קרשים, בקבוקי תבערה וברזלים. הלהיט - גם כאן, כמו באזורים אחרים בירושלים - הוא הזיקוקים. המוסלמים יורים אותם בכינון ישיר על השוטרים ועל המבקרים היהודים. ברקע עומדים ביקורי היהודים בהר הבית, שהתרחבו לאחרונה. הביקורים הללו, צריך להדגיש, מתבצעים כחוק ובהיתר. בניגוד לתפילת יהודים בהר, שממשלות ישראל לדורותיהן אסרו - חופש הגישה להר אמור להיות מובטח.
בחול המועד סוכות והשבוע נרשמו שיאים חדשים של אלימות. פגיעה של זיקוק בצוואר יכולה לפצוע קשה ואף להרוג. למרבה המזל - עד היום זה לא קרה, אבל שוטרים שנפגעו מהזיקוקים, כבר אושפזו בבתי חולים. הזיקוקים, שמכילים אבק שריפה שחור, נרכשים בסבסוד של גורמי חמאס ופת"ח. הם מוגנבים אל תחומי ההר בבגדיהן של הנשים המוסלמיות. מפאת כבודן, איש אינו מפשפש בכליהן. המתפרעים מגיעים אל ההר יום או יומיים לפני שהמשטרה מגבילה את גיל המתפללים הרשאים להיכנס להר הבית ומאפשרת רק למבוגרים לבוא בשעריו. כש"הדילול" בשפה המשטרתית מופעל, המתפרעים כבר שם עמוק בתוך המסגד, לאחר שלנו בו לילה או שניים.
האשמות כיד הדמיון
את המדורה מלבים עתה יחדיו פת"ח וחמאס. אנשיהם יושבים יחדיו במסגרת קבוצות המורביטאת. הר הבית מבחינתם הוא לב הקונצזוס. אבו מאזן, שהסית השבוע כשקרא למנוע מהיהודים לטמא את אל־אקצא ולהיכנס למסגד הקדוש (המוסלמים מכנים את כל המתחם "מסגד"), חוזר ומדקלם מנטרות שנשמעות כבר שנים מפי אנשי דת מוסלמים בכל רחבי העולם. מאז תחילת המאה הקודמת וימי "המופתי הגדול", ובמיוחד לאחר מלחמת ששת הימים, המוסלמים חוזרים ואומרים שהיהודים, שזוממים לבנות את "בית המקדש המדומה שלהם", מטמאים בעצם נוכחותם את מוסלמיותה של העיר. השמן שהם מוסיפים למדורה היא הסיסמה: "אל־אקצא בסכנה". האבסורד הוא שהאצבע מופנית ישירות למדינת ישראל ולממשלת ישראל, שבפועל - הפקידה את המתחם בידי הווקף המוסלמי ואוסרת על יהודים להתפלל במקום.
אלא שהעובדות אינן תופסות מקום מרכזי בסאגה הזאת, ושקרים ובדיות משתלטים על השיח. לפי הגירסה הערבית, ישראל חופרת תחת יסודות המסגד כדי לגרום לקריסתו; ישראל נערכת להפגיז את המסגד במתקפת טילים; ישראל תיזום רעידת אדמה מלאכותית שתפיל את המסגד; וישראל תייצר סופות ברקים מלאכותיות כדי להרוס את המסגד.
בעיניים מוסלמיות יש קשר בין "אל־אקצא בסכנה", בין "היהודים שמטמאים את מוסלמיותה של ירושלים" ובין אלפי היהודים שמבקשים לבקר בהר. כאשר מדובר בתיירים או ביהודים חילונים - הביקורים עוברים בדרך כלל בשלום. כאשר מדובר ביהודים בעלי חזות דתית או חרדית, גם אם יהיו אלה המבקרים הממושמעים והתמימים ביותר, המוסלמים משתוללים. כאן כאמור אין מחנות ואין מחלוקות. דמויות מרכזיות בהר כמו נג'אח בקיראת, המזוהה עם חמאס, או עדנאן ג'את (מזכ"ל פת"ח בירושלים) מדברים בשפה אחת, ממש כמו ראאד סלאח או ערבים ישראלים חברי בל"ד, ועכשיו גם אבו מאזן. גם ירדן, הפייבוריטית של ישראל בהר הבית, שנהנית מקשר מיוחד עם ישראל בכל הקשור לענייני אל־אקצא, אינה יכולה להרשות לעצמה לשבת בצד ומצטרפת לחגיגה.
