כשהרבנות תייצג את נשמת האומה/ יצחק דבירה

המון תלונות שמענו בחודשים האחרונים על הרבנות הראשית ותיפקודה, אבל אף פעם לא מהכיוון הזה * צחי דבירה מאשים אותנו בשיכחת יעודה המקורי של הרבנות, זה שהותווה לה בידי מייסדה, הרב אברהם יצחק הכהן קוק * גרוע מזה: לדעתו שכחנו שהיהדות זקוקה למקור סמכות וכוח, לגורם שיאחד את אלפי הכתות – לעם אחד * ומה בתוכנית? מספר החברים במועצת הרבנות הראשית יעלה לשבעים (נחשו למה), היא תשב בהר הבית ויש אפילו מתווה לעריכת בחירות כלליות ראשונות

אני יהודי מאמין שמשתדל לשמור מצוות, אך אינני חובש כיפה ואינני מזדהה עם זרם כלשהו ביהדות. גדלתי בבית שאינו דתי. מגיל 14 התחלתי ללמוד את התורה שבכתב, ומגיל 21 התחלתי לחקור את התורה שבעל-פה, במסגרת חיפושי אחר התכלית שלשמה אנו קיימים והמשמעות של היותי בן לעם היהודי. הבירור שערכתי נבע מכך שההלכה היהודית בימינו היתה בעיניי לא פה – כלומר לא קשורה למציאות ימינו, אך גם לא שם – שונה מאוד ממקורותיה כפי שהם מופיעים בתורה שבכתב, ולמעשה תקועה אי-שם בתרבות ימי הביניים. לכן גיבשתי לי עם השנים יהדות אוטונומית משלי, אך פתרון זה מעולם לא סיפק אותי. עם השנים הפנמתי את העובדה שהתורה לא ניתנה עבור הפרט, אלא רק לעם השלם. המשמעות האמיתית של המצוות מתקיימת רק בכך שהן מהוות דרך חיים שבה מתנהלת חברה שלמה.

אך בדיוק בנקודה זו החלו הבעיות. מי בעצם בעל הסמכות כיום עבור העם להגיד לו מהי בדיוק תורת ה'? מהן המצוות הרלוונטיות בה לימינו? מהן עקרונותיה וכיצד יש ליישמם בימינו? יהודי שלא גדל עם מסורת של שמירת מצוות ורוצה להתקרב ליהדות נמצא כיום נבוך מול שלל האפשרויות שעומדות לפניו במרכול היהודי. כיצד ידע מהי הבחירה הנכונה אם לא למד את כל התורה כולה? כיצד יבחר את הרב הנכון ביותר, אם לא ישיג חכמה ובקיאות הגדולה יותר מכל הרבנים? יש שיבחרו לקבל את המסורות וההלכות המקובלות על מרבית ציבור שומרי המצוות, אך בהעדר מנגנון בעל סמכות ופתיחות לבחון את הליקויים במסורות אלו, אינני מרגיש כל מחויבות אישית לשמר אותן.

התורה מייעדת אותנו למציאות שבה היא איננה מתמצה בטקסט חתום בספר. התורה אמורה לנבוע בכל דור ודור ובסופו של דבר לצאת אל העולם כולו מהר ציון, כדברי הנביא "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים" (ישעיהו ב: ג). המציאות האוטופית של המקרא היא של תקשורת רציפה עם א-לוהים על ידי נביאיו, שופטיו וכוהניו במקום שאותו א-לוהים בחר. האבל שלנו על חורבן בית המקדש איננו רק על העדר המרכז הפולחני של עם ישראל, אלא גם ואולי בעיקר על העדרה של נקודת משען של צדק ומוסר – העדרה של התורה. הנביא במגילת איכה מקונן "טָבְעוּ בָאָרֶץ שְׁעָרֶיהָ, אִיבַּד וְשִׁיבַּר בְּרִיחֶיהָ. מַלְכָּהּ וְשָׂרֶיהָ בַגּוֹיים אֵין תּוֹרָה, גַּם נְבִיאֶיהָ לֹא מָצְאוּ חָזוֹן מֵה'" (איכה ב: ט). חז"ל אמרו: "בזמן שיש כהן – יש משפט, בזמן שאין כהן – אין משפט" (סנהדרין נב). במילים אחרות, כשאין מרכז אחד שבו ההלכה נפסקת, אזי למעשה אין תורה בישראל.