התיאום השוטף עם נציגי הממלכה ההאשמית ונסיעותיהם התכופות של קציני משטרה לארמון המלוכה, אינם מרככים את ההתבטאויות הקשות והמסיתות בירדן נגד ישראל, על כך שהיא שמאפשרת ליהודים לעלות להר.
איום שלא יתממש
המשטרה ניצבת בחזית ההתמודדות עם המצב המורכב ועם התבערה המתלקחת בהר כמעט מדי יום. היא מבצעת מעצרים רבים ומאפשרת בדוחק ליהודים לבקר בהר הבית, אך פעמים רבות גם סוגרת את ההר בפניהם. היא גם מנהלת שיח עם מערכת המשפט הישראלית, בניסיון כמעט נואש לקבל ממנה עוד כלים להתמודד עם המצב. המשטרה היתה שמחה למנוע לחלוטין את כניסתן של להקות המורביטאת להר ולבלום את הפעילים שמגיעים מהמשולש ומהגליל, אבל מכיוון שמדובר באזרחים ישראלים ולא בתושבי הגדה, אין לה אפשרות חוקית לעשות זאת. במשטרה גם לא מבינים כיצד מתאפשר מצב שבו אזרחים ישראלים הרשומים כמחוסרי עבודה ומקבלים קצבאות מהביטוח הלאומי, מקבלים מהצד כסף שחור, אלפי שקלים בחודש (כפי שנכתב במסמך שפירסם השב"כ) מהתנועה האיסלאמית, תמורת המהומות שהם מארגנים בהר.הכלי המרכזי שהמשטרה עושה בו שימוש היום הוא דילול משמעותי של אלה שרשאים לבקר בהר באמצעות הגבלת הגיל של מורשי הכניסה ל־40 או ל־50 ויותר. זה לא ממש עוזר, מכיוון שכדי שהמשטרה תוכל לשמור לאורך ימים על דילול מסוג זה, עליה לפרוס את כוחותיה על שטח גדול ולהשתמש בכוח אדם רב במיוחד, שיוכל להתמודד עם המהומות שגולשות ממתחם ההר החוצה אל העיר העתיקה. זאת מן הטעם שמוגבלי הכניסה מנהלים את המהומות מחוץ להר במקום בתוכו.
בשיחות הרבות שהמשטרה ובכיריה מקיימים עם ראשי הווקף בחודשים האחרונים נשלף "נשק יום הדין". הוא מוצג במרומז, ולא כאיום, אלא כניתוח המצב, אבל הדברים מונחים על השולחן: "אתם", אומרת המשטרה לאנשי הדת המוסלמים, "תביאו על עצמכם מצב שבו ישראל תיאלץ לחלק את שעות הכניסה להר - כמו במערת המכפלה - בין יהודים לבין מוסלמים... האלימות הבלתי פוסקת שלכם משחקת לידי הקיצונים היהודים ועלולה לגרור אותנו למציאות שכזאת".
האיום הזה - חלומם של תנועות הר הבית ושל חברי כנסת לא מעטים - הוא בעייתי מכמה טעמים. ראשית, במציאות הפוליטית והבינלאומית הנוכחית - שום ממשלה ישראלית לא תבצע אותו. שנית - האיום מספק למוסלמים את ההוכחה למה שהם טוענים כבר שנים - שזאת התוכנית האמיתית של מדינת ישראל. וכמו כן, האיום כלל אינו מרתיע את אנשי חמאס והפלג הצפוני, אלא להפך - רק מלבה עוד את האש. זאת ועוד, האיום אינו מופנה אל הכתובת הנכונה. אנשי הווקף הירדני רחוקים מלחבב את מחוללי המהומות בהר - חברי חמאס, פת"ח והתנועה האיסלאמית.
אולי משום כך בחר השבוע השר לביטחון הפנים יצחק אהרונוביץ' לנופף בחרב אחרת, והודיע כי ישקול לסגור זמנית את ההר גם בפני מוסלמים, אם ליהודים לא יתאפשר לבקר בהר בבטחה. אפשרות נוספת שנשקלת מאחורי הקלעים היא שבירת האיסור שגזרה על עצמה המשטרה לפרוץ למסגד אל־אקצא, שהפך כאמור למעוז המתפרעים ולמקלטם.
"המפקד לא קובע מדיניות
דיברנו השבוע עם שלושה: שני ניצבים בדימוס - אריה עמית, לשעבר מפקד מחוז ירושלים, ודוד צור, לשעבר מפקד מג"ב והימ"מ וכיום ח"כ מטעם התנועה ויו"ר ועדת המשנה לבחינת עליית יהודים להר הבית - ועם אבי דיכטר, ראש השב"כ לשעבר והשר לביטחון הפנים לשעבר. עמית סבור שצריך לפרוץ למסגד, צור בעד סגירת ההר למוסלמים לפרק זמן מסוים. דיכטר מתנגד לזה ולזה.עמדתו של עמית מרתקת, ולו בשל העובדה שעברה טרנספורמציה מאז כיהן בירושלים. עמית כמעט כועס על הפוליטיקאים "שמשלים את הציבור: לומר שוב ושוב הר הבית בידינו, זו אחיזת עיניים והונאה ושקר. זו הכרזה נבובה וחלולה, שאין לה כיסוי. מדינת ישראל אינה ריבונית בהר הבית. נכון שיש שם נוכחות משטרתית, אבל היא בעירבון מוגבל". עמית מזכיר שברמדאן האחרון שרפו שוב את תחנת המשטרה בהר, "אחרי שמפקד המשטרה במקום החליט להוציא את אנשיו מהמקום ולהביא בחשבון שזה מה שיקרה. איזו מדינה בעולם שטוענת לריבונות במקום כמו הר הבית, מאפשרת שריפה של סמל ריבוני, של דגלה, והנפת דגל חמאס במקומו?" הוא שואל. "בהר מתבצעים שוד עתיקות והרס עתיקות ובנייה בלתי חוקית וכל מה שאתה מעלה על דעתך ולא מעלה על דעתך, ורשות העתיקות ועיריית ירושלים אינן נוקפות אצבע".
"עכשיו", אומר עמית, "הצעירים הירושלמים משתמשים באל־אקצא בצורה צינית לגמרי והפכו אותו לבסיס להתקפות על שוטרים, מבקרים ותיירים - ולמחסן עצום של תחמושת קרה. אין סיבה בעולם שהמשטרה לא תיכנס אחריהם, תבצע מעצרים בכוח ותטפל בהם בחומרה הכי גדולה שאפשר".
עמית זוכר יום שישי אחד שלו כמפקד המחוז בירושלים. "ספגנו מטר אבנים, ואז יריתי טילים של גז מדמיע לתוך המסגד. אחרי כמה דקות הם יצאו על ארבע ועצרנו אותם. השיטה הזאת נכונה גם היום, רק שמפחדים לעשות את זה. אם אנחנו ריבונים - אז בבקשה להפסיק לפחד". עמית, שמגדיר עצמו חילוני, זועם גם על הגבלות הביקור של יהודים בהר, וסבור שההחלטה ההיסטורית למנוע מהם להתפלל בהר היתה טעות שהגיע הזמן לתקנה: "אנחנו נתלים בסוג של תירוץ עלוב, בהחלטה שבמקור נועדה למנוע מהרב שלמה גורן, הרב הצבאי הראשי במלחמת ששת הימים, לחולל מהומה בהר הבית. הגיע הזמן - אם אכן הר הבית בידינו - לומר לעולם שהמקום קדוש לא רק למוסלמים אלא גם לנו, ולקבוע שעות תפילה ליהודים בהר, בלי להפריע כמובן למוסלמים".
על המציאות היום אומר עמית: "מפקד משטרת ירושלים לא קובע מדיניות, הוא מבצע אותה. אני יודע זאת כי הייתי שם. כל מה שהמפקד רוצה, וכל מה שאני רציתי בזמנו כשהייתי מפקד בירושלים, הוא לחזור הביתה בשלום, ולא לדרוך על המוקשים שירושלים מלאה בהם. אבל אם מפקד משטרת ירושלים יקבל טלפון מראש הממשלה עם אמירה חדה: דאג לכך שבכל יום יעלו להר 1,000 יהודים בבטחה ועשה כל מה שצריך כדי לממש זאת - הוא יעשה זאת היטב. זאת החלטה של דרג מדיני".
"לשנות, אבל באחריות"
ניצב בדימוס דוד צור מבקש להזכיר שהר הבית ידע תקופות קשות מאלה ומהומות קשות, כולל הרוגים רבים באוקטובר 1991. הוא מציין בסיפוק שהמשטרה פורצת היום להר בתדירות גבוהה פי כמה מאשר בעבר, וגם מנפץ את האגדה שלפיה "לא פורצים למסגד": "נכון שיש רגישות, אבל בעבר לא נרתענו מלהיכנס כשהיה צריך, ואם צריך היום - אז בבקשה, שייכנסו", הוא אומר.