כמו כן, "כל דור ש[בית המקדש] אינו נבנה בימיו מעלה עליו הכתוב כאילו החריבו" (ילקוט שמעוני, תהלים קל"ז). כלומר, עצם העובדה שאין כיום בית מקדש איננה בשל העבודה הזרה בימי הבית הראשון או שנאת החינם של ימי הבית השני, אלא כיוון שאיננו חותרים לבנייתו בימינו. כך גם לגבי התורה. אין לנו תורה של ממש כיום, משום שאיננו פועלים לאחד אותה על ידי יצירת מרכז פסיקה שגם יוכל לחדש בה בהתאם לצרכי הדור. כיום כל אחד מקדש את התורה והאמת שלו כפי האמור במקרא "איש הישר בעיניו יעשה", ואין ניסיון כן ואמיתי לחתור ביחד אל "הטוב בעיני ה'". אין זה כלל משנה אם נקרא לזה 'סנהדרין' או 'בית הדין הגדול', העיקר שניצור מערכת כלשהי, שאפילו באופן זמני, תאחד את ההלכה עבור עם ישראל.

רבנות וריבונות

בעקבות הבחירות הקרבות לרבנות הראשית דובר לאחרונה רבות על הצורך לבצע מהפכה במוסד זה. ואולם בהצעות השונות אין בשורה של ממש, והן מציעות רק שינוי קוסמטי קל או מתמקדות בדרכים הפוליטיות הפתלתלות להביא לבחירתו של רב ראשי ציוני. שורש הבעיה במוסד הרבנות הראשית נובע מהמנגנון שעל-פיו נבחרים הרבנים הראשיים וחברי מועצת הרבנות הראשית. מועצה זו המונה כ-16 חברים, נבחרת בידי אסיפה בוחרת המורכבת בעיקר מרבני יישובים ופוליטיקאים. כך למעשה נוצר מצב של מעגל כמעט סגור שבו נבחרים בעיקר רבנים מתוך ממסד הרבנות עצמו לתפקיד זה, והדבר איננו מאפשר לתלמידי חכמים שאינם קשורים לממסד להיכנס אליו. מציאות זו יצרה מצב שהציבור ברובו המכריע איננו מכיר במוסד זה כגוף בעל סמכות כלשהי לעיצוב פני היהדות בימינו.

לאור זאת, כדאי להיזכר בדברי החזון שכתב הרב הראשי הראשון לישראל, הראי"ה קוק, שהגה את רעיון הרבנות הראשית: "הרבנות צריכה לעמוד על מרום הפיסגה של תחיית האומה, ולהיות עמלה עם הציבור בכל פינות החיים של הבניין והיצירה הלאומית. הרבנות זה הכוח החשוב אשר יצר תמיד את דעת הקהל בישראל. זה הכוח הנעלה שהחזיק את נשמת האומה ועורר אותה לחיים שלמים ומתוקנים. הרבנות תשפיע על-ידי השתדלות מתמדת לקרב את הלבבות ולהכניס רוח של שלום בין כל הסיעות והמפלגות, ולחיזוק התורה וכבודה על אדמת הקודש בכל העולם כולו" ("כבוד הרבנות", מאמרי הראי"ה).

בנוסף לכך, חוק הרבנות הראשית הגדיר את תפקידה הראשון של מועצת הרבנות הראשית כ"מתן תשובות וחוות דעת בענייני הלכה לשואלים בעצתה". בפועל הרבנות כיום רחוקה מאד מהייעוד שעל פיו היא נוסדה. לא רק שאינה מקרבת את הלבבות, ואינה עמלה עם הציבור בבניין היצירה הלאומית, אלא שאפילו הייעוד של מתן עצות הלכתיות איננו מתקיים כלל.

כדי לקיים חברה, חייבת להיות סמכות ריבונית שבאמצעותה יתקבלו ההחלטות לגבי הכללים שעל פיהם יתנהלו החיים התרבותיים של בני האדם ביחידת שטח נתונה. הרבנות הראשית קיבלה ממדינת ישראל סמכויות ריבוניות בתחומים מסויימים, ומכאן נובע הפוטנציאל העצום הטמון בה לקיים את החזון המיוחל ליעודה. ואם רק נדע להסיר את החסמים המונעים ממנה להתקדם לקראת חזון זה, יוכל להיווצר באמצעות הרבנות הראשית חיבור מחודש של היהדות לחיים הריבוניים, איחודה והתחדשותה בכל פינות החיים של הבניין והיצירה הלאומית, כדברי הרב קוק.

לאור דברים אלו ברצוני להציע שהצעד הראשון לקראת החזון המיוחל צריך להעשות באמצעות עריכת תיקון מהותי בחוק הרבנות הראשית. שינוי שיהפוך אותה ממוסד שעוסק רק במתן שירותי דת לפרט, למוסד שעוסק בעיצוב פניהם של כלל החיים היהודים בימינו, לרבות אלו הלאומיים. לשם כך, יש לשנות את השיטה שבה נבחרים חברי מועצת הרבנות הראשית, לכזו שתביא להיבחרותם של תלמידי חכמים ראשונים במעלה, המייצגים את כל קשת ההשקפות היהודיות המצויות כיום בציבור היהודי במדינת ישראל. רק רבנות המייצגת את מגוון הגישות היהודיות בימינו, תוכל לקבל את ההכרה לסמכותה ממרבית הציבור בישראל.