אם יימשכו המהומות - צור תומך בסגירה זמנית של ההר למוסלמים. בדו"ח הוועדה שבראשותו הוא כתב זאת שחור על גבי לבן. "זאת החלטה של דרג מדיני", הוא מדגיש ומציין, בניגוד לעמית, שהוא אינו תומך בשינוי הסטטוס קוו שמשה דיין עיצב בהר הבית ובמתן אפשרות ליהודים להתפלל בהר. עם זאת, צור מציע לחזור ולפתוח את ההר למבקרים לא מוסלמים גם בשבתות, "כפי שהיה בעבר".
אבי דיכטר, קודמו של אהרונוביץ' בתפקיד השר לביטחון הפנים, סבור לעומת זאת שפריצה למסגד תשחק לידיהם של המפגינים. "כשאתה נכנס לתוך אל־אקצא - אתה יודע איפה זה מתחיל, אינך יודע איפה זה נגמר", אומר דיכטר, "לנהל קרבות עם המפגינים בתוך אל־אקצא - זו הזירה הכי נוחה מבחינתם. חכה בסבלנות בחוץ. לך תמיד יש יותר חמצן מאשר לאלה שנמצאים בפנים. בסוף הם ייצאו. זה לא אתר אימונים, אלא אתר סופר רגיש מבחינה דתית ומדינית, וצריך להתחשב בכך". דיכטר גם מתנגד לסגירת ההר למוסלמים. "אנחנו אולי נפרש את זה כצעד טקטי, אבל בעולם המוסלמי זה יתפרש כהחלטה אסטרטגית. זה כאילו שיסגרו את הכעבה במכה לכניסת קהל. אני שמח שאהרונוביץ' רק שוקל זאת ואם ישמע לעצתי - יימנע מלבצע".
המתכון של דיכטר לשקט כולל המשך דילול של כניסת מוסלמים להר הבית (לא איסור מוחלט) אך לפרקי זמן ארוכים בהרבה מאלה הנהוגים היום - חודש ויותר. "דילול חומרי הבעירה שעל ההר", הוא מגדיר זאת; "דילול לא של החומרים הפיזיים, אלא של האנשים מחוללי המהומות".
עד שיוכרע הוויכוח בשאלה כיצד לכבות את הבעירה בהר הבית, ממשיכים היהודים, במספרים גדלים והולכים, להתדפק על שעריו ולא פעם להתאכזב מול שערים סגורים, או להסתפק בלית ברירה בסיור מקוצר ומואץ בצל איומי המוסלמים ובכפוף למגבלות המשטרה.
יש להזכיר כי במשך שנים מספר היהודים שביקשו לבקר בהר היה מצומצם. הסיבה: פסיקה רבנית כמעט גורפת, האוסרת על היהודים בימינו להיכנס להר הבית מסיבות הלכתיות. המציאות הזאת אינה קיימת עוד. הטאבו נשבר. רבנים רבים, בעיקר מהציונות הדתית, שינו את פסיקתם. פורץ הדרך היה ועד רבני יש"ע - מאות רבנים. עכשיו נרשמת התפתחות משמעותית נוספת כשזרם פלורליסטי פי כמה ומתון מאוד מבחינה דתית - רבני בית הלל - קובע בגלוי כי "לא יעלה על הדעת שיהודים העולים להר תוך שמירת ההלכה, על פי הפסקים המתירים זאת, ירגישו מושפלים ותימנע מהם האפשרות להתפלל במקום".
הרב רונן נויבירט, רב קהילה ברעננה ומנכ"ל רבני בית הלל, קורא לעולם הרבני להוביל תהליך בזהירות, באחריות ובתבונה, כדי לשנות את הסטטוס קוו בהר הבית, לא בדרכי מלחמה אלא בדרכי שלום. נויבירט ו־15 מחבריו כבר עלו להר הבית. הרב ד"ר ג'פרי וולף, מוועד רבני בית הלל, רואה בהתפתחות "חלק מהתחייה היהודית" ומספר שבהר הרגיש רוממות רוח מצד אחד, אבל גם השפלה: "כאדם שנולד בחו"ל זה מבזה ומעורר את כל הזיכרונות הלא נעימים של אנטישמיות ואיבה כלפי יהודים. מה שראיתי בהר הוא את השנאה היוקדת בעיניים שלהם ואת הפחד שאחז בשוטרים. מבחינתי, כהיסטוריון, זה רק הדגים את המציאות: יש לנו עימות חזיתי עם ציביליזציה דתית אחרת, שבעבורה נוכחותנו על ההר היא לא פחות מגידוף נגד האלוקים".
"שיתוף פעולה מחריד"
השינוי הגדול בפרופיל של העולים להר - "לא עוד אנשים שמזוהים כהזויים", כהגדרת וולף, מגולם גם בקבוצות של חילונים וסטודנטים מהאוניברסיטה העברית, שהחלו לעלות להר דרך קבע. סטודנטים למען הר הבית היא תנועה שהתארגנה דרך הפייסבוק ורשומים בה כ־500 איש. חלק מפעיליה שייכים ל"אם תרצו". אופיר לוין (26) מתאר את הציבור הזה כ"ציבור מעורב לחלוטין, רובו חילוני - לא שוב אותם הדתיים עם הזקן הארוך והכיפה שרוצים - גם הם - ובצדק, להיכנס להר".
לוין עלה עד היום להר 17 פעם, ובכל פעם הוא מרגיש לדבריו מושפל מהבדיקות המדוקדקות שעורכים בבגדיו השוטרים. "הייתי קצין בצה"ל, ובכל פעם זה פוגע בי מחדש. כשאתה למעלה", הוא מתאר, "מתלווים אליך שוטרים ואנשי ווקף, ואז הכל תלוי במצב הרוח שלהם באותו היום. אתה מחויב להיצמד לקירות החיצוניים של המתחם. אסור לעלות למשטח של כיפת הסלע. אסור לעצור. אסור להאט. כל הזמן דוחקים בך: 'לך קדימה, תמשיך להתקדם', סיפור מבזה למדי".
מה סטודנט חילוני מחפש בהר הבית?
לוין: "זה לא הקטע הדתי. אלא עלייה לצורך מימוש ריבונות, ביטוי לאומי ומימוש של זכויות אדם בסיסיות במקום שהוא לב האומה היהודית".
גם רשל טויטו, עולה מצרפת, נמנית עם קבוצות הסטודנטים שעולות להר. הביקורים שם מקנים לה, לדבריה, "תחושת שייכות", אבל בזמן האחרון, היא מציינת, "זה הפך למפחיד": "בצרפת, היתה אנטישמיות, אבל לראות את שיתוף הפעולה בין המשטרה לווקף, שמשגיחים שאף אחד לא ימלמל תפילה - זה מחריד. הר הבית הוא סופר חשוב בעיניי. ציון זה הר הבית. כך חונכתי. הכותל הוא רק מדרגה בדרך אל ההר. אומרים עלינו שאנו קיצונים. איננו קיצונים. אנחנו יהודים שמבקשים לממש את מה שצריך להיות הכי מובן מאליו - ביקור בהר הבית".
השינוי בפרופיל של העולים להר סוחף אחריו גם ציבור חרדי. גם שם מתרחבים המעגלים. לפני חודשים אחדים הודיע המקובל "החלבן", הרב חיים כהן, כי הוא תומך בעליית יהודים להר, במגבלות ההלכה. קריאות דומות פורסמו על ידי הרב מאיר מאזוז, חבר מועצת חכמי התורה, והרב חיים פסח הורביץ, רבם של חסידי בעלז באשדוד. גם תלמידיו של הרב דוד חי הכהן מבת ים החלו לעלות להר בהיתר שלו, למרות שרבם עדיין נמנע מכך. הרב החרד"לי שמואל אליהו נקט עמדה כשהביע תמיכה ביוזמת תנועות הר הבית להקים בתי כנסת על ההר.
מאות רבות של רבנים מהציונות הדתית, רבני ערים, שכונות, ראשי ישיבות ועוד כבר רשומים במאגר מסודר שמחזיקות תנועות הר הבית. כולם תומכים בדרך כזאת או אחרת בעלייה להר, ובפועל נסוגים מהאיסור הגורף של עלייה להר הבית בימינו. עמדה זאת, צריך להדגיש, מנוגדת לעמדת הרבנות הראשית ולאנשי הזרמים של מרכז הרב ותלמידי הרב טאו והר המור.
השינוי העצום הזה, הן בפסיקה הרבנית והן בהיענות הציבור לשינוי, רק מעצים את האתגר הניצב כיום בפני המשטרה והדרג המדיני בכל הנוגע להר הבית: מצד אחד מציאת דרך להרגיע את הרוחות בצד המוסלמי, ומצד אחר - מתן אפשרות ליהודים לממש את "כבשת הרש" האחרונה שהחוק וההחלטות הממשלתיות מאפשרים להם לכאורה בהר - ביקור וגישה חופשית במקום.