ברצוני להציע שחוק הרבנות הראשית ישונה כך שהרכבה של מועצת הרבנות ייקבע על-ידי הציבור ולא בידי אסיפה בוחרת, ובראש המועצה יעמד רק רב ראשי אחד. מספר החברים במועצת הרבנות הראשית יעלה לשבעים, והללו ייבחרו אחת לחמש שנים במנגנון בעל שני שלבים.

בשלב הראשון ייערכו בחירות כלליות בקלפיות שיוצבו בכל סניפי הרבנות הראשית. ציבור הבוחרים בבחירות אלו יעבור סינון, ולא כל אחד יוכל להשתתף בהן. הרעיון העומד מאחורי הסינון הוא שרק אנשים שמבינים בתחום שבו נבחריהם אמורים לעסוק יוכלו לבחור. כפי שללשכת עורכי הדין מצביעים רק עורכי דין וליו"ר ההסתדרות הרפואית בוחרים רק רופאים, כך גם לרבנות הראשית יצביעו רק יהודים שמגלים בקיאות מסויימת במושגי יהדות. בקיאות זו תימדד באמצעות מבחן קצר במושגי יסוד ביהדות שיערך לכל בוחר שיורשה לבחור. את המבחן תחבר ועדה שתמונה על ידי נשיא בית המשפט העליון. אפשר לדון על רמת הבקיאות המזערית הנדרשת על מנת לעבור מבחן זה, וברור הוא שככל שמעלים את הרף תוצאות הבחירות יהיו פחות ייצוגיות, אך חייבים למנוע מצב שבו עסקנים פוליטיים מגייסים ציבור המצביע כ"חיילים צייתנים" ולא מתוך שיקול דעת.

בנוסף לקריטריון הבקיאות יש לקבוע גם הצהרת אמונים כלשהי של הבוחרים ביחס למוסד הרבנות, וזאת על מנת לצמצם את המקרים של גורמים המנסים להשפיע מבחוץ על מוסד שהם כלל אינם מכירים בו. להלן רעיונות אפשריים נוספים למדדים שעל-פיהם ייבחרו הבוחרים:

•           עברו את גיל 40.

•           נישאו דרך הרבנות.

•           משתייכים לקהילה יהודית כלשהי או לבית כנסת.

הבחירות בשלב הראשון לא יהיו עבור חברי מועצת הרבנות הראשית, אלא רק עבור הדמות שתבחר בהם. ככל שדמות מסויימת תקבל יותר קולות, כך היא תוכל לקבוע את זהותם של חברים רבים יותר במועצה. שיטה זו מאפשרת לדמות הנבחרת להציב גם תלמידי חכמים שאינם מפורסמים בציבור לתפקיד זה. לכן, בשלב הראשון לא ייבחרו מועמדים מסויימים, אלא הציבור יוכל לבחור עבור כל דמות שהיא, אפילו אם זו לא הציבה את מועמדותה. כך גם אישים צנועים יותר יוכלו להבחר ישירות בידי הציבור. הדמות הנבחרת הרי לא צריכה לקבל תפקיד כלשהו, אלא רק לבחור את האנשים הראויים לשבת במועצת הרבנות הראשית. כמובן, היא תוכל למנות גם את עצמה להיות אחד מהם, ומצד שני תוכל לבחור שלא לקחת כלל חלק במהלך, ולהעביר את קולותיה לדמות אחרת. במקרה שבו הדמות שנבחרה מעדיפה שלא לקחת כל חלק בבחירות, בשל אי הכרתה בסמכותו של מוסד הרבנות הראשית או מכל סיבה אחרת, כל הקולות שבחרו בה ייפסלו. דמויות שלא יעברו את אחוז החסימה יוכלו להעביר את קולותיהן לדמויות אחרות מבין אלו שעברו את אחוז החסימה.

לאחר מינוי חברי מועצת הרבנות הראשית בידי הדמויות הנבחרות ובהתאם לכמות הקולות היחסית שקיבל כל אחד מהם, שבעים חברי מועצת הרבנות הראשית יבחרו את הרב הראשי. מקום מושבה של הרבנות הראשית יהיה אז בהר הבית – האתר הראוי לה, ואם המציאות הפוליטית טרם תאפשר זאת, היא תשב באופן זמני במקום הסמוך ביותר אליו, למשל בבניין ה'מחכמה'.

וה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר.

• הכותב הוא ארכיאולוג ומנהל מיזם סינון עפר הר הבית בעמק צורים.